צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 45

רש"י ד"ה אף מעשר שני וכו' כדאמרינן במס' מכות מחיצה לקלוט מדרבנן וכו' דברי רש"י תמוהים דאפילו נימא דרש"י לא ס"ל מה שכתבו התוס' בד"ה דאמר ר"א דמאן דאמר מחיצה לקלוט מדרבנן לא צריך דר"א מ"מ אכתי על כ"פ גם למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא אפ"ה יש לו היתר בכל מושבו' כדר"א וכן מה שאמר מתחלה יכול שאני מוציא אף מעשר שני פשיטא דיותר נכון הוא למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא ואם כן מי הכריחו לרש"י לפרש סוגיא דכאן למאן דאמר מחיצה לקלוט מדרבנן וכוונת רש''י בזה יתבאר לקמן בדברי התוספות:.

ותוס' ד"ה אוציא חיטין וכו' ואין לומר וכו' דאנו לחם בעינן בילדותי פירשתי דברי התוס' דהגמרא לא אמרה אלא אוציא חיטין ושעורין דהני הם משבעת המינין שחייבין בביכורים אבל כוסמן ושיפון וש"ש לא עלה על דעת המקשה להוציאם דא"כ בטלה מצה לגמרי דהרי לחם בעינן כל זה אתרתי בילדותי ועכשיו שיצא לאור פני יהושע על מועד הנאני שבילדותי כיוונתי לדעת הזקן ועיין לעיל במה שכתבתי בדברי הגמרא אי מצות מצות ריבה וכו'

בד''ה ורי"ה וכו' וא"ת לרי"הג מע"ש תיפוק לי' מבכל מושבותיכם כמו ביכורים ולענ"ד נראה דלפי הנראה בסוגיא דשמעתין ריה"ג לא דריש מצות מצות ריבה ונראה דרי"הג נמי דריש מצה ומרור וממילא בין מעשר שני ובין ביכורים נוכל למעט מהיקש מה מרור שאינו לא בבכורים ולא במעשר שני ואם כן לא צריך שום קרא לא לביכורים ולא למעשר שני ואמנם אי הוה ממעטינן תרוייהו מהקיש' אז ביכורים הוה ממעטינן גם חיטים ושעורין שהם מין ביכורים וכקושיית הגמרא אוציא חיטין ושעורין אבל במעשר שני ודאי ליכא למעוטי מין מע"ש דהרי חמשת מיני דגן הם מין מעשר שני ועיין לעיל במ"ש בגמרא ומעתה איצטרך קרא מיוחד לביכורים לחם עוני ומדמיעט ביכורים גופייהו מכלל דמין ביכורים שרי ואי הוה כתיב רק מושבותיכם הוי מוקמינן למעוטי מעשר שני לחוד והוה אמרינן דמעשר שני אי אפשר למעוטי מהקישא דמצה ומרור משום כיון דאי אפשר למעט מינו גם מעשר עצמו אי אפשר למעוטי וכמו"ש התוספות בד"ה אי מצות וכו' אבל בכורים ממעטינן מהקישא דמצה ומרור וממעטינן אפי' חיטין ושעורין שהם מין ביכורים ולכן איצטרך לחם עוני קרא מיוחד לביכורים ומזה נדע דמין ביכורים שרי אלא דלפ"ז נסתר קושיי' הגמרא וריה"ג תיפוק ליה מלחם עוני דאי הוה ממעטינן ביכורים ומעשר מחד קרא. שוב הוה מוקמינן קרא רק למעשר וביכורים הוה ממעטינן ממצה ומרור אפילו מין ביכורים וכנ"ל ונראה דקושיית הגמרא הוא נכון דהרי לפי מה שכתבתי דע"י ההיקש מצה ומרור ממילא אימעט ביכורים אלא דהוה ממעטינן גם מין ביכורים ולכן מיוחד או קרא דמושבותיכם או קרא דלחם עוני למעט ביכורים גופייהו וממילא ידעינן דמין ביכורים לא אימעט ולפי זה הך קרא אתי לגופיה אבל הך קרא דאתי למעט מעשר שני שפיר אתי לגופיה דמהקישא דמצה ומרור אי אפשר למעט מעשר שני דמהקישא אי אפשר לחלק בין מין מעשר שני למע"ש עצמו וכמו"ש התוספות בד"ה אי מצות וכו' ומין מעשר שני אי אפשר למעט דזה כולל כל חמשת מיני דגן ואם כן קרא דאתי לגופי' וקרא דאתי למעט ביכורים לא אתי לגופיה ולפי זה קרא קמא ראוי למדרש לגופיה וקרא תניינא אמרינן מיתורא דאתי בתורת למדאיצטרך מדמיעט ביכורים מכלל דמינו שרי והרי קרא דמושבותיכם כתיב תחלה בתורה בפ' בא וקרא דלחם עוני כתיב במשנה תורה בפ' ראה וראוי לדרוש קרא דמושבותיכם למע"ש וקרא דלחם עוני לביכורים וזהו כוונת קושיית הגמרא וריה"ג תיפוק ליה מלחם עוני ואין הכוונה שידרוש שניהם מלחם עוני אבל הכוונה דביכורים תיפוק ליה מלחם עוני שהוא קרא בתרא ומעשר שני תיפוק ליה ממושבותיכם ועל זה משני דסבר כר"ש ולכך אי אפשר למדרש ביכורי' מלחם עוני ומוכרח למדרש ביכורי' ממושבותיכם וממילא לחם עוני למעשר שני: בא"ד וי"ל דאי לאו עוני ה"א דמושבותיכם אתי דווקא לביכורים וכו' ויש לתמוה דלפי דבריהם גם מלחם עוני מסתבר טפי למעוטי ביכורים משא"כ מעשר שני יש לו היתר באנינות על ידי פדיון אם נטמא כדר"א דכי היכי דיש לו היתר בכל מושבות יש לו היתר באנינות ואם כן נסתר קושיית הגמרא וריה"ג תיפוק ליה מלחם עוני והרי אי לא הוה כתיב מושבותיכם מוקמינן לחם עוני רק לביכורים משא"כ מעשר שני שיש לו היתר באניניות כדר"א ולדברי התוספות אין לומר דקושיית הגמרא דתיפוק ליה ביכורים מלחם עוני ומושבותיכם נוקי למע"ש ע"ד שכתבתי לעיל דהרי לדעת התו' אדרבה ביכורים מסתבר יותר למעוטי ממעשר שני ואם כן שפיר דריש ריה"ג ביכורים ממושבותיכם דכתיב מוקדם בתורה ושוב אייתר לחם עוני למ"ש ונראה דשפיר מקשה כיון דביכורים מסתבר יותר למעוטי ממעשר שני ראוי למדרש ביכורים מלחם עוני ואז ממעטינן אפילו בנוב וגבעון ומע"ש ממושבותיכם דממעטינן דוקא בירושלים כמו"ש התו' בדבור הקדום:

שם בא''ד אבל מעשר שני שיכול להיות לו היתר כדר"א הוה אמינא מצות מצות ריבה עכ"ל ויש לדקדק ואכתי מנ"ל למעוטי מעשר שני עצמו ודלמא לחם עוני אתי למעוטי חלת מעשר שני שאין לו היתר באנינות כשנטמא ועיין לקמן דף ל"ח ע"א בעיא דריש לקיש אבל מעשר שני עצמו שיש לו היתר כדר"א אמרינן מצות מצות ריבה ואם תאמר חלת מעשר שני כבר נפיק ממושבותיכם כמו ביכורים יש לומר דאפילו חלת מעשר שני לא דמי לביכורים דבחלת מעשר איכא למימר הואיל ואי לא קרי לה שם ועיין דף ל"ח ע"א בתוספת ד"ה או דלמא. ונראה דלזה כיון רש"י בד"ה אף מעשר שני וכו' דמחיצה לקלוט דרבנן ועיין לעיל שכתבתי שיש לתמוה מה בעי רש"י בזה ועכשיו אני אומר דרש"י כיון בזה שיהיה נכון לר"י הגלילי ואם מחיצה לקלוט דרבנן שוב מעשר שני וחלתו שוים שיש להם היתר בכל מושבות על ידי פדיון אם יוציאנו חוץ לירושלים ואין צריך לומר כלל שנטמא וכיון ששוים הם ממילא אימעטו שניהם מלחם עוני ואף שרש"י פירש כן בדברי ר' עקיבא כוונת רש"י דאף למאן דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שייך למעוטי מעשר שני ממושבותיכם דעל כל פנים קודם פדיון אינו נאכל בכל מושבות והוא הדין דאיכא למעוטי מלחם עוני דקודם פדיון אינו נאכל באנינות וסברת התוספת בד"ה דאמר ר"א דאי מחיצה לקלוט דרבנן לא צריך דר"א ולשיטת רש"י שמפרש סוגיא זו אליבא דמאן דאמר מחיצה לקלוט דרבנן נשאר קכה למה מייתי כלל הא דר"א ונראה משום דלא תקשה לר"י הגלילי מנ"ל למעוטי מלחם עוני מעשר שני בירושלים ודלמא קרא דלחם עוני אתי למעוטי מעשר שני דוקא בנוב וגבעון דאז מעשר שני נאכל בשמחה ולא באנינות כלל דלא שייך אז פדיון שהרי אינו נפדה אלא בריחוק מקום ובנוב וגבעון לא משכחת ריחוק מקום כלל שהרי נאכל בכל ערי ישראל ואף דמקרא דמושבותיכם יותר ממעטינן ירושלים מנוב וגבעון כמו שכתבו התוספות מ"מ מקרא דלחם עוני נהפוך הוא ויותר ממעטינן נוב וגבעון מירושלים דבירושלים אם מוציאו לחוץ יכול לפדותו ונאכל באנינות ובנוב וגבעון דנאכל בכל ערי ישראל אין לו פדיון ונאכל בכל מושבות אבל בכל מקום שנאכל אינו נאכל באנינות לכך מייתי כדר"א וא"כ גם בנוב וגבעון דמשכחת פדיון כשנטמא והרי גם בנוב וגבעון נאכל באנינות כמו בירושלים. ומזה יש לתרץ מה דקאמר רי"הג לעיל יכול יצא אדם י"ח במעשר שני בירושלים ולמה לא נקט סתם יכול יצא אדם י"ח במעשר שני וכמו שא' כאן בביכורים ועיין מ"ש מהרש"א בתוספות בד"ה ורי"הג ודברי מהרש"א נכונים לתרץ דברי התוספות אבל עכ"פ על רי"הג גופיה קשה למה נקט בירושלים והרי באמת גם בנוב וגבעון אינו יוצא ידי חובתו במעשר שני שאינו נאכל באנינות ולדידי ניחא דנקט בירושלים לרבותא לא מבעיא נוב וגבעון דלא משכחת ליה ריחוק מקום ואין לו פדיון כלל ודאי דאינו נאכל באנינות ואינו יוצא י"ק אלא אפילו בירושלים דמחיצה לקלוט דרבנן אפ"ה לא נפיק שעתה עדיין לא פדהו אינו נאכל באנינות

ואין לומר דלפי זה הדרא קושיא הראשונה לדוכתא דמנ"ל לרי''הג למעוטי מעשר שני שיש לו היתר גם באנינות כדר"א ודלמא קרא לא אתי למעוטי אלא חלת מעשר שני דלית היתר כדר"א ומה שכתבתי שלכן פירש רש"י דמחיצה לקלוט דרבנן ואם כן גם חלת מעשר שני יש לו היתר באנינות ע"י פדיון כשיוציאנו לחוץ דאכתי דלמא קרא למעוטי חלת מעשר שני בנוב וגבעון דלא משכחת לה היתר באנינות כלל דפדיון בלי טומאה לא משכחת שהרי נאכל בכל ערי ישראל וליכא ריחוק מקום וכשנטמא לשריפה אזיל ונראה דאף הא לא סברא דחלת מעשר שני בנוב וגבעון לא צריך קרא מיוחד ומקרא דמושבותיכם דממעטינן ביכורים אימעט נמי חלת מעשר ואף דבנוב וגבעון נאכל בכל ערי ישראל אפ"ה אימעט מבכל מושבותיכם למאן דאמר בפ"ק דקידושין דף ל"ז דמושבות בכל מקום שאתם יושבין וגם ח"ל משמע ואם כן דרשינן מצה הנאכלת בכל מושבות ואפילו בח"ל לאפוקי מע"ש אפילו בזמן נוב וגבעון עכ"פ אינו נאכל רק בכל ערי ישראל אבל לא בס"ל ולא עוד אלא שאני תמה מאד על התוס' כאן שהקשו כן ומשמעות דבריהם שרשמו כאן ולא בתחלת ברייתא דמעל"ד משמע שגם על ר"ע הקשו כן והרי ר' עקיבא סבר שם בקידושין דמושבות בכל מקום שאתם יושבים ולדידי גם ריה"ג סבר כן ושפיר ממעט ממושבותיכם אפילו בנוב וגבעון ולקמן דף ל"ח ע"ב דאמר זאת אומרת חלת תודה וכו' נאכלין בנוב וגבעון איכא למימר דהך תנא דהך ברייתא שם שהוצרך לדרוש מושמרתם ס"ל כר' ישמעאל שם בקידושין דמושבות הוא דוקא ארץ ישראל ונחזור לראשונות דחלת מעשר הוא ממש כמו ביכורים ומחד קרא נפיק ואף שכתבתי דחלת מעשר לא דמי לביכורים דבחלת מעשר איכא למימר הואיל ולא קרי ליה שם נראה דהיינו בירושלים דהתוס' לקמן ל"ח ע"א בד"ה או דלמא הקשו דאי אמרינן הואיל א"כ גם ביכורים נימא הואיל ואי לא קרי לה שם ונדחקו שם ולתנ"ר בחלה איכא תרי הואיל לקולא חדא הואיל ואי לא קרי לה שם חלה אז גם עתה שהוא בירושלים אית ליה היתר בכל מושבות כדר"א וגם אף אחר שקרא לה חלה איכא עוד הואיל לקולא הואיל ואי לא העלהו לירושלים לכן אמרינן הואיל משא"כ בביכורים ליכא רק הואיל ואי לא קרי לה שם לא אמרינן הואיל ומעתה בנוב וגבעון דלא שייך הואיל ולא העליהו שהרי תחלתו תכף הוא בערי ישראל ונשאר רק הואיל ואי לא קרי לה שם וזה שייך גם בביכורים:

ודע דאף שאני אומר דגם בנוב וגבעון שייך למעוטי ממושבותיכם דעכ"פ אינו נאכל בח"ל אעפ"כ לענין מחיצה לקלוט דרבנן שכתבתי שיש לו פדיון ע"י שיוציאנו זה שייך דוקא בירושלים שמתחלתו הי' בר פדיון אלא כשהעלהו אמרינן קלטוהו מחיצת בזה הוא רק מדרבנן ואם עבר והוציאו הרי הוא כבתחלה ויכול לפדותו אבל בנוב וגבעון שבכל ערי ישראל אינו בר פדיון רק שיוציאנו לח"ל ויפדנו בזה שפיר אמרינן מחיצות של גבול א"י קולטין מן התורה ואינו מועיל שיוציאנו לחוץ כיון שמעולם לא היה בר פדיון והיה יוצא מזה דין חדש דתבואה הגדילה בירושלים תוך העיר שוב מע"ש נקלט מן התורה ואין לו פדיון אף אם הוציאו לחוץ ועדיין לא מצאתי לי חבר בזה ולקמן דף ל"ת ע"א יבואר שאין הדין כן ואפי' תבואה הגדילה בירושלים אפילו הכי מחיצה לקלוט דרבנן:

ל''ז ע''א אמר רב הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים וכו' יש להקשות לרב הונא דבעי לדמות מצה ללה"פ קשה והרי לחם הפנים היה נילושים שני עשרונים החלה האחת ואלו במצה קיי"ל לקמן דף מ"ת ע"א קבא מלוגנאה לפיסחא וכן לחלה ואם בלישה החמירו במצה יותר מלה"פ אף שלישת לה"פ לא היה בזריזין ולא במקום זריזין דלה"פ לישתן ועריכתן בחוץ וכמ"ש לעיל דף ל"ו ע"א ק"ו באפי' דלה"פ הוא בזריזין ובמקום זריזין שאין ללמוד מצה מלה"פ והרא"ש לקמן בפרק ואלו עוברין באמת סתר דעת האוסרין אפי' דיעבד אם לש יותר משיעור חלה דהרי לאם הפנים היה שני עשרונים החלה האחת ודעת הרא"ש דלענין דיעבד עכ"פ אין להחמיר במצה מה שמותר בלחם הפנים לכתחל' אבל עכ"פ להתיר לכתחלה במצה מה שמותר בלחם הפנים אי אפשר מדאמר רב קבא מלוגנאה לפסחא ואיך רצה רב הונא ללמוד עובי טפח להתיר לכתחלה שהרי ב"ה מתירין היינו לכתחלה וצריך לומר דרב הונא לא ס"ל לההוא דרב לקמן אלא ס"ל דמותר ללוש שני עשרונים כאחד כמו בלה"פ אלא דקשיא למה דמסיק שאילת את רבי ומנו רב וכו' ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישה ולא יהיב שיעורא קשה והרי בפסח אי אפשר להתיר יותר משיעור חלה שהרי רב עצמו קאמר לקמן קבא מלוגנאה לפיסחא וצריך לומר דכאן משום טרחא קאי דמשום טרחא ליכא איסורא אבל באמת בפסח אסור יותר משיעור חלה וזהו כוונת הרי"ף יעויין בדבריו ובדברי הרמב"ן ואני מוסיף בה מעט תבלין דהרי"ף אההוא לישנא דקרי ליה פת עבה דנפישא בלישה ואם כן גם הלישה מתירין ב"ה וקאמר הרי"ף דהיינו בשאר ימים טובים ולא בפסח ולדעתי דהך ואמאי קרי ליה וכו' והך ואבע"א באתרי דההוא תנא וכו' מישך שייכי ושניהם צריכי דהך ברייתא השנוי' בפסח לא מיירי מלישה רק מאפי' ובאתרי' דההוא תנא וכו' והך ברייתא שגי' ששנינו בה אין אופין וכו ביום טוב וב"ה מתירין בכל המקומות איירי וקרי לה פת עבה דנפישא בלישה:

ע"ב אמר לך ר"י תנאי היא וכו' ת"ק סובר מעשה אילפס חייבין ויש לדקדק ודלמא בהרתיח ולבסוף הדביק דבזה חייב ת"ק ורי"ס אין לחם אלא האפוי בתנור אבל באילפס אפילו הרתיח ולבסוף הדביק אינו לחם ורבי יוחנן דמחייב אפילו הדביק תחלה אין לו סיוע אפילו מדברי ת"ק ונראה דהרי איכא לדקדק למה אמר ר"י בלשון שלילה אין לחם אלא וכו' וכיון דעל מעשה אילפס בא לחלוק הוה ליה למימר ר"י אומר מעשה אילפס פטורים וצריך לומר דאם כן הוה אמינא דהא דפטר מעשה אילפס היינו בהדביק ולבסוף הרתיח אבל בהרתיח תחלה מודה ר' יהודה לכך הוצרך לומר בלשון שלילה אין לחם וכו' דבאילפס בשום אופן אינו קרוי לחם ואם כן ממילא מוכח דת"ק מחייב אפילו הרתיח ולבסוף הדביק דאי לא תימא הכי הדק"ל נימא ר' יהודה רק מעשה אילפס פטורים וממילא נדע דהיינו אפילו הרתיח תחלה דאל"כ היינו ת"ק ובזה נדחים גם דברי התוס' בד"ה אמר לך ר"י וכו' שכתב דללישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי בהך ברייתא גופי' ודבריהם צ"ע דאכתי הוה לי' לר' יוחנן למימר אנא דאמרי כאיכא דאמרי זה וזה לחיוב אבל לפי מה שכתבתי ניחא דזה וזה לחיוב איכא לאוקמי בהרתיחו ולבסוף הדביק דף ל''ח ע"א או דלמא שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זימני דבר פשוט בסוגיא זו דעיסה של מ"ש לר"מ ודאי פטורה מן החלה ומינה דהה"ד מצה דהרי מצה ילפינן ג"ש מחלה ודחי' זו דדחי שאני התם הוא רק לאתרוג דבאתרוג יש לדחות דברי רב אסי ולמימר דאף לר"מ מקרי לכם כיון שיש בו היתר אכילה וכרבי חייא ב"א בסוכה דף ל"ה שפירש הטעם משום דאין בו היתר אכילה ואין בזה ספק ובפרט בחלה שהרי בפירוש אמר ר"מ עיסה של מ"ש פטורה מן החלה ולכן אני תמה על הכ"מ בפ"י ממצה שפסק הרמב"ם שיוצאין במצה של מעשר שני בירושלים וכתב הכ"מ בשם הר"ר מנוח וז"ל תימא דהרי קיי"ל כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא ואמר רב אסי לדברי ר"מ אין אדם יוצא במצה של מ"ש וי"ל דס"ל כר חייא ב"א בפ' לולב הגזול עכ"ל ודבריו תמוהים דבחלה ומצה לא פליג רחב"א ופשיטא שתמוה על הרמב"ם בפ"ו מביכורים הל' ד' שפסק עיסה של מעשר שני חייבת בחלה ויותר מזה אני תמה על הכ"מ בשם הר"י קורקס שם שרצה לפרש ברייתא אחת בתוספתא שר"מ עצמו סובר שחייבת בחלה והוא דבר תימא שהרי ר"מ אמר בפירוש שפטורה מן החלה שוב מצאתי בכפות תמרים שהרגיש בזה ורצה לומר שהרמב"ם דחה ברייתא זו שהוא בתלמוד ואחז עיקר הברייתא שהביא הכ"מ שם ואין דברים אלו מתקבלים לדחות ברייתא מפורשת מקמי ברייתא סתומה דאטו בבריתא שהביא הפ"מ מפורש שר"מ סובר שחייבת בחלה והכ"מ כתב שמשמע שמודה ר"מ ברישא יעויין שם והנלע"ד שאף שקיי"ל כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא מ"מ כיון דפסקינן כר חי"א ב"א דהיתר אכילה מקרי לכם אלא דס"ל לר"מ דכיון דכתיב תרי עריסותיכם ממעטינן אפילו מה שיש לו היתר אכילה בהא לא קיי"ל כר"מ ואף שבזה לא מצינו שנחלקו חכמים עליו שחכמים ס"ל דמעשר שני ממון הדיוט הוא לגמרי מ"מ על כרחך ר"מ ס"ל דכל שאר דרשות דדרשינן מעריסותיכם כולהו אתיין מחד עריסותיכם עיין מנחות דף ס"ז ע"א בתוס' ד"ה חד עריסותיכם וממילא אייתר חד עריסותיכם למעוטי מעשר שני אף שיש בו היתר אכילה כיון שאין בו דין ממון וכל זה לר"מ אבל לרבנן ע"כ לא אייתר עריסותיכם דאל"כ מה ידרשו בייתור הזה דהרי לדידהו מעשר שני ממון הדיוט וכיון דרבנן לא דרשי עריסותיכם עריסותיכם קיי"ל בהא כרבנן וממילא שוה חלה ומצה לאתרוג ולר' חייא ב"א דאמר דבעינן היתר אכילה מעשר שני יש בו היתר אכילה ואתיין כל פסקי רבינו כהוגן:

אחר כתבי הדברים האלה בינותי בספרים ומצאתי בשער המלך פ"ו ממצה כתב נם כן לתרץ דברי הרמב"ם על דרך הנ"ל כהרמב"ם אינו דורש עריסותיכם תרי זימני אלא שתלה הטעם דר"מ לשטתו דגלגול א"י אינו פוטר ואייתר חד עריסותיכם אבל רבינו פסק דגלגול א"י פוטר ובעי תרי עריסותיכם חד למעוטי גלגול א"י וחד למעוטי גלגול הקדש ואני אומר דברים הללו דברים דחוים הם דלמסקנא דמסיק רבא שם במנחות דף ס"ז ובין ר"מ ור"י ובין ר' יוסי ור"ש משוו חלה לתרומה אינו צריך שום עריסותיכם בחלה וילפינן ראשית ראשית מתרומה ודו"ק בדברי רבינו הרמב"ם בפ"א מתרומות הל' י"א שפוטר מירוח א"י כתב הטעם דכתיב דגנך ולא דגן א"י ובהלכות ביכורים פ"ו הלכה ח' כתב עיסת הא"י פטורה ולא כתב הטעם משום דכתיב עריסותיכם והרי אין דרכו של הרמב"ם להשמיט טעם המבואר בגמרא והרי במנחות אמרו עריסותיכם ולא עיסת א"י אלא ודאי שכל זה הוא לפי ההוה אמינא שיש חילוק בין תרומה לחלה אבל למסקנא אין הטעם משום עריסותיכם כלל בין לר' מאיר ובין לרבנן ועריסותיכם לכדי עיסת מדבר ואידך עריסותיכם לרבנן אורחא דקרא אגב דכתיב עוד הפעם מראשית למדרש ולא כל ראשית כתב נמי עריסותיכם או לאיזה דרשה אחרת: