צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 42

נכון מ"ש רש"י לעיל באוקימת' דמוקי משנתינו כרנב"ה ששגג בשתיהן והקשה אחד מהתלמידים הרי משנתינו ע"כ כאבא שאול מדמחייב חמץ בפסח ולאבא שאול אתי' אפי' בהזיד בחמץ וכגון שאין בו כזית דליכא כרת וסיפא דמזיד פטור משום מיתה דתרומה דחייב לאבא שאול אך בפחות מכזית ולפי מ"ש ניחא דאף דחייבה משנתינו חמץ בפסח אפ"ה לאוקימת' זו דר' יוסי הגלילי אין הכרח לאוקמי כאבא שאול:

ובזה ניחא דהרמב"ם פסק לפי דמי' והקשה הראב"ד דמה דוחק לאוקמי משנתינו כריה"ג דלא כהלכתא ולדידי ניחא דאם נוקמי דלא כריה"ג אם כן נצטרך לאוקמה כאבא שאול ושוב הוה דלא כהלכתא ועוד דלאבא שאול לא משכחת חמץ בפסח שיהי' ש"פ אם לא אליבא דריה"ג:

ולפי זה קשה ר"י בן נורי דאמרינן לעיל מדלא מהדר כמהדר ר"א בן חסמא מוכח דלא ס"ל כריה"ג אם כן קשה איך מחייב אי ס"ל כרבנן אם כן בעינן דבר הראוי להיות קודש לאפוקי חמץ ואי כא"ש אם כן אינו שוה פרוטה והנה בהא דדריש הראוי להיות קודש למעוטי אוכל תרומת חמץ בפסק קשה אוכל מאן דכר שמיה והרי קרא על הנתינה קאי שיתן לכהן דבר הראוי להיות קודש ולאפוקי שלא יתן לו חמץ בפסח ואפילו אכל תרומת חמץ בפסק כיון דלפי מדה משלם ישלם מצה ומנ"ל למעוטי אוכל תרומת חמץ בפסק והתוספת לעיל ע"א בד"ה דבר הראוי נדחקו בזה לפרש דבר הראוי להיות קדש כמו שאכל וכו עיין בדבריהם אבל היא גופא קשיא מנא ליה למדרש דכוונת הכתוב כמו שאכל ונלע"ד דוודאי פירושו כן דאי למעוטי רק הנתינה שלא ישלם חמץ בפסח קשה פשיטא קרא למה לי והרי חמץ בפסח אסור בהנאה ופשיטא דאסור לשלם חובו באיסורי הנאה ולפי זה לריה"ג דסובר חמץ מותר בהנאה שפיר נוכל לפרש כוונת הכתוב למעוטי חמץ על הנתינה שלא ישלם חמץ בפסח אבל על האכילה אפילו אכל חמץ חייב ואם כן אף דמחייב במשנתינו אוכל תרומת חמץ אפ"ה אינו מוכרח דאתיא כאבא שאול אלא כרבנן ובעינן בזית ומתורץ קושיית התלמיד הנ"ל ואמנם ריב"נ דסובר כרבנן דחמץ אסור בהנאה ומחייב אוכל חמץ בפסח אם כן לא בעי שוה פרוטה הדרא קושיא לדוכתא מאי דריש בהך קרא ונתן לכהן את הקודש וליכא למימר על הנתינה דהרי כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה פשיטא שלא ישלם חובו באיסורי הנאה ונראה דריב"נ ס"ל כר' שמעון דחמץ משש שעות עד הערב אינו אסור בהנאה ועיין לעיל בסוגיא דף כ"ח ע"ב ואם כן מוקי לקרא למעוטי שלא ישלם תרומת חמץ בע"פ משש ולמעלה שאז מותר בהנאה מ"מ כיון שאסור באכילה אינו ראוי להיות קודש אבל לעולם האכילה אפי' חמץ בפסח עצמו כיון דלפי מדה משלם חייב קרן וחומש ולפ"ז הדרא קושיית הראב"ד על הרמב"ם לדוכתא דמהי תיתי נוקים משנתינו כריה"ג לבר מהלכתא שהרי בידינו לאוקמי כהלכתא וכרבנן דאבא שאול וקרא על הנתינה קאי ובע"פ משש ולמעלה וכנ"ל:

ואמנם גם בזה הרמב"ם לשטתו שפוסק בפ' א' מהל' חמץ ומצה גם בערב פסח כר' יהודה ואסור חמץ בהנאה גם משש ולמעלה ואם כן אפי' בערב פסח אי אפשר לאוקמי קרא על הנתינה אליבא דהלכתא ולכך כיון שעל כרחך משנתינו דלא כהלכת' שוב מוקי כריה"ג ופוסק דלפי דמים משלם והראב"ד לשטתו דפוסק גם לפני זמנו כר"ש.

תוס' ד''ה מעילה וכו' מיהו קשה לר"י אמאי איצטרך בכריתות בשפחה מרופה וכו' דאי משום דלא נילף ממעילה וכו' דאדרבה משבועת העדות וכו' דלחומרא מקשינן עיין מהרש"א שנתקשה בדבריהם דמאי חומרא היא זו אדרבא קולא שניתן זדונה לכפרה וגם נתקשה על תחלת דבריהם דאיך ס"ד כלל למילף ממעילה דשאני מעילה שהיא במיתה לכך לא ניתן זדונה לכפרה יעויין בדבריו שנדחק בדבריהם:

ולנע"ד כוונת דבריהם שמתחלה הקשו דלמה לי קרא יתירא בשפחה ובנזיר לרבות זדון דהרי גם אי כתיב סתם מהי תיתי לפרש דוקא שוגג אדרבה כיון דכתיב סתם מסתמא בין שוגג ובין מזיד שוה ומה שכתבו דאי משום דנילף ממעילה וכוונתן שמא תטעה דהבאת קרבן חומרא הוא ולא קולא ונילף ק"ו ממעילה שחמורה שחייב מיתה ופטור הזדון ק"ו באלו וכמו שרצה גם כאן בסוגיא דידן למילף מעילה בק"ו מחייבי כריתות א"כ לפי זה דהבאת קרבן חומרא אם כן ניליף משביעות העדות דלחומרא מקשינן וקושיית התוספת הוא דרך ממ"נ אם הבאת קרבן קולא דניתן לכפרה א"כ ממילא לא צריך קרא בשפחה ונזיר לרבות המזיד דהרי אי אפשר לך למילף לפטור מזיד דמח"כ ומעילה ליכא למילף ק"ו להחמיר בשפחה ונזיר ואם הבאת קרבן חומרא ושפיר יש למילף ק"ו מח"כ ומעילה א"כ אדרבה ילפינן לחומרא משבוע' העדות ופקדון והא דנקטו מעילה ולא נקטו חייבי כריתות היינו משום דמחייבי כריתות ליכא ק''ו לשפחה חרופה דגם כן יש למפרך כדפריך בשמעתין מה לשאר מצות שפטור בהן מתעסק אבל בשפחה חייב כמו מתעסק בחלבים ועריות ואף דאכתי יש ק"ו מח"כ של חלבים ועריות שגם כן מתעסק חייב מיהו קושיא זו בלא"ה קשה על מסקנא דשמעתין דפריך כן לענין מעילה והלא אכתי איכא למילף בקל וחומר מח"ב של חלבים ועריות ועיין בפני יושע שם שנדחק בזה:

ל"ג ע"א תוס' ד"ה, ומינה מה תרומה וכו' וא"ת וכו' וי"ל דאיכא נמי למפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף עכ"ל ומה דתנן צירף בדבר שאינו אכילה לא שייך בכדי אכילת פרס ובהנאה ליכא מיתה ורבי ורבנן שוים בהנאה ודברי מהרש"א שכתב דהך ששנינו צירף המעילה רבנן היא ולא רבי לא ידעתי מי דחקו לזה שם בד"ה תתן לו וכו' וא"ת ובעל הגמרא וכו' ויש לומר דפשיטא ליה וכו' דמשום הנך דאסורי בהנאה לא איצטרך למתני וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם שלא הביא דין זה כלל דמפריש תרומת חמץ שאינה קדושה היינו משום דכיון דפסק דחמץ אסור בהנאה ממילא אין צורך למימרא כלל שאינה קדושה וממילא שאין חילוק בין אחמיץ במחובר לאחמיץ בתלוש דכל חילוקים הללו המה לריה"ג אבל לדידן שאסור בהנאה אפילו היה לו שעת הכושר אין כאן נתינה כלל ואמנם לרב הונא ברי' דר"י בלאו הכי אין חילוק בין היתה לו שעת הכושר או לא:

שם בגמרא כי אתא רב הונא וכו' נלע"ד דלא גרסינן כי אתא רק סתם רב הונא ברי' דר"י אמר דאיך שייך כי אתא והלא הוא ניהו הוא דאותיב מהך דאין תורמין וכן נראה מדברי רשא'':

ע''ב אמר קרא ראשית ששירי' נכרין מאד אני תמה לפי זה אין לנו עסק אם התרומה חמץ רק אם השירים הם חמץ אפילו התרומה היא מצה הרי אין שירים ניכרין ואינה תרומה ואם השירים הם מצה אף שהתרומה היא חמץ תהיה תרומתו תרומה שהרי שירי' ניכרין ואינו רק כמו תורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה ובני הרב החריף מוהר"ר שמואל השיב שאם השירים מצה והוה תורם מן הרע על היפה סובר רב הונא ברי' דר'י כרב חסדא ביבמות דף פ"ט ע"א דלא עשה ולא כלום דאפילו ההוא גריוא הדר לטבליה ואם מיירי בשוגג אולי בחמץ כיון דאפשר להכיר אם נתבקעו הוה ליה כמתכוין לתרום יין ונמצא חומץ שאינה תרומה ואמנם סוגיות הללו ארוכות ועמוקות ואין כאן מקומו להאריך בזה:

שם ענבים שנטמאו וכו' נקט כאן ענבים שנטמאו סתם ובטמא מח שסחט זיתים וענבים וכו' נקט טמא מת נראה דשם הוצרך לפרש באיזה טומאה דהרי זב מטמא בהיסט וכמו שפירש רש"י בד"ה טמא מת לכן הוצרך לפרש באיזה טומאה ונקט טמא מת אבל כאן ענבים שנטמאו אין חילוק במה נטמאו ואפי' נטמאו בזב לא איכפת לן שהרי עתה דורך אותם אדם שאינו זב נקט שנטמאו סתם. אי נמי כאן לענין לכתחלה נקט שנטמאו סתם שאפילו נטמאו שנגעו בראשון והוה אינהו שני ואין שני עושה שלישי בחולין ואף שמטמא משקה להיות תחלה מ"מ אינו אלא מדרבנן מגזירת שמונה עשר דבר ואפ"ה דוקא פחות מכביצה אבל כביצה מכוונת גזרינן לכתחלה דלמא אתי למעבד יותר מכביצה ובטמא מת שסחט דמיירי לענין דיעבד קמ"ל רבותא דאפילו טמא מת שהוא אב ועושה הענבים ראשון ומטמא משקה מן התורה שהרי ראשון עושה שני מן התורה אפילו אם היו כביצה מכוונת טהורין וסמכינן בדיעבד שיכול לצמצ':

שם אי הכי כביצה נמי דהתנן וכו' לשון אי הכי אינו מדוקדק דהרי מפורש במשנה דאפילו כביצה טהורין והוה לי' להקשות מאי אריא פחות מכביצה אפילו כביצה נמי דהתנן וכו' ואם ידע שיש לפרש המשנה דמיירי שלא הוכשרו כדמסיק אם כן מאי מקשה דהתנן וכו' ואם כוונתו להקשות לדידך דשריית בפחות מכביצה א"כ ס"ל משקין מפקיד פקידי א"כ כביצה נמי דהרי בשעה שיוצא המשקה כבר הוא פחות מביצה ושפיר מדוקדק לשון אי הכי א"כ לאיזה צורך הביא המשנה כלל ונראה דשפיר ידע דאיכא לאוקמי הך מתניתין בלא הוכשר ובלא המשנה ג"כ לא היה יכול להקשות אי הכי וכו' דהוה אמינא הא דבעי פחות מכביצה הוא משום דאי אפשר לצמצם כלל ולכך הביא המשנה דתנן טמא מת וכו ואפילו מוקמת בלא הוכשרו עכ"פ מוכח מהך מתניתין דאפשר לצמצם וא"כ לדידך דס"ל משקין מפקיד פקידי קשה אי הכי כביצה נמי משנ' התם דיעבד אמרינן אפשר לצמצם אבל הכא לכתחלה חיישינן דלמא לא יצמצם ואתי למיעבד יותר מכביצה:

שם הב"ע בענבים שלא הוכשרו וכו' הנה מה שחילק כאן בין הוכשרו ללא הוכשרו היינו למ"ד משקין בליעי אבל למ"ד מפקיד פקידי אין שום חילוק בין הוכשרו ללא הוכשרו שאם הם כביצה מכוונת אפילו הוכשרו לא נטמאו המשקין דכי נפקא טפה בציר לשיעורי' ואי סחיט בב"א יותר מכביצה אפי' לא הוכשרו מ"מ תיכף ביציאת טפה ראשונה הוכשרו הענבים ונטמאו מהטמא מת והענבים מטמאים המשקין ולפ"ז אני תמה בדברי רבינו הרמב"ם בפ"ט מט"א הלכה ב' שכתב וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים שהוכשרו וכו' והוא תמוה דמה לי הוכשרו ומה לי לא הוכשרו ואם לרבותא כתב שהוכשרו לאפוקי ממ"ד משקין מבלע בליעי הוה לי' לרבינו לומר אפילו הוכשרי ולא ראיתי לשום אחד מנושאי כליו שהרגיש בזה

שם א"ל אביי ומי חיישינן לתקלה וכו' ויש להקשות לאביי דלא חיישינן לתקלה אם כן איך קאמר בהך ברייתא שתרומת תותים וענבים אין לו בה לא היתר וכו' והרי חזיא לזילוף ורש"י לעיל דף ל"ב ע"א בד"ה תרומת תותים וענבים משקה הם וכו' ולזלף נמי לא כדאמרינן בפ"ק משום תקלה וכו' ולפי זה לאביי דלא חייש לתקלה א"כ הרי יש בה היתר זילוף ונראה דודאי לזמן מרובה גם אביי חייש לתקלה ומוקי לה בחדש שאינו ראוי לזילוף וצריך ליישנו בזה ודאי חיישינן לתקלה וכדאמרינן לעיל בסוף פ"ק בחדש תשפך חבל אבל מה דחייש רבא כאן דבשעת דריכה אתי לידי תקלה שהוא זמן קצר לזה לא חייש אביי אמנם מדברי רש"י בד"ה מדליקין בפת וכו' משמע שגם לזמן מרובה לא חייש אביי לתקלה וצ"ע: רש"י ד"ה קסבר משקין מפקיד פקידי וכו' דלא הי' שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חבריו עמו וכו' לשון זה תמוה דכיון שלא היה שם משקה עליו ואוכל דכוותיה ג"כ לא חשיבי כמו שפירש רש"י בתחלת הדבור מה צורך יש לרש"י שאין צירוף חבריו עמו שאף אם הי' צירוף חבריו עמו מ"מ דבר שאינו לא אוכל ולא משקה אינו מקבל טומאה כלל [וזה אפשר ליישב ע"פי מה שכתבתי בסוגיית רח''סה בסימן פ"א יעויין שם] וגם איפכא קשה כיון שאין זג מצטרף עם חבירו למה הוצרך להקדים שאין שם משקה עליו הרי אפילו המעילה לזמן מרובה היינו הנאת מעילה דליכא בי' מיתה ועוד דגבי הנאה הי' שם משקה עליו אכתי כיון שאינו נוגע רק בזג שלו ולא בחבירו הרי אין בזג שלו כביצה שיטמאנו למשקה שבתוכו וצ"ע: דף ל"ד ע"א ללוש בהן עיסה בטהרה הך עיסה לאו של תרומה היתה אפילו דברי התוספת בד"ה מחמין וכו' דאי של תרומה הוה לי' למימר עיסה של תרומה ופשיטא שתרומה צריכא להיות בטהרה אלא ודאי חולין היתה ואם היתה לצורך כהנים של בית רבי אטו כל הכהנים אוכלים חולין בטהרה ולכן פירש רש"י שרבי עצמו אבל מעיסה זו אף שרבינו הקדוש הי' אוכל חולין בטהרה אבל באמת גם כהנים אכלו תמה שנתבשל באש הזה ולכן הותר ההבערה של חיטי תרומה לצורך הכהנים ואין חילוק בין רש"י לתוס' בכאן ואינו אנו צריכין לדברי פ"י. שם איתיבי ר"י וכו' לול קטן וכו' יש לדקדק למה הקשה אותו ממשנ' דמדות שהיא בסדר קדשים ודברי יחיד דר"י בנו של ריב"ב אמרה וכאשר באמת השיב דההוא תנא תנא דבי ר"א הוא ולמה לא הקשה לו מסתם משנה מסדר מועד בפ"ז דשקלים בשר הנמצא וכו' זה וזה תעובר צרתו ויצא לבית השריפה ואי היסח הדעת פסול הגוף למה לי עיבור צורה הרי כיון שנמצא א"כ לא ידע אדם ממנו לשמרו ונפסל בהיסח הדעת ומלבד שזו משנה קדומה בסדר מועד אלא שזו סתם משנה היא ולא שייך לתרץ דתנא דבי ר"א היא דאם כן קשיא סתמא אסתמא שהרי שנינו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד ולכן נלע"ד דלא מקרי היסח הדעת רק היכי שיודע ממנו ומסיח דעתו ממנו אבל זה שנאבד ולא ידע בו אדם לא מקרי היסח הדעת ולכן לא הי' יכול להקשות מהך משנה כלל ובזה תבין ותשכיל שמה שנרשם בעין משפט על דברי ר"י פסול טומאה מיימ' פי"ט מפה"מ הל' ד' וכוונתו על מה שפסק שס הרמב"ם בבשר הנמצא שתעובר צורתו כהך סתמא דשקלים אם כן ס"ל דלאו פסול הגוף הוא דאי פסול הנוף למה לי עיבור צורה וכן ראיתי במ"ל שם שכתב בפ"ב דפסחים איתמר היסח הדעת וכו' וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו ועיין בדברי רע"ב בשקלים ועיין בדין זה של רבינו ודו"ק עכ"ל המ"ל וכוונתו שמדין זה מוכח דפוסק כרבי יוחנן ולפי מ"ש לא מוכח מידי וגם דבריו של הרע"ב שם בשקלים אינם נראים לענ"ד וגם הרמב"ם בפירוש המשנה שם לא פירש הטעם משום היסח הדעת אלא משום שמא נותר הוא ועיין בתוי"ט שם ואם כן באמת לא נזכר דין זה של היסח הדעת בדברי הרמב"ם כלל והדבר פשוט שהלכה כר' יוחנן לגבי רשב"ל ואעפ"כ הדבר צריך תלמוד למה השמיטו הרמב"ם ע''ב מכדי זריעה נינהו וכו' ולכאורה קשה אם בשביל קושיא זו דמה לי הקדישן וכו' אמר עלייהו דאמרי שמעתתא דמחשכי הרי דברי רב ששת שפי' לעיל הטעם משום דאפסילו בהיסח הדעת יאירו גם כאן דלכך הקדישן ואחר כך השיקן טמאים דאפסילו בהיסח הדעת והיסח הדעת פסול הגוף הוא דמרא דשמעמא רשב"ל הוא והרי איהו ס"ל דפסול הגוף הוא מה יועיל זריעה לפסול הגוף ונראה דבשלמא לעיל בשתילי תרומה ששנינו אסורים לאכול שפיר יש לפרש משום היסח הדעת אבל כאן במי החג שאמר הקדישן ואח"כ השיקן טמאים קשה אי משים היסח הדעת הוא טומאה מאן דכר שמי' פסולין הוה לי' למימר דהטומא' פרחה מהן בזריעתן ונשארו פסולין אבל לא טמאים אלא והאי שהטעם משום שאין זריעה להקדש:

ובדעת רבינו הגדול הרמב"ם בזה אני נאחז בסבך בדבריו וזה לשון הרמב"ם בפ"ו מאיסורי מזבח הלכה ו' מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו עכ"ל והנה הרמב"ם עזב לשון הגמרא שלא הזכירו לשון מתנסכין ואין מתנסכין רק אמרו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן תחילה טמאין והוה ליה גם לרבינו לומר כן כי דרכו תמיד לאחוז לשון התלמוד הא חדא וגם לשון עצמו לא שמר להיות דבר והיפוכו שהרי כיון דנקט בריש דבריו אם טהרן ואחר כך הקדישן וכו' הוה ליה לסיים ההיפוך ולומר ואם הקדישן ואח"כ טהרן אבל רבינו לא הזכיר דבר זה כלל שאם הקדישן ואח"כ טהרן מה דינו רק אח"כ בהלכה ח' כתב מעלה יתיר' עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפילו זרען היוצא מהם פסולים לנסכים ע"ש וא"כ לא עדיפי מים שהשיקן מזרעים שזרען ואמנם כתב הרמב"ם שהוא מעלה יתירה ומשמע דעד הנה דיבור ע"פ הדין לא משום מעלה ואחז כאן דבר חדש שאם הקדישן ואח"כ נטמאו וגם טעם הדבר שסיים הואיל ונדחו ידחו משמע שמטעם דיחוי אתי עלה ששוב אינו חוזר ונראה וגם זה הוא נגד דברי הגמרא שהרי בגמרא פירשו טעם הדבר משום מעלה והנלע"ד בזה דעת רבינו דטמאים וטהורים שזכר כאן בדברי רשב"ל לאו דוקא וטמאים וטהורים לניסוך קאמר אך דלפי זה נסתרו דברי ר' ירמיה דהרי גם כאן שייך דברי רב ששת שהטעם משום היסח הדעת ולכן נראה דהקדישן ואחר כך השיקן לא שייך היסח הדעת כלל דבשלמא לעיל בשתילי תרומה שנטמאו שפיר פירש רש"י בד"ה בהיסח הדעת שכשנטמאו הסיח דעתו מהן אבל אלו המים שכבר נטמאו ואפ"ה הקדישן למי החג והרי כבר נטמאו ולמה הוא מקדישן למי החג וכי אינו יודע שמים טמאים פסולים למי החג אלא על כרחך שדעתו להשיכן ולטהרן ואם כן אינו מסיח דעתו מהן ולכך שפיר הקשה רבי ירמיה מה לי השיקן וכו' אלא מעלה וכו' ואמנם דעת רב ששת ורבה לעיל שלא רצו לפרש בשתילי תרומה משום מעלה נראה שגם כאן אינן מפרשי' משום מעלה אבל הם מפרשים משום דיחוי כטעמו של הרמב"ם ודע שאם הטעם משום דיחוי יש חילוק בין נטמאו קודם שהקדישן והקדישן בין טומאה להשקה שהוא האופן שדבר בו רשב"ל משום רבי אושעי' שהם טמאים ובין נטמאו אחר שהקדישן שהוא האופן שדבר בו הרמב"ם ונבאר הדבר באר היטב וזה פשוט שבשעה שהמים המה עדיין חולין לא שייך בהו דיחוי כלל ואם נטמאו ואחר כך הקדישן נמצא בשעה שהוקדשו תכף הם דחוים זהו דיחוי מעיקרא ואם הקדישן בשעה שהיו טהורים ואחר כך נטמאו זהו נראה ונדחה וסובר ר' ירמיה דיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי ואם כן רשב"ל דאמר הקדישן ואח"כ השיקן טמאים על כרחך אין הטעם משום דיחוי אלא על כרחך הטעם משום מעלה ורבה ורב ששת סברי דרשב"ל סובר דיחוי מעיקרא שמיה דיחוי ועיין לקמן דף צ"ח ע"א ומפרשי טעמו דרשב"ל משום דיחוי ולא משום מעלה ובתרומה לענין איסור אכילה לא שייך דיחוי דאפילו למ"ד יש דיחוי במצות אבל לענין (איסור אכילה לא שייך דיחוי ולכך פירשו טעם הדבר בשתילי תרומה כל מר לשטתו רבה פירש אסורים לזרים ורב ששת פירש משום היסח הדעת והרמב"ם פסק בפט"ו ממעה"ק הלכה ד' ובפרק ג' מפה"מ הלכה כ"ד דדיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי ומעתה לפי ההלכה דדיחוי מעיקרא לא שמי' דיחוי אם השיקן ואח"כ הקדישן אין כאן לא משום היסח הדעת ולא משום דיחוי ולא משום מעלה ובודאי מתנסכין וזהו ראשית דברי הרמב"ם ואם הקדישן ואח"כ נטמאו אין אנו צריכין לומר מעלה עשו שאין זריעה בקדשים אלא ע"פי דין פסולים לניסוך שהרי ראוים הוי בשעה שהוקדשו ואח"כ נטמאו ונדחו ונראה ונדחה לדברי הכל אינו חוזר ונרא' וזהו סוף דברי הרמב"ם ואם נטמאו ואח"כ הקדיש ואח"כ השיקן תליא בפלונתא דר' ירמי' שפירש הטעם משום מעלה א"כ דברי ריש לקיש הלכתא נינהו גם בזה אבל לרבה ור"ש דפירשו הטעם משום דיחוי א"כ אף שב"ל סובר דדיחוי מעיקרא שמי' דיחוי מ"מ אנן להלכה לא קיי"ל כוותי' בזה והרי הם טהורין וכשרין והרמב"ם לא רצה להביא בבבא זו רק מה שכשר לדברי הכל ומה שפסול לדברי הכל וע''פי דין לא בשביל מעלה לכן לא הביא חלוקה זו כלל ואח"כ בהלכה ח הביא מה שהוא רק חומרא ומעלה יתירה: