צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 37

אמנם לפ"ז חל עלינו חובת ביאור מדוע פסיק ותנא בבא בפני עצמו ומשע' שאסור כו' לכללינהו בחדא מחתא כנ"ל ונרא' דאי הוי אמר הכי חמץ באכילה ובהנאה לפני זמנו ולאחר זמנו בלאו. היה קשה קושיית התוס' ד"ה וחד לפני זמנו מנלן איסור הנא' לפני זמנו ואחר זמנו כיון דליכא אלא חד לא יאכל וכדי לתרץ זאת אמר בצחות לשון ומשעה שאסור כו' פירש כיון דחד לאו כולל איסור הנאה תו לא נחלוק לומר דזה קאי אתוך זמנו לבד רק מוקמינן ליה אכוללות איסור הנאה משעה שאסור באכילה וכתירוץ התוס' ע"ש והינו דאמר ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ולא מחלקינן בהאי לאוקמי לאו דהנאה רק אתוך זמנו ודו"ק

אך עדיין יש מקום לבעל דין להקשות לכללינהו ולימא חמץ בין באכילה ובין בהנא' לפני זמנו ולאחר זמנו כו כנ"ל ואי קשיא קושיית התוס' איסור הנא' לפני זמנו ולאחר זמנו מנ"ל תריץ ואימא ק"ו מערל' שלא נעשה בה עביר' אסורה חמץ שנעשה בה עבירה דרחמנא אמר תשביתו ולא יראה כ"ש שאסורה בהנאה או ק"ו מנותר אמנם גם הא ליתא דנוכל לומר הוא גופא קמ"ל דאיסור הנאה בין לפני זמנו ובין תוך ואחר זמנו הכל משורש אחד יצא מלאו דלא יאכל ולא תימא כפי תירוץ הנ"ל דלפני זמנו ואחר זמנו הוא רק מק"ו והלאו קאי רק אתוך זמנו לחוד ונ"מ לענין איסור מלקו' דאין מזהירין מן הדין קמ"ל דאינו כן רק משעה שאסור באכילה אסור בהנאה בלי שום חילוק בין זמן לזמן כי הכל ממקרא חד יוצא מלאו דלא יאכל וכנ"ל ואל תשיבני מפס' הרמב"ם ז"ל דלא היו לוקין אלאו דהנא'] ובז' אמרתי לתרץ קושי' התוס' לעיל דף ך"ג ד"ה שאני התם תימא לחזקי' לכתוב לא יאכל ולא בעי לך ולפ"ד אי לאו דאתי לך להתיר הנאה. אף בלא קרא דלא יאכל הוי אסרינן הנאה עכ"פ באחד מק"ו האמורים בס' פ"י כנ"ל ואיצטרך לך לאפוקי מהני ק"ו וק"ל.

אמנם קשה כיון שיש לפנינו שני דרכים אשר לדבר א' עולים לאסור הנאת חמץ והיינו הק"ו האמורים לעיל גם מקרא דלא יאכל אם כן מאי האי דקאמר ר' יוסי תמה על עצמך כו' מה זו תימא אי לא דריש לך ומה זה הלשון תמה על עצמך ונראה דהנה הפ"י מקשה לחזקיה למה לי לא יאכל לאסור חמץ בהנאה תיפוק לי' מהני ק"ו. [וקושי' זו הוא רק לשיטת הרמב"ם דבלא"ה הנאה אין בה דין מלקות] ותירץ דאי לאו קרא הוי אמרינן דאתי לך להתיר הנא' ולאפוקי מק"ו דודאי יותר מסתבר לומר דאתי לך להתיר ההנאה מלומר חד לשאור וחד לחמץ אמנם השתא דבפירש ריבת' התורה איסור הנאה מלאו דלא יאכל תו ההכרח לא ימלט מלומר ע"כ חד לשאור וכו' כן הוא כוונת הפ"י בשנוי לשון לתוספת ביאור. ולפ"ז אמינא דהכי כאמר ר' יוסי לר' שמעון משתעי בלשון יחיד תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה אי מק"ו לחוד הלא יותר מסתבר לומר דאתי לך לאפוקי מק"ו וע"כ דדרשית קרא דלא יאכל לאסור בהנאה תוך שבעה וב"ש באכיל' וא"כ ל"ל קרא דלא תאכל עליו אלא ודאי אלפני זמנו א"כ עכ"פ מדוע לסלק יצאת על הת"ק בשלמא לדידי ר"י] לא קשה מידי דאנא אמינא קרא דלא יאכל לא אתי' כלל לתוך זמנו רק למידרש מיני' דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד וא"כ אין כאן מיותר שום קרא כדלקמן בגמרא וכיון דלא מצינו לאוי יתירא מהיכי תיתי לאסור מקודם. וכמ"ש התוס' אמנם לדידך דדרשית לא יאכל אתוך זמנו להנאה. א"כ מיותר עכ"פ חד קרא אוקמי אלפני זמנו וזה מדוקדק בלשון תמה על עצמך אמנם היינו דוקא אי אמרינן דמסברא מוקמינן הלאו אתוך זמנו לחוד שפיר יש כאן מקרא חד מיותר אך כבר כתבתי לעיל דלר"ש מסברא הוי אמרינן דחמץ לפני פסח הוא בלאו ואיצטרך עליו לאשמועינן דהתחלת הלאו הוא מזמן אכילת פסח וא"כ כולהו קראי צריכי לא יאכל אתי לאסור הנאה לא תאכל עליו לאשמועינן דהתחלת הלאו הוא רק מזמן אכילת פסח. וכל מחמצת לרבות כל דבר המחמיץ כדלקמן ודו"ק וברור:

אמנם אי קשיא הא קשיא ל"ל להגמרא לקמן דעביד צריכותא לר"ש לדחוק ולומר חד לדרשא דר' יוסי ומדוע לא אמר דלא יאכל אתי לאסור ההנאה וכמ"ש לעיל בסמוך. ונראה משום דהוי קשיא לי' לכתוב לא יאכל עליו חמץ ושמעי' מני' תרתי איסור הנאה ממילת לא יאכל והגבלת הזמן מתיבת עליו היינו עליו דפסח ולכך נטה לו לומר דקרא יתירא אתי' לכדר' יוסי דפסח מצרים אינו אלא יום אחד וק"ל:

עד כאן דברי בני נר"ו ודברי פי חכם חן:

דף כט ע"א ויליף שאור דאכיל משאור דראי' הנה שאור דראי' דרשינן שלך אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים משמע דלאו דוקא אחרים א"י אלא אפילו אחרים ישראל ואפילו בפקדון מישראל אם לא קיבל הנפקד אחריות אין הנפקד עובר בבל יראה ורשאי ישראל לראות חמצו של ישראל אחר ואינו עובר בבל יראה ולפי זה אם ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' אין חמץ אסור בפסח עצמו [לרש"י אפילו באכיל' ולהתוס' בהנא'] אלא לבעליו ומעתה יפלא לפי אוקימתא דרב אחא למה חילקה משנתינו בין חמצו של ישראל לשל א"י הרי חילוק זה עצמו הוא בחמצו של ישראל שלבעליו אסור בהנאה ולאחרים מותר והוה ליה לתנא דמשנתינו למתני חמץ שעבר עליו הפסח לבעליו אסור בהנאה ולאחרים מותר בהנאה ואף שבעל החמץ אסור ליתנו לאחרים במתנה דלדידי' אסור בהנאה מ"מ יכול אחר ליהנות ממנו בלא דעת בעלים שהרי היא הפקר ומתוך קושיא זו אף שלעיל בסוגיא דיכול יטמין דף ה' ע"ב היה פשוט אצלי שחמצו של ישראל המופקד אצל ישראל אחר בלא אחריות שהתנ' בפירוש שאינו מקבל שום אחריות אין הנפקד עובר עליו בבל יראה עכשיו נתתי לבי לעיין בדבר זה.

ואומר אני אף שדבר זה אם אין על הנפקד אחריות אינו עובר עליו הוא משמעות במקומות הרבה מדברי האחרונים וגם ע"פ פלפול ודקדוקים שדקדקתי לעיל בסוגיא דיכול יטמין דף ה' ע"ב ע"ב יש להוכיח כן מכל מקום אינו מפורש בתלמוד אבל כן משמע בשלחן ערוך סימן תמ"ג סעיף ב' מדמסיים אפילו אינו חייב באחריותו ועיין שם במג"א סק"ה שכתב כן בהדיא ואני תמה שהרי אפילו של א"י ושל גבוה תמהו התוספת בדף ה ע"ב למה סגי בחד קרא ולדעת התוספת שם בד"ה משום בסוף הדבור בעינן באמת בחד דוכתא תרי קראי לאחרים וגבוה ושוב ילפינן בכל דוכתא ששוים הם אבל מעוטי של ישראל חבירו מנין לנו וכן רש"י בדף ה' ע"ב בד"ה לפי שנא וכו של אחרים כגון של א"י:

וממשנה דף מ"ו כיצד מפרישין חלה דקאמר ר' יהושע לא זה חמץ שמוזהרין אין ראיה דשאני התם שאכתי אינה של שום אדם שהכהן לא זכה בה עדיין וכן משמע מפירוש רש"י שם שפירש וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטי ליד כהן ואף שיש לומר שכוונת רש"י דא"כ הי' צריך לבער להציל את הכהן מאיסור בל יראה מכל מקום שוב עכ"פ אין ראיה שהישראל לא יעבור על חמץ שהוא של ישראל חבירו.

ולעת עתה אינו עולה על זכרוני דבר בדברי הראשוני' מדין חמצו של ישר' המופקד אצל ישראל אחר שלא יעבור הנפקד שלא קיבל אחריות רק לענין המפקיד פלפלו אם עובר עליו כשקיבל הנפקד אחריות ובש"ע סי' תמ"ג סעיף ב' דמסיים אפילו אינו חייב באחריותו ג"כ נוכל לפרש דאפ"ה חייב לבערו משום שאעפ"כ עובר ולא כמו"ש המג"א שמחויב לבערו שלא ויעבור עליו המפקיד:

ולדברי המג"א אם חמצו של קטן מופקד אצל ישראל אחר שלא באחריות אין הנפקד מחיוב לבערו בשביל שלא יעבור המפקיד בב"י הר' אפילו קטן אוכל איסור אין מצווין להפרישו רק אביו וק"ו בשב ואל תעשה ולדידי כל ישראל עוברים בבל יראה בשל ישראל כשיבוא לרשותו לבערו ואם כן הנפקד שהוא בידו חייב לבערו:

ובאמת בחיבורי נודע ביהודה סימן ט"ו נשענתי על דברי המג"א והב"ח שהי' פשוט אצלם שאפילו חמץ של ישראל שהפקידו אצל ישראל אם לא קבל הנפקד אחריות אינו עובר עליו ואם כן אינו מצווה להשביתו מצדי רק להציל את בעל החמץ שלא יעבור בב"י אבל עכשיו נתתי לב שאין דבריהם מוכרחים ואמנם מדברי הגמרא בב"ק צ"ח ע"ב דקאמר רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושרפו כו' שהכל מצווים עליו לבערו אין לסתור דעת האחרונים הנ"ל דאולי כוונת הגמרא שהכל מצווים לבערו כדי להציל את הגזלן שלא יעבור בב"י דודאי כל ישראל מצווים למנוע את ישראל מעבירה בכל מה דאפשר אבל לפי ההוכחות שהוכחתי לעיל בלא"ה לסתור דברי האחרונים א"כ דברי הגמרא שם כפשטן:

ובכל זה אעפ"כ התירוץ שלי שם בחיבורי על קושי' הפ"י נשאר שאעפ"כ אינו דומה לביעור תרומה טמא' ששם הביעור מצד התרומה אבל בחמץ כל זמן שיש לו בעלים אז יש מצוה על כל ישראל לבערו וכשימות בעל החמץ ונשאר החמץ בלי בעלים כי אין שייך ירושה באיסור הנאה בפסח כמו שהארכתי בחיבורי הנ"ל סימן כ' ואז שוב אין מצוה כלל לבערו לא שייך רחמנא אחשבי' לבעורו:

ועוד דעד כאן אני אומר שכל ישראל מצווי' על חמץ של ישראל אלא לכשיבוא לרשותו אבל כשאינו ברשותו אפילו חמץ שלו ממש אינו מצוה לבערו והרי הביא הבית יוסף בסימן ת"מ דדעת הר"ן דחמצו של ישראל המופקד ביד א"י וקיבל הא"י אחריות שאין בעל החמץ מחויב עליו דאף שהוא שלו אינו ברשותו והרשב"א סובר כן אפילו בישראל המפקיד ביד ישראל עיין בב"י שם ואם כן גם לדידי' שמוזהר אף על שאינו שלו היינו כשהוא ברשותו אבל אם אינו ברשותו אינו עובר ואפי' להחולקים וס"ל שעובר עליו אף המפקיד היינו במפקיד שכיון שהשאילו זה רשותו להניח שם פקדונו מחשב רשותו אבל איש זר כשאינו ברשותו ודאי אינו עובר ואני אומר דחמץ של ישראל שוה לכל איש ישראל הן בעליו הן איש אחר כולהו בעלים מקרי ולכשיבוא לרשותם חייבים לבערו ומעתה שפיר כתבתי בחיבורי חמץ אינו מצוה על כל ישראל רק על כל מי שהוא ברשותו ובגבולו ועכ"פ כיון שכולהו שוים בו בעליו עם כל איש ישראל אם כן אף דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה אסור הוא לכל ישראל לכל מי שהוא ברשותו ומשנתינו התירה של א"י אפילו היה מופקד אצל ישראל בלי אחריות לכך נקטה המשנה חמצו של א"י: ועור היה נלע"ד לומר שאף אם נימא דגם בחמץ של ישראל אינו עובר עליו בבל יראה רק בעל החמץ אפ"ה אסור חמץ זה לכל ישראל אפילו לראב"י דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראי' מ"מ זה שעבר עליו בעל החמץ בבל יראה אסור לכל ישראל מק"ו דערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור לכל ישראל אפילו למי שלא נטעו חמץ זה שנעבדה בו עבירה לבעל החמץ ק"ו שאסור לכל ישראל באכילה ובהנאה וליכא למימר חוסם פי פרה וחורש בשור וחמור יוכיח דשאני הני שלא נאסרו לשום אדם משא"כ חמץ שאסור עכ"פ לבעליו ושפיר קאמר במשנתינו ושל ישראל אסור דאם כן קשי' מאי מק' בגמ' בשלמא לרבא וכו' אלא לרב אחא משום לא יאכל חמץ מבעי' ליה ולפי מ"ש שפיר קאמר משום שנאמר לא יראה ונעבדה בו עבירה וילפינן מערלה בק"ו ולכך של ישראל אסור לכל ישראל ונראה דאעפ"כ שפיר מקשה דהרי הא דצריכין אנו למילף ק"ו מערלה הוא עכשיו דכתיב ולא יראה לך וילפינן שאור דאכילה משאור הראיה להתיר של א"י וצריכין אנו ללמוד איסור חמצו של ישראל בק"ו אבל אי לא הוה כתיב ולא יראה לך בתורה אז פשיטא דהוה אסור כל חמץ בין של א"י ובין של ישראל וא"כ איך קאמר ושל ישראל אסור משום שנאמר לא א יראה לך והרי בלאו האי קרא פשיטא דהוה אסור שם ואזדו לטעמייהו לפום רהיטא אני תמה על לשון זה דלשון זה משמע כאלו כבר שמענו מרבא שחולק על רב אחא וס"ל לרבא דלא יליף ר''י שאור דאכילה משאור דראיה ולכאורה אין דבר זה מבואר בדבריו דאף דנחלק רבא על רב אחא באוקימתא דמתניתין ומוקי משנתינו כר"ש אכתי אולי לר''י מודה לי' דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ואין לומר דמזה גופיה מוכח מדמוקי למשנתינו כר"ש ואם היה אפשר לאוקמה כר"י ודאי דעדיף לאוקמה כר''י דקיימ"ל הלכה כסתם משנה וקיימ"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י והוה ליה לרבא לאוקמה כר"י ומדדחיק רבא משנתינו לאוקמ' כר''ש מכלל דס"ל דלר"י גסדא"י אסור דחמץ סתמא קאמר ולכך אי אפשר לאוקמה כר"י דא"כ דא"י נמי אסור כקושיית המקשן וא"כ חזינן דרבא לא ס"ל דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' גם הוא לאו הוכחה היא דלהכי מוקי רבא משנתינו כר"ש דרבא לטעמי' לקמן דף ל' ע"א דפסיק בהדיא כר"ש דאמר שם לאחר זמנו בין במינו וכו' מותר כר"ש ואם כן לכך מוקי רבא משנתינו כר"ש משום דאיהו סבר דהלכה כר"ש אבל אליבא דר"י גם רבא סבר דיליף שאור דאכיל' משאור דראי' ועוד דאטו קאמר רבא דמשנתינו כר"ש ולא כר"י רבא קאמר לעולם ר"ש וכוונתו דמשנתינו אתיא גם לר"ש וככ"ע אתיא ובין לר"י ובין לר"ש דא"י מותר ודישראל אסור דא"י מותר אפילו לר"י דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה ושל ישראל אסור גם לר"ש ולר"י אסור מצד הדין ולר"ש אסור משום קנס הואיל ועבר.

ואומר אני שעכ"פ מוכח דרבא לא סבר כרב אחא דהיא גופא קשיא למה פסק רבא לקמן כר"ש והלא הוא נגד הכלל דקיימ"ל הלכה כר''י לגבי ר"ש אלא וודאי דטעמא דרבא מדסתם לן תנא כר"ש והיינו במשנתינו ואי ס"ד דמה דאמר רבא לעולם ר"ש היינו דמשנתינו מתוקמא גם כר"ש אבל גם כר"י שפיר מתוקמא א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה פסיק רבא כר"ש אלא ודאי דלרבא אי אפשר למשנתינו להיות אליבא דר"י כלל דלר"י נסדא"י אסור ארא דאכתי קשה דלמא לעולם גם רבא סבר דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה אלא דאפ"ה לא מתוקמא ליה משנתינו כר' יהודה משום דלא ניחא ליה למימר דסיום משנתינו דקאמר שנאמר לא יראה לך וכו' יהיה קאי ארישא כדצריך לדחוקי לרב אחא ב"י דקאמר מי סברת אסיפא קאי וכו' ורבא סבר שנדרש לפניו לסיפא דמתני' דשל ישראל אסור ולא אלפני פניו על מה דמתיר של א"י ולכך מוקי משנתינו כר"ש אמנם לפי מה שביארתי לעיל במשנתינו דשבקא קרא דשאור לא ימצא בבתיכם המוקדם ונקטא קרא דולא יראה לך המאוחר בסוף פ' בא והוכחתי מזה דעל כרחך גם לרבא משנתינו גם ארישא מהדר אטעמא דהיתרא דשל א"י והא דקאמר בגמרא מי סברת אסיפא קאי וכו' והרי לפי מ"ש גם לרבא קאי ארישא נראה דהכי קאמר מי סברת אסיפא נמי קאי ארישא קאי דלרב אחא ב"י לא קאי רק ארישא ולא אסיפא ועכ"פ כיון דרבא אף לפי אוקימתא דידי' מוכרח להודות דהך שנאמר לא יראה קאי ארישא אם כן מי הכריחו לאוקמי משנתינו כר"ש ומתוך כך לפסוק הלכה כר"ש והלא יכול לאוקמי בר"י וכראב"י אלא ודאי דרב' פליג לדינא על רב אחא וסובר דלא הוקש שאור דאכילה לשאור דראי' אלא דגם זה יש לדחות דאף דגם לאוקימתא דרבא קאי הך שנאמר לא יראה ארישא היינו דקאי גם ארישא אבל שיהיה קאי רק ארישא ולא אסיפא לא ניחא ליה ואכתי מנ"ל דרבא לא ס"ל דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה שיהא שייך לומר ואזדו לטעמייהו ונראה ע''פ מה שביארתי בנ"ב חא"ח סימן י"ט להוכיח ממשניות הללו דמחלקים בין חמץ של ישראל לחמץ של אינו ישראל ולא חילקו בשל ישראל עצמו בין ביטלו ולא ביטלו מכלל דשל ישראל אסור אפילו ביטלו יעויין שם בסוף הסימן ובאוקימתא דרבא דמוקי למשנתינו משום קנס הואיל ועבר בב''י יש לדקדק א"כ גם לריה"ג מנ"ל לרבא דלא קניס משום שעבר על ב"י וריה"ג דאמר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה מדאורייתא קאמר אבל דרבנן כי היכי דקניס ר"ש אחר הפסח ה"נ קניס ריה"ג בין תוך הפסח ובין אחר הפסח ולפי זה קשה למה אמר רבא לעולם ר"ש הוה ליה למימר לעולם ר"ש וריה"ג ושל ישראל קנסא קנסו הואיל ועבר בב"י ומדלא מוקי למשנתינו גם כריה"ג מכלל דסבר רבא דלא שייך שקינסו רבנן לאסור מה שלא אסרה תורה רק מטעם קנס גזרו שלא יופסק האיסור תורה וישאר כמו שהיה וא"כ לר"ש שעכ"פ תוך הפסח היה אסור בהנאה מן התורה אלא שאחר פסח היה ראוי שיחזור להיתר וקנסו חכמים הואיל ועבר בב"י שישאר באיסור הנאה כמו שהיה תוך הפסח אבל לריה"ג שאפילו תוך הפסח מותר מן התורה בהנאה לא חידשו בו חכמים איסור חדש לאסרו בהנאה לא תוך הפסח ולא אחר הפסח ולפי זה ממיל' מוכח דרבא לא ס"ל כרב אחא דאיתקש שאור דאכיל' לשאור דראיה דאי ס"ל היקשא א"כ גם של ישראל כשביטלו אינו אסור בהנא' אפילו תוך הפסח מן התורה ולא שייך שיאסרוהו חכמים משום הערמה לחדש בו איסור חדש והרי ממשנתינו מוכח דשל ישראל אפי' ביטלו אסור בהנאה אלא ע"כ רבא לית לי' היקשא דרב אחא ושפיר קאמר ואזדו לטעמייהו ולקמן בדברי התוספת יבואר יותר ואין להקשות א"כ לרב אחא ב"י קשה למה לא חילקה משנתינו בשל ישראל עצמו בין ביטלו ללא ביטלו והוה ליה למתני חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואם ביטלו מותר יש לומר דלרב אחא חמץ של ישראל אפילו ביטלו אסרוהו מפני הערמה דלרב אחא אין לנו הכרח לומר דחכמים לא חידשו איסור דרב אחא מוקי משנתינו כר' יהודה ולא ניחא ליה כלל דקנסו חכמים הואיל ועבר בב"י ובשלמא ביטלו גזרו משום הערמה אטו לא ביטלו שאסור מן הדין וגזרו שישאר אחר הביטול כמו קודם הביטול אבל לר"ש ולרי"הג דליכא איסור ע"פי דין לא קנסו כלל שם אר"י רנב"ה היא יש לדקדק לר"י דמאן דפוטר הוא משום כרת אדמפלגי בשל הקדש נפליגי בשל הדיוט ולרש"י דמוקי אוקימת' דר' יוחנן אליבא דר"ש וסבר גורם לממון כממון א"כ ניחא דפליגי דוקא בשל הקדש דאי בשל הדיוט ודאי פטור שהרי אפי' גורם לממון אינו שהרי ר"ש עכ"פ קנסא קניס ואסור גם אחר הפסח בהנאה ובזה ניחא מה דלא פירש רש"י אליבא דרי"הג עיין מהרש"א ולפמ"ש ניחא דלר' יו"הג קשה נפליגי באוכל חמץ של הדיוט אבל לקמן באוקימתא דרבי אשי דמ"ד מעל כרי"הג ומ"ד לא מעל כרבנן לא קשה נפליגי בשל הדיוט משום דמ"ד לא מעל הוא רבותא בשל הקדש דאף שהוא גורם לממון אפ"ה פטור דגורם לממון לאו כממון אבל לר' יוחנן דמ"ד לא מעל הוא משום דכרת פוטר בזה אין שום חילוק בין הדיוט להקדש אלא דבזה אכתי לא פלטינן ממה דנקט לענין מעילה ולא נקט באוכל חמץ של הקדש בזדון קודש אם מתחייב קרן וצ"ל דקמ"ל רבותא דאפי' מקרבן מעילה וחומש פטור וכמו שפי' רש"י בד"ה וי"א ועיין תוספות ד"ה רבי נחוניא ומזה הטעם עצמו לא נקט של הדיוט ואיצטמוד דברי מהרש"א: