צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 43

ומעתה גם בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל בהיסח הדעת אם פסול הגוף או פסול טומאה גם כן תליא בפלוגתא דרב ששת ור' ירמיה דלר"י דטעם שתילי תרומה הוא משום מעלה אם כן ממילא בפלוגתא שבין ר' יוחנן ורשב"ל בהיסח הדעת הלכה כר' יוחנן כפי כללי הש"ס ולרב ששת דלא ס"ל מעלה ועל כרחך הטעם שתילי תרומה הוא משום היסח הדעת ועל כרחך היסח הדעת פסול הגוף והלכה כרשב"ל ורבינו לא הכריע בפלוגתא דר' ירמי' ור"ש ולכן לא הזכיר דבר זה בספרו: ובפרק י"א מתרומות הלכה כ"ג כתב רבינו הזורע תרומה טמאה אף על פי שהגדולים טהורים הרי הן אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו עכ"ל.. ראה איך רבינו משגיח על דקדוק לשונו שבפ"ו מאיסורי מזבח כתב הואיל ונדחו ידחו וכאן בתרומה לא כתב הואיל ונדחו ידחו לפי ששם במי החג שייך דיני דיחוי שאינו חוזר ונראה כתב הואיל ונדחו ידחו שנדחי' שוב מלנסכם ע"ג מזבח אבל בתרומה לא שייכי' דיני דיחוי לענין איסור אכילה ולכן זה ודאי שמה שכתב כבר נדחו לא מדיני דיחוי אתי. עלה ואמנם פשטן של דברים משמע שמטעם היסח הדעת הוא שמתוך שהיתה אסורה באכילה כבר נדחו משמירתן והסיח דעתו מהם ואמנם גם זה קשה שכבר כתבתי שרבינו לא הכריע בזה ובפרט שנימא שהכריע כרשב"ל נגד ר' יוחנן ואף שכתבתי שגם ר"ש ור' ירמיה פליגי בזה אכתי איך הכריע רבינו במה שלא הכריעו חכמי התלמו' ולכן נלע"ד שגם רבינו בכאן לא הכריע אם הטעם משום מעלה כר' ירמיה או משום היסח הדעת כרב ששת ולשונו זה הואיל ותרומה שנזרעה וכו' כבר נדחו אתי שפיר לכל הטעמים שאם הטעם משום היסח הדעת ודאי שהוא מדוקדק ואף אם הטעם משום מעלה הוא נכון ורצונו בזה לחלק בין שתילי תרומה שנטמאו ובין שתילי חולין שנטמאו ושתלן שמותר לעשותן תרומה והוא הדין שמביא רבינו אח"כ בהלכה כ"ה וכדי שלא תאמר הואיל ומעלה עשו בתרומה שאין זריעה לתרומה אף אלו לא יעשה אותן תרומה שלענין תרומה אין זריעה מועל' ולכן חילק רבינו שזו כבר היית' אסורה באכילה לכך שוב אינה ניתרת בזריעה אבל שתילי חולין אף בעת טומאתן לא היו אסורים באכילה כלל לא נאסרו מעולם לכך גם כשעושה אותן אחר כך תרומה לא נאסור אותם באכילה אחר שכבר נטהרו בזריע ומדברי הכ"מ בפ"ב מתרומות הלכה י"א מוכח דהרמב"ם סבר כרשב"ל דהיסח הדעת פסול הגוף הוה כמו שאכתוב אחר זה

שם הכא דנגעו בשני דהוי להו שלישי אומר אני דלפי זה אפילו מיירי בענבים לנסכים אפ''ה אין מזה ראיה דעבוד מעלה בקודשת פה דהרי כאן מיירי בדורך הרבה יותר מכביצה וכיון שהוקדשו לנסכים הרי כל הפוסל הקודש מטמא משקה להיות תחלה ולכך הנך ענבים שהם שלישי ועושי' רביעי בקודש מטמא משקים להיות תחלה ונפסלו משורת הדין ולא משום מעלה וצריך לומר דבקדושת פה לא אמרינן שיהיה דינו כקודש שיהיה שייך בו רביעי ועיין בחולין דף ל"ה בסוגי' דחולין שנעשו עש"ק

ורבינו הגדול בפי"ב מתרומות הלכה י"א לא חילוק בין דרכן קודם שעשאן תרומה ובין דרכן אח"כ אלא לענין לכתחלה שכשהם עדיין חולין דורך אפי' לכתחלה ובנטמאו כשהם תרומה כתב לשון דיעבד יעויין שם והביא הכ"מ שהר"י קורקס תמה על רבינו שהרי בתרומה עשו מעלה ולא אמרינן בהוא מפקידי פקידי וניחא ליה דהא דאמרינן כאן דבענבי' של תרומה עסקינן היינו דיחוי בעלמא דלא נפשוט דבקדושת פה עביד מעלה אבל קושטא דמלתא דבקדושת פה נמי עביד מעלה ומיירי ר' יוחנן שהקדישן לנסכים אבל בתרומה לא עביד מעלה ע"כ דברי הכ"מ בשם הר"י קרקוס ולפי דבריו נתבטל גם תירוצו דר' ירמיה דאמר אלמא אין זריעה להקדש הכי נמי אין זריעה לתרומה והרי חזינן דאף דעביד מעלה בהקדש אפ"ה בתו ומה לא עביד מעלה ואם כן צריכין אנו לתירוצו של רב ששת שאסורין משום היסת הדעת וממילא מוכח דהרמב"ם סובר פסול הגוף הוה ועיין מ"ש לעיל ואמנם גוף דברי הכ"מ תמוהים בעיני דלפ"ד דהרמב"ם מפרש דברי ר"י לענין נסכים א"כ למה לא הביא רבינו דין זה דענבים שנטמאו לחלק בין דרכן ואחר כך הקדישן וכו' בהלכות איסורי מזבח כשם שהביא שם בפ"ו לענין מי החג ולומר כיון שפסק במי החג דמעלה הוא בקודש שאין זריעה לא הוצרך להביא הך דענבים זה דבר שאין לו שחר ואטו בשביל שעשו מעלה דאין זריעה נדע דעשו מעלה דלא אמרינן מפקד פקידי והנלע"ד בזה דדעת רבינו למה דקאמר ואב"א דנגעו בשני תו לא צריכין לומר שטעם משום מעלה אלא ס"ל לר"י דחולין שנעשו עט"ק לגמרי כקדש דמו ושלישי עושה בהו רביעי ודלא כסוגיא דחולין הנ"ל ולכך הקדישן ואח"כ דורכן טמאים וכשדורך הרבה מיירי ואנן קיימ"ל שאין שלישי עושה רביעי בנעשו עט"ק כמבואר בדברי רבינו פי"א ע מאה"ט הלכה י"א לכן לא שייך דין זה כלל

והואיל ואני עומד בדברי רבינו בפי"ב מתרומות הנזכרים אבארם לפי קיצר בהם קצת וזה לשונו זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה [היינו שסוחטן אפילו לכתחלה דבעודן חולין לא שייך תקלה שהרי מותרים הם באכילה אפילו בטומאתן ועוד בעודן טבל בדיל מנייהו) ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתיה לכהנים כאן דקדק רבינו וכתב וסחטן לשון דיעבד דבתרומה חיישינן לתקלה וכדלעיל דף ל"ג ע"ב דאמר רבא גזירה דלמא אתי לידי תקלה. אלא דקשיא כיון דבדיעבד מיירי אם כן מאי אריא פתות מכביצה אפילו כביצה מכוונת נמי וכדלעיל דף ל"נ ע"ב טמא מת שסחט וכו' כביצה מכוונת טהורין וכן הוא בדברי רבינו פ"ט מט"א הלכה ב' ונראה דהרי היא גופא קשיא איך פסק בהל' ט''א דאפילו כביצה מכוונת טהור והרי היא פסק בפ"ת מהל' רוצח הל' ח' שאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם וצריך לומר דדוקא בדאורייתא פסק כן אבל בדרבנן פוסק שאפשר לצמצם וכיון שאין שני עושה שלישי בחולין אף שטמא עת סחט הזיתים וענבים ואיהו אב ונעשה האוכל ראשון מ"מ אף שטפה ראשונה נטמאת דשמא לא צמצם בראוי ויש עדיין כביצה מ"מ שאר משקה שיצא אחר כן במה נטמאו והרי האוכל כבר ודאי נתמעט ואינו מטמא שוב ואם מפני תערובת הטפה הראשונ' תבטל ברובה אלא שזה אינו ששוב הטפה הזאת מטמאת המשקין אחרים שמשקין מטמאים בכל שהו כמבואר ברמב"ם פ"ד מט"א הלכה ב' ואף שטפה ההיא היתה שני ואין שני עושה שלישי בחולין מ"ע הרי כל הפוסל התרומה מטמא משקה להיות תחלה ושפיר הטפה ההיא מטמא שוב את המשקין היוצאים אח"כ אלא דכיון דדבר זה וכל הפוסל תרומה מטמא משקין הוא דרבנן שוב סמכינן דאפשר לצמצם ולא היה רק כביצה ולא נטמאת אפילו הטפה ראשונה וכל זה בחולין אבל בתרומה ששני עושה שלישי מק"ו מטבול יום ואם כן הוא חשש טומאה דאורייתא שאם לא צמצם כהוגן כל המשקה פסול מן התורה לכך בעינן שידרוך פחות מכביצה אפילו בדיעבד כי באיסור תורה אי אפשר לצמצם ואם כן דברי הרמב"ם איש על מקומו יבא בשלום דבפ"ט מט"א ששם מיירי בחולין שוב פסק כביצה מכוונת טהורין שבדרבנן אמרינן אפשר לצמצם אבל כאן בהלכות תרומות שאיירי בתרומה פסק אפילו דיעבד דוקא שסחטן פחות פחות מכביצה הא כביצה מכוונת טמאים דאי אפשר לצמצם ולפי זה אם האוכל היה שני שאז הטיפה היא שלישי ואפילו בתרומה שוב אין שלישי עושה רביעי רק מטעם כל הפוסל וכו' היה מותר אפילו בתרומה בדיעבד כביצה מכוונת ורבינו דנקט פחות מכביצה משום דאיירי גם באוכל ראשון כל זה אמרתי ליישב דברי רבינו ואמנם אכתי לא עלתה ארוכה לדברי רבינו בזה דמה בכך ששני עושה שלישי בתרומה מדין תורה מ"מ הרי משקין לטמא אחרי' הוא רק מדרבנן וכמבואר בדברי רבינו בריש פ"ז מאה"ט וגם אין טומאה עושה כיוצא בו רק מדבריהן ואם כן אפילו בתרומה לא משכחת שטפה הראשונה תטמא שאר המשקין שיוצאין אח"כ מדין תורה אפי' בתרומה ואמנם אי לאו דטומאה אינו עושה כיוצא בה ולא היה קשה לנו רק. ממה שמשקין לטמא אחרים דרבנן היה לנו מקום להעלות ארוכה לדברי רבינו שהרי רבינו מסיים אפילו לנסכים היה ראוי וכבר ביארנו לעיל בסוגיית רחס"ה בסי' ס"ט שדעת רבינו הגדול דבקדשים משקין לטמא אחרים דאורייתא ולפ"ז כשועשה היין היוצא מהענבים לנסכים ועדיין הטפה הראשונה שנטמאת מן האוכל בעוד שהיה כביצה היא בעין עם שאר היין שנסחט אח"כ אף שלא טימאה הטפה ההיא את שאר המשקה מן התורה קודם שהקדישה לנסכים מ"מ עתה היא מטמאת שעתה הכל קודש ובקדשים מטמא אחרים מן התורה וא"כ כיון שיש כאן חשש של תורה אמרינן אי אפשר לצמצם ולכך אפילו בדיעבד לא מהני כי אם כשדרך פחות מכביצה משא"כ בהל' ט"א שם לא הזכיר דבר מנסכים לכך התיר אפילו כביצה אלא דהא קשיא דאף דמשקין מטמאים אחרי' בקדשים מן התורה אכתי אין משקה מטמא משקה מטעם אין טומאה עושה כיוצא בה שזהו אפילו בקדשים כמבואר בדברינו בשטת רחס"ה שם. ועוד לדברינו נסתר קושיית הגמרא לעיל דף ל"ג ע"ב דמקשה אי הכי כביצה נמי דהתנן טמא מת וכו' ומאי קושיא והרי ר' יוחנן קאמר ויינן כשר לנסכים ולכך בעי פחות מכביצה אבל במשנה דטמא מת שסחט לא נזכר נסכים לכך אפילו כביצה מכוונת טהורין ונראה דקושיא חדא מתורצת בירך חבירתה. דהרמב"ם שם בהל' תרומות אחז בלשטו זיתים וענבים ועליהם קאמר ואפי' לנסכים היה ראוי וקאי גם על זיתים ששמן היוצא מהם ראוי לנסכים דהיינו מנחת נסכים ובזה אם היה כביצה מכוונת ואם אי אפשר לצמצם א"כ אם הי' מעט יותר מכביצה נטמאת הטפה הראשונה דאף שאינה מטמאת שאר המשקה היוצא אח"כ מ"מ מטמא היא אח"כ את הסולת שנבללת בו וכיון דמשקה מטמא אוכל בקדשים מן התורה יש כאן טומאה של תורה ואמרי אי אפשר לצמצם לכך בעי הרמב"ם שידרוך פתות מכביצה אבל ר' יוחנן שם בגמרא לא הזכיר זיתים רק ענבים וכו' וקאמר ויינן כשר לנסכי' בזה שפיר הקשה מאי אריא פחות מכביצה אפילו כביצה נמי והוצרך לחלק בין תחלה לדיעבד ודע שאף שכתבתי לעיל שאם שאר המשקה שנסחטה אחר טפה הראשונה לא נטמאת היתה הטפה הראשונה בטילה בהם הדרנא בי כי תיכף בעת ביאת שאר הטפות לעולם הם מעורבים בטפה הראשונה אינן מבטלין אותה שדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו מבטל ועיין במשנה למלך פ"א מטמא משכב הלכ' י"ד ולדעתי העקר הוא אם המבטל היה בפני עצמו בעולם אבל בהמתבטל לא איכפת לן ואדרבה קיל טפי כשלא היה בעולם שאפילו הוא דבר שיל"מ בטל כמבואר בא"ח סימן ש"ך סעיף ב' ועיין במ"א סק"ה וכבר נשאלתי ע"ז מבני הרב הגדול המופלג ומושלם מוה' יעקב קא סג"ל דרמי אהדדי הך דיבמה שרקקה דם שהביא המשנה למלך שם מהך דא"ח סימן ש"ך הנ"ל והשבתי לו שהכל תלוי במהבטל אם הי' בפני עצמו בעולם אז חשוב הוא לבטל ונשאר בחזקתו הראשונה משא"כ אם מעול' לא הי' בפ"ע וגם זה אני צריך להקדים שאי משום טומאת הטפה לנסכה ע"ג מזבח ליבא לדעתי איסור תורה כי הציץ מרצה ואף שרק בדיעבד מרצה אבל לא לכתחלה לדעתי הוא רק מדרבנן ומן התורה אין חילוק בין תחלה לדיעבד אבל מה שהטפה מטמא הסולת הוא איסור תורה שמן התורה צריך לשמור קדשים מן הטומאה ואם בתרומה הוא איסור תורה קל וחומר בקדשים והרמב"ם בריש פי"ב מתרומת כתב אסור לטמא אח התרומה כשאר קדשים.

ונבוא לשארית דברי הרמב"ם ואפילו לנסכים הי' ראוי שהמשקה כאלו מיפקד בתוך האוכל ולא אמרו פחות מכביצה חלא שמא יעשה יותר מכביצה ונמצא המשקה מתטמא בכביצה ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה דורכן בגת ובבית הבד והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתי ומה עכ"ל הרמב"ם ומה שכתב ולא אמרו פחות מכביצה לדעתי לא אדלעיל מיני' דנטמאו אחר שנעשו תרומה דהרי בזה ודאי שאינו דורך לכתחלה כלל שהרי חיישינן לתקלה וכדמשמע לשונו של רבינו שכתב בזה לשון דיעבד וכמו שביארתי למעלה וא"כ איך שייך ולא אמרו פחות פחות מכביצה דהיכן אמרו בזה פחות פחות מכביצה ואדרבה איפכא אמרו טמא מת שסחט כביצה מכוונת וכו' ואף שיישבתי דברי רבינו מטעם אי אפשר לצמצם אבל אכתי לשון ולא אמרו לא אתי שפיר ונראה דארישא דרישא קאי דכתב זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה וזה אפילו לכתחלה והכ"מ בשם הר"י קורקס תמה דלמה לא הזכיר רבינו גם כאן בנטמאו בעודן חולין שיסחוט אותם פחות פחות מכביצה כמבואר כאן בגמרא וניחא לי' דרבינו סמך אסוף דבריו דמפליג בין נגעו בשני לנגעו בשלישי אי נמי דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפילו הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפילו ביחד אבל בתרומה גם אם הם שני מפליג בין פחות ליתר עכ"ל הכ"מ בשם הר"י קורקס ושני התירוצים הללו אינם מתקבלים אצלי דהתירוץ הראשון דסמך על סיפא וא"כ לפ"ז רישא מיירי בענבים שהם שלישי א"כ איך נטמאו כלל הרי בחולין אין שני עושה שלישי כלל והרי רבינו זיתים וענבים שנטמא קאמר ובזה יש לדחוק דמיירי בחולין שנעשו על טהרת תרומה גם לשונו של הכ"מ שכתב נגעו בשלישי הוא משובש ובריך להיות דמפליג בין הם שני לאם הם שלישי] ועוד דלפי דבריו א"כ הרישא מיותרת לגמרי ותירוצו השני תמהני מאוד על שני גדולי הדור הר"י קורקס והכ"מ איך שגו שגיאה רבה כזו ונעלם מהם הרבה סוגיות בש"ס דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה והיינו אפילו משקה חולין ולכן נלע"ד סידור לשון רבינו דרישא דזתים וענבים וכו' ומציעתא ואם לטמאו אחר שנעשה תרומה וכו' שייכי להדדי ודינם שוה ואין חילוק ביניהם רק שבחולין דורך וסוחט לכתחלה ובתרומה הוא דוקא דיעבד וכך הם דברי רבינו זיתים וענבים שנטמאו סוחטן וכו' והיינו אפילו לכתחלה ושוב קאמר ואם נטמאו וכו' וסחטן כלומר דוקא דיעבד ושוב אמר פחות מכביצה ושייך על כל דבריו בשני הבבות בין בחול לענין לכתחלה ובין בתרומה לענין דיעבד דהיינו פחות פחות מכביצה וא"כ שפיר שייך ולא אמרו דבחולין לענין לכתחלה אמרו כן בפירוש ענבים שנטמאו סוחטן פחות פחות מכביצה ואם היו פירות הללו שלישי לטומאה דורכן בגת ובבית הבד זה פשוט דבתרומה מיירי דבחולין לא משכחת שלישי כי אם בנעשו על טהרת תרומה והרי לא הוזכר זה בדבריו כלל' ועוד שהרי סיים והמשקה תרומה טהורה א"כ בתרומה מיירי ולכאורה קשה שרבינו דורכן בגת קאמר דמשמע אפילו לכתחלה והרי בתרומה חיישינן לתקלה כמפורש בגמ' ונלע"ד דסובר רבינו דע"כ לא חיישי לתקלה אלא כשהם שני וצריך לדרוך מעט מעט פחות מכביצה בכל פעם ומשתהה הרבה חיישינן לתקלה אבל כשהם שלישי שדורך הרבה יחד בגת ואינו צריך זמן מרובה לזה לא חיישי' לתקלה ובזה כל דברי רבינו מבוארים,

ודע שעוד יש לי לתמוה על דברי מרן הכ"מ כאן שכתב שדעת רבינו דמה, דאמר הכא בענבים של תרומה דיחוי בעלמא הוא אבל קושטא דמלתא דבתרומה לא עביד מעלה כלל וכבר כתבתי לעיל דלפ"ז נתבטל גם תירוצו דר' ירמיה וצריכין אנו לתירוצא דרב ששת דאמר אסורין לכהנים הואיל ונפסלו בהיסח הדעת ולפי זה יפלא איך כתב רבינו הרמב"ם כאן ואם נטמאו אחר שנעשה תרומה וסוחטן וכו' והרי המשקה היוצא מהם מותר בשתי לכהנים והרי איפסלו בהיסח הדעת ואיך מותרים בשתיה ואף דמשקין פקידי ולא נטמאו עם האוכל אכתי כשנטמאו והסיח דעתו מהם ממילא גם המשקה שבתוכם איפסל בהיסח הדעת וצריך לומר כיון שהמשקה שבתוכם לא נטמא ממילא אינו מסיח דעתו מהם ל"ה ע"א הני אין אורז ודוחן לא וכו' הא דלא קאמר זה תיכף על גוף המשנה הני אין וכו' ונראה דבמשנתינו איכא למימר דאורז ודוחן בכלל חטין או שעורין נינהו ואל תתמה שהרי ריב"נ סובר באמת אורז מין דגן כך היה מקום לומר דאורז ודוחן מיני דחטין ושעורין נינהו ולכך לא חשבינהו במשנתינו שכבר נכלל בכלל חיטין או בכלל שעורין אבל השתא שהביא ברייתא תנא כוסמין וכו' וא"כ כל הני דחשבינהו תנא דידן בכלל חיטין ושעורין נינהו ואפילו הכי פרטינהו א"כ מדלא פירט גם אורז ודוחן מכלל דסובר הני אין אורז ודוחן לא שם א"ק לא תאכל עליו חמץ וכו' וז"ל מהרש"א ולעיל דף ו"ח דקאמרינן לר"י אהאי קרא דאתי הקישא לקובעו חובה הה"ד דהוה מ"ל דאתי לה דרשא דהכא מיהו ק"ק דקאמר התם לר"ש דנפקא ליה לקובעו חובה מקרא אחריני מ"מ תיקשי דאיצטרך הקישא לדרשא דהכא והפני יושע לעיל דף ך"ת הרגיש בזה משמי' דנפשי' ולא ראה דברי מהרש"א כאן רוצה הפ"י לומר דר"א ס"ל כריב"נ דיוצא באורז ודוחן והדבר יפלא דאטו ריב"נ לית לי' הך הקישא ואיהו סובר דגם אורז ודוחן מחמיצין אבל בודאי אית ליה הקישא לאפוקי מצה משאר מיני קטניות אמנם הנלע"ד לר"ש לא צריך הקישא לזה דהרי הרמב"ן במלמחות כ' להוכיח לקמן דף ל"ו ע"א דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלושי בחלבא מכאן ואילך לושי וכו מיירי בתערובת מים מדיהיב טעמ' ליומא קמא משום לחם עוני ואי בלא מים תיפוק ליה דאפילו בחלת תודה אינו יוצא משום שאינו משתמרת לשם מצה וק"ו מי פירות שאינן צריכי שימור כלל עיין ברמב"ן ולפ"ז יפלא באמת למה ליה בשמעתין למיהב טעמא משום הקישא ותיפוק ליה מטעמא דרמב"ן דבעינן ושמרתם את המצות והלא בלאו הכי צריך למיהב טעם זה לסוף דברי משנתינו בתלת תודה ורקיקי נזיר כדלקמן דף כ"ח וא"כ הוא הטעם על מינים שאינן מחמשת המינין וק"ו הוא וכמו"ש הרמב"ן אכן נלע"ד דעל כרחך הוכרח לומר ההיקש דהרי לקמן דף ל"ח דיליף מיעוט על לחמי תודה ורקיקי נזיר משו שאינן משתמרת לשם מצ' רק לש' זבח וקשה אטו נזכר בקרא שתשתמר לשם מצה ושמרתם את המצות כתיב ודי אם נילף מינה דבעי שימור אבל אכתי מנ"ל שיהא השימור רק לשמה וצריך לומר דא"כ קרא מאי קמ"ל פשיטא שאם לא שמרה שהיא אסורה משום חשש חימוץ אלא ודאי שקמ"ל שיהיה השימור לשמה אלא אכתי קשה דלמא קרא קמ"ל דבעינן מצה הצריכה שימור ולאפוקי שאר מינין שאינן מחמיצין סאין בהם שייכות לשימור או לאפוקי מי פירות וכמו שכתב הרמב"ן וצריך לומר דלזה א"צ קרא דושמרתם דזה בלאו הכי ממועט מהקישא דהך שמעתין וא"כ איצטריך הקישא דשמעתין להורות לנו פסול דחלת תודה ורקיקי נזיר מושמרתם את המצות אלא דלקמן דף ל"ח ע"ב הקשה בגמ' ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל מושבות אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ופירש רש"י ודלא כר"ש ואם כן לר"ש חלות תודה ורקיקי נזיר בלאו הכי ממעטינן מטעם שאינן נאכלין בכל מושבות ואייתר קרא דושמרתם רק לאפוקי דברים שאינן באים לידי חימוץ ואם כן לדידיה לא צריך לזה הקישא וגם מקשה לקמן ותיפוק ליה מי שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה ומשני סבר לה כר' עקיבא דאמר עני כתיב והרי ר''ש סבר לסמן דף פ"ו ע"ב יש אם למקרא ואם כן בלא"ה לא צריך ושמרתם למעוטי לחמי תודה ורקיקי נזיר משום דנפקא ליה שאינו נאכל באנינות ודו"ק: ואף דאכתי איצטריך הך הקישא לכדאמרינן לקמן ע"ב יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ וכר"ש מוקמינן לה לקמן דסובר אין איסור חל על אישור נלע"ד שאין הכוונה דדוקא מהך הקישא ילפינן לה שיהיה היקש הזה מיותר ללימוד הזה שהרי בלא"ה לא נפיק בטבל מטעם מצוה הבא בעבירה וכמו שפירש רש"י לקמן בד"ה דמאי כו' אלא הכוונה שכיון שכבר כתיב הך הקישא אז גם פסול טבל נפיק מהך הקישא לר"ש ותדע דאי ס"ד דדוקא מהך הקישא הוא דילפינן לאפוקי טבל וא"כ הא דלא נפיק בטבל הוא דוקא לר"ש דסובר אין איסור חל על איסור אפי' בכולל אבל מאן דס"ל איסור כולל א"כ שפיר חל איסור חמץ על טבל ונפיק בטבל א"כ איך מקשה לקמן אבל לא בטבל פשיטא מאי פשיטותא הא איצטריך לאפוקי ממאן דאית ליה איסור כולל אלא ודאי שבלא"ה א"ה פשיטא שאינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה ואולי פשיטא ליה דעכ"פ מדרבנן לא נפיק משום מצוה הבאה בעבירה אבל מדאורייתא צריך הך הקישא אבל לרבינו תם דס"ל מצוה הבא בעבירה הוא דאורייתא ניחא ועיין בתוס' סורה דף ל' ע"א בסוף ד"ה משום דהוה וכו' ובדף ט ע"א בד"ה ההוא מיבעי' ליה: