צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 38

עוד יש לדקדק מהא דשמעתא דמוקי כרנב"ה ר' יוחנן הוא והרי ר' יוחנן ס"ל בכתובות דף ל"ב ע"ב דמלקי הוי לקי ממונא לא משלם ולפי פי' רש"י כאן מיירי שהיה מזיד על החמץ דאל"כ אפי' ברת לא הי' פוטרו ולפ"ז מ"ט דמ''ד מעל דאפי' יהיבנא דכרת אינו פוטר מתשלומין הרי חמץ הוא באיסור מלקות ויפטר מטעם מלקות בשלמא לשטת התוס' בד"ה ר"נ דמיירי שהיה שוגג על החמץ וחייבי מלקות שוגגין מודה ר' יוחנן דמשלם ולכך מעל לכן הוכרח ר' יוחנן לאוקמי טעם י"א דלא מעל משום כרת דפוטר אפי שוגג לרנב"ה אבל לרש"י דמוקי בהזיד בחמץ קשה וצריך לומר לרש"י דהי' מזיד ולא אתרו בי' דמלקות אינו פוטר לר' יוחנן אלא בהתרו"בו כדאמר שם בכתובות: והא דמוקי ר' יוחנן כרנב"ה ולא מוקי במזיד ואתרו ביה ומשום מלקות לא מעל דא"כ הוה קשה מ"ט דמ"ד מעל דלר' יוחנן מלקות והתראה ודאי היו פוטר מן תשלומין ולאוקמי טעמא דמעל כר"מ דאמר היו לוקה ומשלם או כר' יוחנן אליבא דר"ש ור"ש ס"ל כל שהו למכות [אני מסופק אם כרת דחמץ פוטר ממלקות אפי' לר' יצחק דהרי כבר נתחייב מלקות בכל שהוא קודם שבא לידי חיוב ברת שהוא בכזית והיה מקום פלפול בזה ולדמותו למה שאמרו בכתובות דף ל"א ע"א דעקירה צורך הנחה היא לפטור מן התשלומין ה"נ תחלת האכילה צורך הכרת היא אלא שלא נגמר עד שאכל השיעור דאף דאמרינן הכי לענין חיוב ממון נימא הכי לענין מלקות ועקר טעמיה דר' יצחק דמלקות בח"כ ליכא דיצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ודיו כאחותו שהכרת עם המלקות באים כאחד ואין כאן מקומו להאריך בדבר זה] לא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי בהכי דמשמע ליה לר' יוחנן מלשון הברייתא דשנה מאן דאמר מעל בסתם ומאן דאמר לא מעל בלשון וי"א אם כן סותם העקר דמעל ועיין בי"ד סימן רמ"ב בש"ך בהנהגת הוראות או"ה סעיף ה'] ולכך לא מוקי הדיעה דמעל שלא כהלכתא דאין הלכה לא כר"מ ולא כר' יצחק ולכך מוקי לה בלא אתרו ביה ואדרבא דיעה ראשונה שמעל הוא כהלכה ומ"ד לא מעל כרנב"ה שהוא דלא כהלכה שהרי אין הלכה כרנב"ה ולכך קראו בלשון ויש אומרים ובזה ג"כ נבין טעמו של רש"י דמוקי לה כר"ש ולא מוקי לה כרי"הג כקושיית מהרש"א דא"כ אכתי מאן דאמר מעל דלא כהלכה שהרי פשוט בכל מסכת פסחים שחמץ בפסח אסור בהנאה וא"כ כיון דע"ב הוא דלא כהלכתא הוה ליה לר' יוחנן לאוקמי בהתראה ומטעם מלקות וטעמא דת"ק דסבר כר"מ או כר' יצחק כנ"ל:

ועוד נלע"ד דאפילו נימא דמיירי במזיד ואתרו ביה על החמץ אפי' הכי לא היו חיוב מלקות פוטרו כאן מתשלומין שהרי רבינו הגדול הרמב"ם בפ"א ממעילה הלכה ג' פסק דהזיד במעילה היו לוקה ומשלם הקרן ואף שתמהו עליו האחרונים מ"מ אף אם היה נעלם מאתנו טעמו של רבינו הגדול אמרינן כבר הורה רבינו הגדול ובודאי טעמו ונימוקו עמו והתוספות כאן בד"ה מאן י"א כתבו תימה לר"י וכו' א"כ לרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומין ואומר ר"י דבמיתה גלי וכו' ומעתה לענין מלקות שפיר אמרינן כיון דגלי רחמנא דאין מלקות פוטר בהקדש מתשלומין הה"ד מלקות דחמץ לא היו פוטרו מתשלומין ולכן הוצרך ר' יוחנן לומר מאן י"א ר"כ ב"ה דפוטר מטעם כרת ובזה ניחא אפי' מה דפליגי במעילה דהיינו ששגג בהקדש ולמה לא פליגי באוכל במזיד הקדש וכבר כתבתי לעיל טעם בזה ולפי מ"ש בלא"ה ניחא ולרבותא הוא לא מיבעי באוכל במזיד שחייב באמת מלקות בשביל הקדש ואפ"ה היו משלם פשיטא שגם מלקות דחמץ אינו פוטרו אלא אפי' מועל דהיינו שוגג דליכא מלקות בשביל הקדש ואין כאן רק מלקות דחמץ והי' סברא לומר דבזה ליכא למימר כמו שאין מלקות של הקדש פוטר כך מלקות של חמץ לא יפטור שהרי ליכא כאן מלקות דהקדש אפ"ה מעל כיון שכבר גלי רחמנא דבזדון הקדש אין מלקות פוטרו מתשלומין הה"ד נמי לא היו מלקות דחמץ אפי' כשהוא שוגג בהקדש פוטרו מתשלומין וכל זה בהקדש אבל באוכל חמץ של הדיוט לכ"ע פטור מתשלומין אפי' מאן דלא ס"ל כרנב"ה אפילו הכי מלקות דחמץ היו פוטרו:

שם רב יוסף אמר וכו' לאוקימתא דר"י וכן שוב לכולהו אוקימתא דבתר הכי ודאי שאין שום חילוק בין חומש וקרבן מעילה לגוף הקרן דהרי להני כולהו אוקימתות טעם הפטור משום שאינו שוה כלום וא"כ קשה למה נקט פלוגתייהו לענין מעילה דהיינו בשגג בהקדש ולא נקט פלוגתייהו באוכל חמץ של הקדש בזדון ולפי מ"ש לעיל ניחא דקמשמע לן רבותא למ"ד מעל דלא היו מלקות של חמץ פוטרו אפי' בשגג בהקדש דליכא מלקות דהקדש וכנ"ל או אולי אפי' להני אוקימתות יש רבותא לענין קרבן מעילה שהוא לכפרה שלא תימא אף שאינו שוה כלום חייב קרבן קמ"ל כיון שאין קרן וחומש אין קרבן רש"י ד"ה דישראל נמי משרי שרי בהנאה לאחר זמנו דברי רש"י תמוהים כיון דאכתי לא זכינו לדברי רבא דר"ש קנסא קניס אם כן אפילו באכילה שרי לאחר זמנו ונראה דרש"י לישנא דר"ש קשיתי' דאמר לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו ולשון אינו עובר עליו משמע דאיסורא מיהו איכא דאל"כ הוה ליה למימר לאחר זמנו מותר ובשלמא למסקנ' דרבא דר"ש קנסא קניס שפיר קאמר אינו עובר עליו שעכ"פ מדרבנן אסור אבל לפי ההוה אמינא שלא ידענו דר"ש קנסא קניס היה מוכרח שר"ש אוסרו באכילה מן התורה וטעם האיסור או דילפינן ק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה ק"ו חמץ אחר זמנו שנעבדה בו עבירה אבל הנאה לא ילפינן ק"ו דבשר בחלב יוכיח דלר"ש מותר בשר בחלב בהנאה כמבואר בחולין דף קט"ז ע"א או דיליף ק"ו אחר זמנו מלפני זמנו שלא נעבדה בו עבירה דלר"ש ודאי אינו עובר בבל יראה עד הלילה וכמו שביארתי בנודע ביהודה סימן ך' ואפילו הכי אסור באכילה וכמו"ש התוס' לעיל ד"ה ר"ש כ"ש אסר זמנו שנעבדה בו עבירה ואין לומר חוסם כי פרה וחורש בשור ובחמור יוכיח עיין לעיל דף ך"ד ע"ב בתוס' ד"ה אמרת ק"ו וכו' דשאני הני שעדיין לא נאסרו מעולם משא"כ חמץ שכבר היה אסור תוך הפסח אלא דלפי זה אי אפשר לומר דיליף מערלה דאם כן בהנאה נמי לתסר ואין לומר בשר בחלב יוכיח דמה לבשר בחלב שכן הוא לא נאסר מעולם בהנאה משא"כ חמץ שכבר היה אסור בהנאה תוך הפסח לכן נשאר באסורו וצריך לומר דמערלה לא ילפינן דמה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר או מה לערלה שכן לא קבע זמן לאסורו וכמבואר בדברינו לעיל אלא ילפינן ק"ו מלפני זמנו ולכן אמר ר"ש אינו עובר עליו דמשמע דאיסורא איכא וכל זה קודם המסקנא דקנסא קניס אבל אחר שחידש רבא דר"ש קנסא קניס שוב אמרינן שמותר מן התורה לגמרי וק"ו דמלפני זמנו איכא למפרך מה לפני זמנו שכן עובר בעשה דתשביתו משא"כ אחר זמנו דליכא עשה דתשביתו:

ד"ה דיליף שאור דאכילה וכו' ומותר חמצו של א"י אף באכילה ואפילו בפסח מן התורה והתוספת נחלקו על רש"י ולדידהו לא קאמר היתר אכילה אלא אחר הפסח והיתר הנאה הוא תוך הפסח כמבואר בדבריהם בד"ה בדין הוא ולכאורה דברי הגמרא מוכיחים כפירוש התוס' מדנקט תרי גווני בדין הוא ולא כללינהו יחד בדין הוא דאפילו באכילה ואפילו תוך הפסח שרי אלא איידי דתני של ישראל אחר הפסח אסור בה אה וכו' ומדחלקינהו להני בדין הוא מכלל דבאכילה תוך הפסח לא משכחת שיהיה מותר ודעת רש"י נראה שרש"י נתחכם לזה בלשונו הצח שסיים ואפי' כו מן התורה דייק רש"י לומר מן התורה לומר דמדרבנן ודאי אסור תוך הפסח באכילה ולכך לא מצי למתני במתניתין חמצו של א"י שרי בפסח באכילה שהרי עכ"פ מדרבנן אסור אלא דעל רב אחא גופי' קשה מי הכריחו לומר דר"י אוסר מדרבנן ומה חסר לו דלר"י כיון דיליף שאור וכו' מותר לגמרי אפילו בפסח ואפילו מדרבנן ונראה משום דכל האמוראים לא מצי לאפלוגי על רב דכמה פעמים בש"ם מותיב מדברי רב על יתר האמוראים חוץ משמואל ור' יוחנן ודכוותייהו שיכולים לחלוק על רב והרי רב כר"י ס"ל לקמן ולעיל דף וי"ו קאמר רב חמצו של א"י עושה לו מחיצה ואי ס"ד דשרי לגמרי באכילה מחיצה למה. והתוס' ודאי לא נחתי להא וס"ל דמה שכתב רש"י מן התורה הוא לאו דוקא וגם מדרבנן שרי וראי לזה שזה דעת התוס' אליבא דרש"י שהרי התוס' רשמו דבריהם על מה דקאמר הגמ' בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר כתבו התוס' פירש רש"י מותר באכילה הרי שסברו התוס' דלרש"י באמת הוא מותר באכילה לגמרי וסברי התוספת שאם הוא מותר מן התורה הוא מותר לגמרי דהיכן אשכחן דגזרו עליו חכמים ואסרוהו: ומסוגיא זו הקשה אותי אחד מהתלמידים מנ"ל לר"י לאסור חמץ לאחר זמנו ואי משום דתלתא קראי כתיבי ומוקי חד לאחר זמנו כדלעיל בתחלת הסוגיא דלמא חד קרא אתי לחמצו של א"י דלא תלמוד שאור דאכילה משאור דראיה והשבתי לו דלסברת התוס' לא קשיא כלל דלהתוס' לא משכחת אכילה בשל א"י תוך זמנו כלל וא"כ אפי' אם נוקי קרא בשל א"י ע"כ היינו לאחר זמנו ושוב ממילא מוקמינן ליה בשל ישראל ובשל א"י אמרינן דהוקש שאור דאכילה לשאור דראיה ואין לומר אכתי נוקי ליה תוך זמנו ובשל א''י ולהנאה דמשכחת לה שפיר תוך זמנו אפילו להתוס' דא"כ דקרא רק להנאה אתי הוה ליה למכתב לא יהנה וכמבואר במס' ב"ק דף מ"א ע"א גבי שור הנסקל ולשטת רש"י צריך ישוב. ר"ה את יוה"כ וכו' שנאמר וקראהו אסון דברי רש"י תמוהים דנקט שטת אביי בכתובות דף ל' דיליף אסון אסון ושביק דברי רבא דיליף ממולך נראה דהוה קשיא ליה לרש"י אי פליגי בדרנב"ה נפליגי באוכל חלב של חבירו למה פליגי בחמץ דלא משכחת אלא בשל הקדש אלא ודאי דקמ"ל רבותא למ"ד לא מעל דלא תימא כיון דגלי רחמנא מעילה בהקדש אף שחייב מיתה בידי שמים לרבי אם כן גם כרת דחמץ לא נפטריה קמ"ל דאפ"ה לא מעל ועד כאן לא גלי רחמנא אלא דלא שוינן בזה שוגג כמזיד כדשוינן במיתת סנהדרין וכדחזקיה אבל זדון לא גלי רחמנא דלא נפטרים מיתה ב"ש ולפי זה מוכח דהאי אוקימתא היינו כאביי דיליף אסון דלרבא מיתה בידי שמים אפי' לרבנ"ה לא פטר מתשלומין בשום מקום ולפי מ"ש ניחא גם סיום דברי רש"י דקאמר יש טועים וכו' והכא בשוגג עסקינן וכו ונתקשה מהרש"א כיון דרנב"ה עושה יו"הכ כשבת אם כן הרי במיתת סנהדרין לא חילק בין שוגג למזיד ולפי מ"ש דגבי הקדש שפיר מחלקינן דכאן גילתה התורה לחלק בין שוגג למזיד ועיין במהרש"א במ"ש בדברי התוס' בד"ה מאן י"א:

תוס' בדין הוא וכו' ועוד לקמן קאמר ואזדו לטעמייהו וכו ליפלגי בפסח גופי' וכו' ודבריהם צ"ע דדלמא נקט אחר הפסח לרבותא לרבא דאפי' אחר הפסח הי' לוקה ועוד קשה ולשטת התוס' מי ניחא הא גם להתוס' עכ"פ תוך הפסח מותר בהנאה לרב אחא בר יעקב וליפליגי תוך הפסח ולענין הנאה ומכאן רציתי להוכיח שטת הרמב"ם דבכל איסורי הנאה ליכא מלקות על הנאה וכיון דפליגי אם לא היו לוקה או היו לוקה לכך לא פליגי בהנאה אבל להפוסקי' החולקים על הרמב"ם בזה קשה. אמנם חדא מתורצת בחבירתה דמדפליגי בשאור באכילה והא סתם שאור אינו ראוי לאכילה והוה להו למפלג בהנאה אלא ודאי דקמ"ל רבותא אליבא דרב אחא דאפילו אוכל לא היה לוקה א"כ חזינן שכוונתו להראות רבותא לרב אחא א"כ נפליגי תוך הפסח אלא ודאי דתוך הפסח לא משכחת היתר אכילה בשאור א"י:

אלא דקשה דכיון דלרבותא דרב אחא קמכוין אדפליגי לענין מלקות נפליגי לענין היתר לכתחלה והכי הוה ליה למימר אתמר שאור של א"י שעבר עליו הפסח רבא אוסר רב אחא מתיר בשלמא לסברא שכתבתי לרש"י דגם לרב אתא אליבא דר''י תוך הפסח מותר רק מן התורה אבל מדרבנן אסור א"כ יש לומר דנקט פלוגתייהו לענין מלקות להראות דוקא אחר הפסח אבל תוך הפסח לכ"ע חייב משום דאי אפשר שלא יהיה עכ"פ באחריותו ולאפוקי מסברת רש"י ואי הוה נקט לענין היתר לכתחלה דרב אחא מתיר הוה אמינא דגם תוך הפסח פטור לרב אתא והא דנקט אחר הפסח משום דתוך הפסח עכ"פ אסור מדרבנן אבל לפי מה שכתבתי לעיל לסברת התוס' אין סברא כלל לאסור מדרבנן א"כ קשה:

והנה יש מקום אתי לתרץ סברת התוס' בענין אחר ושפיר הוכיחו התוס' מדפליגי אחר הפסח דאין לומר דנקט אחר הפסח לרבותא דרבא דלרבא פשיטא, דיותר ראוי למנקט בפסח דהרי רבא פסק לקמן כר"ש א"כ פלוגתייהו דרבא ורב אתא שלא אליבא דהלכתא לפלוני בתוך הפסח אליבא דכ"ע בין לר"י ובין לר"ש דלרב אחא ב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' הוא הדין לר"ש דהיכי אשכחן דפליגי ר''י ור"ש בזה אלא ודאי דתוך זמנו לא משכחת לה כלל.

אמנם אכתי לא פלטי לי גם לסברת התוספות דאכתי לענין הנאה ואפי' לדעת הרמב"ם שאין מלקות בהנאה נפליגי לעניין היתר הנאה ולכתחלה ובתוך הפסח ואליבא דכ"ע שזה נכון יותר מהשתא דפליגי רק אליבא דר"י שלא אליבא דהשתא ונלע''ד שאף אי הוה פליני תוך הפסח אכתי לא שייכא פלוגתייהו רק אליבא דר"י ולא אליבא דר"ש דהנה יש להוכיח דאף דלר"י איתקש שאור דאכילה כו' לר"ש ודאי לא איתקש דהנה יש להקשות איך אפשר דאיתקש הא ודאי דאכילה בלי ראיה או מציאת רשותו לא משכחת וראי' בלי אכילה משכחת וה שתא דגלי רחמנא בראי' שלך אי אתה רואה וכו' אכתי לא ידעינן באכילה והא קמן דלרבא אמרינן דלא איתקש והוה לרחמנא למכתב באכילה לא יאכל חמצך ודייקינן שלך אי אתה אוכל וכו' אבל אתה אוכל של אחרים וא"כ כיון שהתיר האכילה ממילא הותר הראי' ועל זה יש לתרץ דאי הוה כתיב באכילה הוה צריך למכתב תלתא זמני דאם לא כן הוה מוקמינן במסתבר באחר זמנו אבל תוך זמנו חייב אפי' על של א"י ולכך כתיב בראי ועל כרחך אתוך זמנו קאי דלפני זמנו ולאחר זמנו ליכא בל יראה ואיתקש שאור דאכילה והותר ג"כ תוך זמנו וכל זה לר"י דתלתא קראי חד לפני זמנו וכו אבל לר"ש דכולהו קראי תוך זמנו א"כ הדרא קושיא לדוכתא אי ס"ד דאיתקש הוה ליה למכתב לך באכילה אלא ודאי דלא איתקש וא"כ על כרחך גם אי הוה נקט פלוגתייהו תוך הפסח אכתי פלוגתייהו שלא אליבא דהלכתא כיון דהלכתא כר"ש ולר"ש ודאי לא הוקש ומזה הוכחה וסתירה לדעת הפוסקים דאף לפני זמנו הלכה כר"י דא"כ אכתי שפיר נוכל לומר דאיתקש והא דלא כתיב באכילה דא"כ צריך למכתב תרי זמני דאל"כ הוה מוקמינן לפני זמנו וזה יש לדחות דהך קרא דלפני זמנו ידוע דכתיב עליו משעת שחיטה לר''י

ד"ה מאן י"א וכו' ועוד אומר ר"י דהכא אתי אליבא דרבנן וכו' והא דלא מוקי דכ"ע כרבנ"ה ומ"ד מעל כרבי ומאן דאמר לא מעל כרבנן משו' דלא רצה לאוקמי הת"ק דאמר מעל ושנאו בלשון סתם דלא כהלכתא והרי אין הלכה לא כרנב"ה ולא כרבי ובהכי ניחא דלא מוקי דכ"ע כרבינב"ה ומ"ד לא מעל כדחזקיה דשוגגין פטורין מן התשלומין ומ"ד מעל לא ס"ל דחזקיה ולפי מ"ש ניחא דלא רצה לאוקמי הת"ק דלא כהלכה ועוד נ"ל דא"כ עיקר הטעם דמ"ד מעל משום שהיה שוגג בחמץ לא הוה לי' למימר סתם האוכל קמץ של הקדש אלא הוה לי' למימר האוכל בשוגג חמץ של הקדש ואף דבלאו הכי ע"כ מיירי בשוגג שהרי אין מעילה אלא בשוגג מכל מקום אכתי מצי למימר שהיה מזיד בחמץ והוה ליה לפרושי האוכל חמץ בשוגג אלא ודאי דבזדון חמץ מיירי ואפ"ה ס"ל לת"ק דמעל ואולי לזה רמז רש"י דיש טועים בסוגיא זו וכו' רצונו דה''ל לאוקמי דפליגי בדחזקיה ד"ה רנב''ה וכו' ות' כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן וכו' הקשה אותי ש''ב הרב הגאון מוהר''ר וואלף לוי רב ור''מ דק''ק פפערשא והמדינה לפי זה איך שנינו בכריתות פרק ג' משנה ד' יש אוכל וכו' ואשם אחד וכו' ר''מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והרי ר''מ מת ומשלם לית ליה ואם מתחייב משום שבת לא משכחת שיתחייב אשם מעילות שאם אין קרן וחומש אין אשם והאריך הרב ש"ב הנ"ל לפלפל אם ר"מ אית ליה דחזקיה בחייבי מיתות שוגגין והנלע"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורים מתשלומין לכ"ע ובין ח"כ דפטורי לרנב"ה ומלבד גוף הפלוגתא שבין רנב"ה לשאר תנאי בדבר זה עצמו אם כרת פוטר מתשלומין יש עוד מפלוגתא ביניהם גם בחייבי מיתות בסנהדרין אומר אני דחייבי מיתות דפטורין מתשלומין משום דקים להו בדרבה מיניה לא שייך בעידי דהקדש של קדושת הגוף או בקדושת בדק הבית שהתשלומין שלומין לשמים ואיך יהיו פטורים מטעם קים לי' בדרבה מיניה והרי כל קים לי' בדרבה מיני חייב בדיני שמים וכמ"ש במסכת בבא מציעא דף צ"א ע"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואם כן און שייך לפטור תשלומין שהם לשמים וממילא משכחת אשם מעילות בהדי חיוב שבת ונראה לענ"ד דכל זה לרבנן אבל לרנב"ה אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מיניה למדתי טעם הדבר מדברי רש"י שם במס' ב"מ דכדי רשעתו דילפינן מיניה משום רשעה אחת אתה מחייבו וכו' לבי דינא קאמר רחמנא שהסנהדרין לא שהסנהדרין לא הי' יכולת בידם לחייבו שתי רשעיות וכיון שהיו מחייבים אותו מיתה לא הי' יכולים לחייבו ממון אבל הוא מצד עצמו רמו תשלומין עליו והיה חייב לשלם לרבים מגדולי הקדמוני' דס"ל שאפי' הסנהדרין היו אומרי' לו חייב אתה לשלם אלא דלא נחתינן לנכסי' ולא כפינן ליה עיין בשיטה מקובלת שם במסכת ב"מ וכל זה לרבנן אבל לרנב"ה דאמר שכרת פוטר מן התשלומין ואטו כרת בי' דינא מחייבי לי' הרי אין ענשו מסור לסנהדרין כלל וא"כ לא שייך למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא שהם לא יחייבוהו שתי רשעיות וצריך וצריך לופר לדידיה שגם רחמנא לא חייבי' שתי רשעיות ואם כן אפילו לצי"ש אינו חייב ואם כן כאן סוגיא דידן דאזלא לרנב"ה שפיר לא מעל כיון שאינו חייב קרן אפי לשמים ליכא קרבן אבל שם בכריתות ר"מ שפיר קאמר שאם היה שבת וכו' ואפ"ה חייב אשם מעילות שהרי חייב ממון לשמים ואף שגם חייבי מיתות שוגגין פטורים ואם לא שייך דלבי דינא קאמר משום רשעה אחת וכו' היינו משום כיון דמזיד אי אפשר לסנהדרי הדרי לחייבו ממון ממילא גם בשוגג לא מחייבי' בי דינא דא תקיש שוגג למזיד כדחזקי' אבל כרת לא שייך בשום פעם לסנהדרין