צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 41

ואמנם ע''פי הדרך שכתבתי לעיל לרש"י דודאי דעת המקשה היה כסברת התוספת דמה דאמר רבא חמץ מפקיע הוא דוקא לשיטתו דמכאן ולהבא היו גובה ולכך היה ניחא ליה לאביי אף בלא הרהינו אבל למסקנא שהביא לימא כתנאי והשיב לו מסיפא דברייתא דדברי הכל עובר ולאביי אין שום מקום לתרץ סיפא זו כי אם מטעם דחמץ מפקיע משיעבוד ומוכח דאף אי למפרע היו גובה אעפ"כ מוציא מידי שיעבוד אם כן מוכרח לאוקמי בהגיע זמן קודם פסח שבאמת בין לאביי ובין לרבא מיירי בהגיע הזמן קודם פסח ונטה הרמב"ם מדרכו של רש"י דלרש"י הרהינו מהני שלא יופקע שיעבודו ולרמב"ם הרהינו אינו מגרע כח ההפקעה כיון שאכתי לא הוחלט ובידו לפדותו אלא הגעת הזמן הוא דמחזק כח השיעבוד והנה לפי זה דמיירי בהגיע זמן קודם פסח אם כן קשיא ל"ל לאוקמי בהרהינו שהרי לדעת הרמב"ם ההרהנה אינו דוחה ההפקעה ועיקר הדבר בהגעת זמן ולמה לי שהרהינו ועל דברי הגמרא היה בידי לומר דלמסקנא דמוקי במעכשיו באמת לא מוקי בהרהינו דמתחלה שרצה לאוקמי משנתינו בהרהינו היה טעמו משום קל קנית משכון ועיקר הדב' במעכשיו באמת לא מוקמינן בהרהינו אלא שהרמב"ם פסק בהדיא דוקא בהרהינו שהרי התחיל הא"י שהרהין ודוחק לומר דנקט הרהינו דאפ"ה בעינן מעכשיו אבל לעולם אי אמר מעכשיו והגיע הזמן קודם הפסח מותר זה דוחק ועוד דגם על דברי הגמרא קשה כשמקשה למסקנא תנן א"י שהלוה וכו' נהי נמי דהרהינו הא אמרת לא קני ומשני הא דאמר מעכשיו מי הכריחו לזה ונימא מתניתין בהגיע זמן קודם הפסח וברייתא בהגיע זמן אחר הפסח. ומה שכתבו מפרשי הרמב"ם דהא דבעינן מעכשיו הוא משום שלא יהיה אסמכתא קשה מה ענין זה לשמעתין והלא מתחלה בריש הסוגיא כשמקשה ממשנתינו לרבא והי' ניחא ליה לאביי על כרחך דס"ד דלא מיירי במעכשיו דאי מיירי במעכשיו אם כן אין חילוק בין אביי לרבא אלא ודאי דלא מיירי במעכשיו ועוד דעיקר פלוגתא דאביי ורבא הוא בלא מעכשיו דאל"כ איך אמר רבא מכאן ולהבא הוה גובה אלא ודאי דפליגי בלא מעכשיו ואם כן למה קני והרי הוא אסמכתא אלא ודאי דלא אסיק אדעתא דיני אסמכתא בכאן או דסבר דלא שייך בבע"ח אסמכתא ואם כן מי הכריחו לרבא לחוש לאסמכתא ולמימר דמיירי במעכשיו (ויש בידינו לומר דברייתא דאינו ישראל שהרהין וכו' הכריחו לזה ובזה יש לתרץ מה דאמר ומנא תימרא וכו' ולכאורה קשה למה לו ראיה גדולה ממשנתינו שלא תהא קשיא אברייתא דדברי הכל ואם רצה לומר דברייתא דדברי הכל יש לתרץ כמו"ש התוס' לאביי דברייתא דד"ה מיירי שלא פדאו א"כ גם ברייתא דהגעתיך יש לאוקמי כך וכמו"ש התוספו' בד"ה ואם אמר וכו' אלא ודאי כמו"ש דרומיא דברייתא דד"ה עובר ומשנתינו דתנן אינו עובר יש לתרץ כאן שהגיע הזמן קודם הפסח כאן שהגיע אחר הפסח ולכך מביא מברייתא דהגעתיך בעינן מעכשיו] ולכן נלע"ד לתרץ הכל בטוב טעם וגם המקשה לא עלה על דעתו כלל סברת התוספות דלאביי אין חמץ מפקיע אלא גם הוא ידע דחמץ לכ"ע מפקיע משיעבוד וגם הוא מוקים למשנתינו בהגיע זמן קודם הפסח וגם הוא ידע דשייך כאן דין אסמכתא ולא הוה סליק אדעתא דמיירי במעכשיו כיון דסתמא קתני אמנם זה אסיק אדעתא דמעכשיו ודאי מבטל אסמכתא ולפי זה לאביי ממילא ליכא דין אסמכתא בבע"ח כיון שהדין דלמפרע היו גובה אם כן סתמא כפירש מעכשיו דמי ובטל דין אסמכתא אבל לרבא דמכאן ולהבא היו גובה א"כ אפי' מכאן ולהבא כל זמן שלא בא לידו מעתה בתורת גוביינא מחדש לא קנאו שהרי אסמכתא הוא ושפיר קאמר בשלמא למ"ד למפרע היו גובה אמטי להכי מותר בהנאה שאין כאן אסמכתא וברשותא דא"י קאי וגם הפקעת שיעבוד ליכא שכבר הגיע הזמן קודם פסח אלא אי מכאן ולהבא היו גובה אמאי מותר ברשותא דישראל הוה קאי אף שהגיע הזמן קודם הפסח מ"מ אסמכתא הוא ולא קנאו הא"י כלל ואף כשמגיע אחר הפסח והישראל מסרו לו לפרעון אכתי בההוא שעתא הוא דקני דודאי לא מיירי שהישראל מסרו לו בתורת פרעון בזמנו קודם הפסח דא"כ למימרא בעי שא"י שקנה ממש בקנין גמור חמץ קודם הפסק שמותר ומשני שהרהינו אצלו ומטעם דבע"מ היו קני משכון והיכ' דבע"ח קני משכון ליכא אסמכתא כלל וא"כ כיון שגם בתחלת סוגיא כבר עיקר קושייתו מכח אסמכתא אם כן לבסוף דמסיק ודאי לא היו קנה משכון א"כ הדרא קושיית אסמכתא לדוכתא ומוכרח לאוקמי במעכשיו ועכשיו נבוא לבאר השתא דאוקמי במעכשיו מי הכריחו לאוקמי בהרהינו אצלו וכמבואר ברמב"ם להלכתא ומי הכריחו לזה והרי מתחלה לאביי הוה ניחא ליה בלא הרהינו ואין לומר דלבעל הפקעת השיעבוד שלא יפקיע החמץ משיעבוד בעי הרמב"ם תרתי שיהיה הרהנה ביד הא"י ושיגיע הזמן קודם הפסח ואם לאו אכתי החמץ מפקיע משיעבוד דהרי מתחלה לאביי הוה ניחא ליה אף בלא הרהינו דאין לומר דגם לאביי דהוה ניחא ליה היינו בהרהינו אלא לרבא הוה קשיא ליה משום אסמכתא ומשני לי' דבע"ח היו קני משכון זה אינו דהרי בתירוץ שתירוץ הב"ע שהרהינו לא נזכר שבע"ח היו קני משכון אלא שהדבר פשוט שזה היה פשוט אצלו דבע"ח היו קונה משכון אפי' א"י ולא הוצרך לחדש לו רק דמיירי בהרהינו אבל אם גם המקשה היה סבור דמיירי בהרהינו אלא שהתרצן חידש לו שקונה משכון אם כן עיקר התירוץ לא נזכר בדברי התרצן ועוד מדאמר הב"ע שהרהינו מכלל שהמציא לו דבר חדש מה שלא עלה על דעת המקשה אלא ודאי דלאביי הוה ניחא בלא הרהינו ועתה אני קאי בשטה זו דגם המקשה ידע דגם לאביי חמץ מפקיע משיעבוד אלא דניחא ליה דהגעת הזמן קודם פסק מספיק לזה א"כ גם לרבא במעכשיו דמסלק אסמכתא גם כן הוא כן

ונלע"ד דהכל נכון אביי והגמרא לשטת רבא דבאמ' במסקנא דמוקי במעכשיו לא נזכר בפירוש דבעינן ג"כ הרהינו וג"כ לא נזכר לשון אלא דהיה משמע מפורש דהדר בי' מאוקימתא דהרהינו וא"כ משתמע לתרי אפי וה והברירה בידינו לומר כמו שנרצה והרמב"ם שהחליט דבעינן ג"כ הרהינו כל אחד על מקומו יבוא בשלום דלאביי באמת לא בעינן הרהינו רק כיון דסובר למפרע היו גובה כבר ליכא חשש אסמכתא וכיון שהגיע הזמן קודם הפסח ואז שוב נסתלק חשש הפקעת השיעבוד ולכן אפילו עדיין החמץ ביד ישראל הוה כמו חמצו של א"י ביד ישראל שכבר קני לי' הא"י ומותר בהנאה אחר הפסח ואין לומר כיון דאכתי הוא ביד ישראל [דכבר כתבתי דלאוקמי שלא הרהינו אלא שאחר שהגיע זמ"פ מסרו להא"י דא"כ מלתא דפשיטא הוא] במה קנאו הנה אביי לשיטתו בבכורות בריש פרק שני כי קנאו הא"י למפרע בכסף שנתן לישראל ורבא איהו אמר בהחולץ הלכה כריש לקיש בתלת ומשמע דבשאר דברים הלכה כר' יוחנן ובבבא מציעא דף מ"ח ע"א קרא ומתניתא מסייע לריש לקיש ולכן נסתפקו התוס' שם בב"מ בד"ה נתנה לבלן וכן בבכורות דף י"ג ע"ב בד"ה רב אשי אי רבא ס"ל כר' יוחנן מעות היו קונות או כריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה וממילא תתהפך כחומר חותם ספק זה לכן אולי גם הגמרא מספקא ליה בדברי רבא ולכן במסקנא לא נזכר הרהינו שאם רבא ס"ל כריש לקיש אז היו קונה בכסף ולא בעינן הרהינו ואי ס"ל כר' יוחנן דמעות היו קונות וא"כ היו קונה במשיכה בעינן הרהינו והרמב"ם לשטתו דאיהו פסק בריש פ"ג מהל' מכירה כר יוחנן דדבר תורה מעות היו קונות.

רש"י ד"ה בשוגג וכו' אלא לפי מדה משלם וכו' בגמרא דחה זה ופירש המשנה גם אי לפי דמים משלם ומוקי לה כרביי"הג וסיפא דמתניתין כרנב"ה ואפ"כ פירש רש"י כאן במשנתינו הטעם דלפי מדה משלם דדרכו של רש"י תמיד למפרש המשנה לפי סברת ההוה אמינא. אי נמי סובר רש''י דמה דקאמר בגמרא הא מני רי"הג הוא אינו רק דרך דיחוי שלא לפשוט הבעיא אבל למסקנא דתנאי היא ואיכא תנא דסבר לפי מדה משלם מוקמינן משנתינו כהאי תנא ולא מוקמינן לה כרי"הג דאיהו לבר מהלכתא וסובר רש''י כסברת הראב"ד בפ' יו"ד מתרומות הל' ו' ק דף ל"ב ע"א סבר לה כר'נב''ה וכו יש להקשות אף דמוקי למשנתינו דלא כהלכתא במה דמוקים לה כרי"הג מכל מקום מי הכריחו לאוקמי גם בזה דלא כהלכתא כרנב"ה אשר כמה סתמי דמשניות בכתובות ובב"ק גבי גנב וטבח ביו"הכ הם דלא כרנב"ה ומה היה חסר לו לפרש טעם הפטור בסיפא משום מלקות דתרומ' או דחמץ ולא היו לוקה ומשלם וכר' יוחנן בכתובות דף ל"ב ע"ב והלכה כמותו וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מתרומות הלכה וי"ו ואין לומר דמשום הבי לא מוקי טעם הפטור משום מלקות דא"כ למה תנן דין זה בחמץ הוה ליה למתני דין זה בתרומה גרידא דבמזיד פטור דהרי הוצרך למתני חמץ משום רישא שהוא רבותא וקמ"ל דחמץ בפסח בר דמים הוא וכרי"הג וכמו שפירש רס"י גם להך אוקימתא דמוקי לה כרנב"ה דגם בתרומה גרידא פטור משום מיתה בידי שמים ונקט חמץ לרבותא דרישא ה"נ הוי מצי לפרש טעם הפטור משום מלקות וסיפא איירי בשגג בחמץ רק שהזיד בתרומה ופטור משום מלקות דתרומה וג"כ כמו שפירש רש"י לענין מיתה בידי שמים ונראה דא"כ היה קשה תינח לר' יוחנן אבל לעולא שם בכתובות דסובר ממונא משלם מלקי לא היו לקי א"כ מ"ט פטור במזיד ולכך מוקי לה משום כרת דזה הוא פלוגתא דתנאי ושייך לומר מתניתין רנב"ה היא משא"כ בפלוגתא דחייבי מלקות וממון לעולא ליכא שום תנא דפליג בזה ולעולא כולהו תנאי ס"ל ממונא משלם וקשיא משנתינו ולפי זה כל עיקר אוקימתא דמוקי למשנתינו כרנב"ה הוא רק לעולא אבל לר' יוחנן באמת לא מוקמינן משנתינו כרנב"ה זה יבואר לקמן בדברינו שם אין הא מני רי"הג היא וכו' והקשה הפני יושע למה מוקי לה דלא כהלכתא ונגד משניות דפירקין דלעיל שהם דלא כר"י הנ"ל ולמה לא מוקי לה בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וכר' יהושע בדף מ"ו דסבר לא זה חמץ שמוזהרין עליו והוה שפיר בר דמים שיוכל להשהותו לאחר פסח ואני אומר אם כן שלא באה ליד כהן לא שייך חיוב ופטור בידי אדם שהוא ממון שאין לו תובעין ושייך רק לצאת ידי שמים משום גזל השבט ואם כן סיפא אף דמוקמית לה כרנב"ה אכתי למה פטור הרי לצאת ידי שמים לא שייך קים. לה דהרי עובר בבל יראה אם קנה חמץ בפסח והוה לאו שיש בו מעשה לענין בל ליה בדרבה מיניה אפילו במיתת סנהדרין ואתנן אסרה תורה אפילו בא על יראה היה לוקה וכמבואר ברמב"ם בהלכות חמץ פרק ה' הלכה ג' ואם כן נתני אמו ועיין בסנהדרין דף ע"ב ע"א בתוס' ד"ה לא קבלינהו: הגוזל חמץ בפסח בשוגג משלם וכו' במזיד הי' פטור מתשלומין ומדמי עצים רש"י בד"ה כר'נב"ה וכו' וסיפא אשמועינן דהזיד בתרומה אפילו שגג ומדנקט אוכל מכלל דמשום מיתה דאוכל הוא דפטרי' ולא משום מלקות דמיירי בחמץ פטור דמיתה בידי שמים כ' כרת דאי הזיד בחמץ ומשום כרת בלי התראה ולפי זה ממילא לא קשיא דנתני משש ולמעלה דאי הוה נקט משש לישמעינן מתניתין בחמץ חולין וכו' מכאן משמע דלא סבר רש"י כסברת. ולמעלה לא הוה ידעינן דסתם כרנב"ה אלא הוה אמרינן דמזיד משום מלקות התוספות לעיל דף כ"ט ע"א בד"ה מאן תנא דדוקא תרומה בשוגג שהיא הוא דפטרי' והא דנקט אוכל ולא נקט גוזל היינו משום דמשש ומעלה בל יראה לכפרה הוא דאין שגגת כרת פוטר דלסברת התוספת בחמץ חולין אפילו בשוגג. ליכא וליבא מלכות בגוזל [ובמקום אחר ביארנו דלדעת רש"י גם בבל יראה פטור אלא דאיכא למימר דגם רש"י סובר דשגגת חמץ דוקא בתרומה משלם. עובר משש ולמעלה ולכך נקט בפסח ואז ודאי איכא בל יראה ואפ"ה נקט אוכל ולא בחולין אלא לא מטעם מסקנת התוס' שם שהוא מסברה והואיל ולכפרה. ולא נקט גוזל דכרנב"ה אתיא אבל התוספת לשטתייהו שהם כתבו דבבל יראה בא אלא סובר רש"י מטעם שרבו התוספות שם בתחלת הדיבור שהוא מטעם. ליכא מלקות כלל דהוה ניתק לעשה וכמבואר בדבריהם בדף כ"ט ע"ב בד"ה הואיל וגלי רחמנא בתרומה דשגגת מיתה בידי שמים אינו פוטר הה"ד לשגגת. רב אשי ואף שכתבו שם דהיינו כשמבערו בסוף משמע שאם אינו מבערו הי' כרת ואם כן זה שייך דוקא אם גם מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין אבל לוקה מ"מ בשעת גזילה אכתי אינו מחויב מלקות עד לבסוף שמבטל העשה אם מיתה בידי שמים בשום מקום אינו פוטר מתשלומין אפי' במזיד אם כן. בידים או אינו מקיימו לכל מר כדאית ליה במסכת מכות בפלוגתא דביטלו ולא שגגת כרת פוטר אפילו בשוגג אפילו בתרומה דלא שייך הואיל וגלי ואם כן ביטלו ודו"ק. דברי רש"י עולים כהוגן דעל כרחך משום מיתה פוטרו דאי ס"ד דוקא משום והנה כל זה לפי דמוקי כרנב"ה ולכך לא נקט משש ולמעלה דאז ליכא כרת כרת אם כן לא שייך הואיל וגלי וקשיא רישא למה חייב בשוגג וצ"ל דלא ס"ל אבל לפי מה דעלה דעתם מתחלה לפרש משנתינו מטעם לפי מדה לתנא דמתניתין כתנא דבי חזקיה ושפיר מחלק בין שוגג למזיד אם כן לתני. משלם וסובר דחמץ אסור בהנאה אם כן הדרא קושיא לדוכתיה למה נקט בפסח כולה מתניתין בחמץ חולין וכל זה לפי ההוה אמינא שמיתה אינו פוטר אבל. נתני משש ולמעלה וצריך לומר דמוקי משנתינו כרבי שמעון דמתיר בהנאה עד כאשר זכינו לדין דמיתה פוטרת שוב איכא למימר דשפיר סבר תנא דמתני' הלילה ומעתה נראה בדעת הרמב"ם והראב"ד דאזלי לשטתייהו דבפרק א' כתנא דבי חזקיה אמנם עיקר כוונת מהרש"א שרש"י אינו סובר כתנא מהלכות חמץ הלכה ח' פסק הרמב"ם לפני זמנו כר' יהודה והראב"ד פסק לפני דבי חזקיה הוא מדכתב רש"י דמיירי ששוגג בחמץ ואם כן משמע שסובר ששגנת זמנו כר"ש וא"כ לשטת הרמב"ם על כרחך משנתינו דלא כהלכתא דאף דנפרש חמץ אינו פוטרו לזה שהזיד בתרומה ולתנא דבי חזקיה כיון שהוא מזיד בתרומה מטעם לפי מדה משלם אכתי על כרחך מדלא נקט משש ולמעלה על כרחך כר"ש ולא שייך הואיל וגלי אם כן ממילא שגגת חמץ פוטרו כמו זדון חמץ ולא הוה והוא דלא כהלכתא א"כ שוב לא איכפת לי' לאוקמי כריה"ג כדי לקיים דברי ליה לרש"י למימר שהיה שוגג בחמץ שהרי הזדון והשוגג שוה בו ולא ה"ל לומר. ר"ע וראב"י דסברי לפי דמים משלם והראב"ד לשטתו דפוסק לפני זמנו כר"ש אלא דסיפא על כרחך מטעם מיתה ג"כ פוטרתו דאל"כ ליתני חמץ חולין ואם כן מוקי משנתינו מטעם לפי מדה ואתיא כהלכתא ולראב"ד לא מצי למנקט אבל מה שהתאמץ רש"י לומר דאיירי בשוגג בחמץ זה מורה שסובר ששגגת כרת משש ולמעלה משום דאז מותר בהנאה כר"ש ואל תטעה בדברי הראב"ד שם אינו פוטר בפ"א מחמץ הלכה ח' שכתב איסור הנאה ליכא מן התורה ותאמר דלהראב"ד והנה בגוף דברי תוספות לעיל דף כ"ט שהוכיחו דעל כרחך לא מטעם עכ"פ מדרבנן אסור בהנאה משש ולמעלה לא בן הדבר אלא הואיל וכתב שם הואיל וגלי וכתבו ותדע דהא מאן דלא יליף אסון אסון דלא פטור ומלקות נמי ליתא דהיינו באכילה ליכא מלקות אבל איסור תורה איכא מטעם מיתה בידי שמים מתשלומין אם כן אוכל תרומת חמץ אמאי משלם וכו' והנה. תשביתו קאמר דבהנאה ליכא איסור תורה כלל אבל לעולם גם איסור דרבנן לכאורה דבריהם תמוהים דמאן יימר דמאן דלא יליף אסון דמוקי משנתינו ליכא וכן מוכח בהרא"ש בסוגיא דף כ"ט שכתב ולענין פסק דין אם הלכה כר' נב"ה ודלמא איהו מוקי משנתינו כרבנן דגם כרת אינו פוטר והחילוק בין כר"ש לפני זמנו נפל מחלוקת בין הפוסקים הראב"ד ובעה"מ ובעל העיטור שוגג למזיד הוא משום דשוגג לפי מדה משלם ומזיד לפי דמים וכסברת הפשטן. כפסקו כר"ש אלא שבעל העיטור כתב דלר''ש אסור בהנאה מדרבנן ומדכתב שרצה לפשוט ממשנתינו דלפי מדה משלם ונראה סברת התוספות שהיה קשיא. הרא"ש כן לבעל העיטור ולא להראב"ד מכלל דלהראב"ד אפי' מדרבנן שרי להו קושיא שהקשיתי לעיל דלמה מוקי משנתינו בתרתי דלא כהלכתא דהיינו בהנאה לפני זמנו ודו"ק. כריה"ג וכרנב"ה ודי אם היה מוקי רק כריה"ג וסיפא דפטור הוא משום מלקות ואין להקשות אף דסובר הרמב"ם לפני זמנו כר"י מ"מ השתא מוקי משנתינו וכר' יוחנן וכמו"ש למעלה אלא בריך לומר דלא רצה לאוקמי כך דא"כ היה בתרתי דלא כהלכתא חדא מה דעתיר חמץ בהנאה ועוד אידך דמוקי קשה הניחא לר' יוחנן אלא לעולא מאי איכא למימר אם כן קשה גם עתה דמוקי כרנב"ה ואי הוה מוקי משום לפי מדה משלם אף דהוה מוקי לה בחדא דלא לה כרנב"ה קשיא הניחא לאביי דיליף אסון אלא לרבא דלא יליף אסון ולא כהלכתא דהיינו לפני זמנו כר"ש מ"מ לא הוה צריך לאוקמי כרנב"ה אלא פטור שייך הואיל וגלי א"כ קשיא רישא למה שוגג חייב הא שגגת כרת פוטר מתשלומין דמזיד משום דאסור בהנאה נלע"ד שסובר הרמב"ם שאין הכרח גם עתה אלא ודאי דגם מאן דלא יליף אסון ג"כ שגגת כרת אינו פוטר בתשלומי תרומה. לאוקמי כרנב"ה שהרי יכול לאוקמי משום מלקות כר' יוחנן אלא כי היכא דלא בשוגג וכסברת התוספות דמשום שהוא לכפרה לא שייך למפטרי' משום קים. תקשה הניחא ור' יוחנן אלא לעולא מאי איכא למימר להכי מוקי לה כרנב"ה ליה בדרבה עיניה ועוד נלע"ד בדרך יותר מרווק שהיה קשה למה לא מוקי לה. דאתי שפיר גם לעולא וא"כ עיקר מה דדחק לאוקמי כרנב"ה הוא לעולא אבל מטעם מלקות כנ"ל וכר' יוחנן וצריך לומר דסוגיא זו אליבא דעולא ואם כן. לדידן דקיימ"ל כר' יוחנן אם כן אף דמוקמינן משנתינו כריה"ג מ"מ כרנב"ה על כרחך לאו אליבא דאביי אזלא דאביי ודאי לא סבר כעולא כדמוכח בכתובות. אין הכרח לאוקמי וטעם הפטור במזיד הוא משום מלקות ובזה תבין דברי דף ל"ג ע"א ור' יוחנן האי תחת אשר עינה מבעיא ליה כדאביי מכלל דאיכא הרמב"ם בפירוש המשנה במשנתינו שנקט הטעם משום מלקות ומה שנתקשה בושת ופגם ועולא נפקא ליה מדרבא וכו' ואם כן על כרחך סוגיא זו אליבא התוי"ט דלמה לו להרמב"ם משום מלקות דחמץ ותיפוק לי' משום מלקות דרבא דאביי דודאי לא ס"ל כעולא אם כן בלא"ה מוקי משנתינו שפיר מטעם דתרומה נלע"ד דרבותא קמ"ל דאף שהיה שוגג בתרומה מ"מ כיון שהיה מזיד מלקות ועל כרחך סוגיא זו לרבא דס"ל כעולא והרי רבא לא יליף אסון ואם. והיה לוקה משום חמץ ממילא פטור מתשלומין ולאפוקי מסברת התוס' שכתבו כן מוכח דאף מאן דלא יליף אסון מוקי משנתינו כרנב"ה אלא דאם כן קשי' דשוגג דתרומה אפי' אי לפי דמים משלם מ"מ הואיל והוא לכפרה לא שייך דברי רש"י דרש"י בשמעתין הוכיח דטעם משנתינו משום מיתה בידי שמים, למפטריה משום קים ליה בדרבה מיניה ואם כן היינו כאביי ואם כן קשיא למה לא מוקי מטעם מלקות דהרי אביי ודאי שם כתנאי האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' הא דנקט כאן בפסח ולא נקט ס"ל כר' יוחנן כדמוכח בכתובות: משש ולמעלה ולמימר דג"כ אתיא כר"ש א"כ היא גופי' קשיא למה פסק וגם דברי התוספת קשיין שהרי התוספת בכתובות בד"ה ועולא נפקא ליה הרמב"ם כר"י כיון דר"ע סבר כר"ש אמנם בכאן לא מצי למינקט משש ולמעל' מדרבא כתבו בהדיא דרבא שפיר ס"ל כר' יוחנן וכתבו דעולא גופיה כיון דמסיים אבל מפריש תרומת חמץ דברי הכל אינה קדושה והטעם משום מודה בכל התורה כולה לרבי יוחנן דהי' לוקה ואינו משלם רק בהני תלת ס"ל. תתן לו ולא לאורו כדמסיק בדף ל"ג ע"א בסוף שמעתין ומשש ולמעלה אף משלם ולא הי לוקה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא נוקי לה משנתינו פטור דסיפא שהפריש תרומה לריה"ג דסובר מותר בהנאה נפקא ליה מרשותו של ישראל א מטעם מלקות ולמה לי לדחוקי ולאוקמי כרנב"ה. דלדידי' לא שייך למימר אף שאינו ברשותו עשאו הכתוב כאלו ברשותו ולרשות ונלע"ד דסברת התוספת כעין מה שכתבתי דהוה קשי' להו למה לא מוקי הכהן עדיין לא באה וא"כ לר' יהושע דלקמן דף מ"ו לא זהו חמץ שמוזהרים מטעם מלקות אלא צריך לומר דאם כן היה קשה למה תנן האוכל עליו בבל יראה ורשאי להניחו עד אחר הפסח ותהא חזיא לכהן עצמו לר"ש תרומת חמץ בפסח דאיכא למיטעי משום כרת לתני משש שעות ולמעלה ואז דאמר אחר זמנו מותר ואף דר"ש קניס מכל מקום בהא שלא עבר עדיין בבל כולל כל הזמן מערב פסח אחר חצות עד אחר הפסח וגם פסח בכלל שהרי. יראה לא קניס ולכך נקיט בפסח ואז כבר עבר בבל יראה ולריה"ג אף דמתיר אם תנן משש שעות ולמעלה לא קבע הזמן רק על תחלת הזמן וממילא על. בהנאה מכל מקום באכילה אסור גם אחר הפסח דכי היכי דקניס ר"ש לאחר הסוף לא קבע זמן וגם פסח עצמו בכלל ואז הוה שמעינן כולהו הוה שמעינן הפסח שישאר באסורו כמו בפסח כן נמי לריה"ג נשאר באסורו כמו בפסח דחמץ בפסח בר דמים הוא שהרי גם פסח הוא בכלל דשוגג משלם והוה שמעי' ואסור עכ"פ באכילה אמנם לרב הונא ברי' דרב יהושע דמפרש בסוף שמעתין דמלקות פוטר מדפטר מזיד משש ולמעלה והרי אז ליכא כרת רק מלקות אלא הטעם משום דבעינן שיהי' שירי' ניכרין קשיא למה לא נקט משש ולמעלה ודאי מדקבע הזמן בפסח דוקא שאיכא כרת מכלל דבאמת כרת הוא דפטר ליה והרמב"ם בפ''י מתרומות הלכה ו' דנקט האוכל חמץ בפסח אף דאיהו ולא מלקות דאיירי במזיד בלא התראה דליבא מלקות ולפי זה ממילא מוכח פסק לפי דמים משלם ופוסק בחמץ לפני זמנו כר"י אם כן דכרת הוא דפוטר ולא מיתה דתרומה דאל"כ הדרא קושיא לדוכתי' נתני משש לדידי' ודאי דקשה דהוה לי' למימר רבותא יותר משם ומעלה מ"מ כיון דבגמרא ולמעלה שהרי מיתה דתרומה בכל זמן שוה במזיד ואם ק על כרחך אוקימתא. לא קאמר רק האוכל חמץ בפסח אין דרכו של הרמב"ם בספרו לומר דבר שלא זה כר בא דלא יליף אסון ושפיר הוכיחו התוס' דאפי' לרבא דלא יליף אסון נזכר בפירוש בגמרא אפ''ה בשוגג משלם קרן וחומש אף שהוא חייב כרת ע''ב ההוא מבעי' לי' לדבר וכו' פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח ולעיל ע"א ולפי זה נתחזק קושיא על רש"י בכפליים דלדידי' דמיתה פוטר ניתני משש כדמוקי משנתינו כריה"ג נוכל לומר דאעפ"כ אתיא כת"ק דהכא ולא ולמעלה וגם ממ''נ אם אין אנו מדקדקין דנתני משש ולמעלה. באבא שאול והא דמחייב אוכל תרומת חמץ בפסח והרי ת"ק דריש פרט לאוכל אם כן היא גופא קשיא מה דוחק לאוקמי כרנב"ה נוקי משום מלקות ולדברי תרומת חמץ יש לומר דמשנתינו מיירי בהיה לה שעת הכושר ולריה"ג יש חילוק הכל ונראה דרש''י רוח אחרת עמו והוא דעל כרחך משנתינו לאו משום כמ''ש התוספת לעיל בד"ה דבר הראוי מלקות הוא דאי משום מלקות למה נקט האוכל אפילו בגוזל תרומה משכחת ובזה