צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 39

ועוד נלע"ד דמה שכתבו התוספת דקים ליה בדרבה מיניה לא פטר מקרבן הה"ד נמי דלא פטר מח עש דגם חומש הוא כפרה וכל מה שהוא לכפרה לא מפטר משום קים ליה ב"מ כמו"ש כאן בד"ה מאן ת א והרי על הקרן נתחייב תכף מדלעסי' וכמו"ש בכתובות דף למ"ד ע"ב מדלעסי' קניה וא"כ שפיר קאמר ר"מ אם היה שבת וכו' שמשום שבת לא מחתייב עד אחר שבלעו שאז הוא הנחתו כמו"ש התוספת בכריתו' דף י"ד ע"א בד"ה אם היה שבת וכו' וכבר נתחייב בקרן משעת לעיסה ובשעה שבלעו שוב מתחייב חומש ואשם אף שמתחייב מיתה דחומש ואשם כפרה הם ולא מפטר משום קלב"מ וכאן בפסחים דלא מעל מיירי שבלעו בבת אחת ולא לעסו ויותר עזה נראה לע"ד דגבי מעילה אפילו חומש ואשם מתחייב משעת לעיסה שאין לך שינוי גדול מזה ומעילה היינו שינוי ואם כן סוגיא דכריתות מיירי שלעסו וכאן בפסחים מיירי בבלעו שלם:

ועפי דברי התוספת הנ"ל שהעקר שיהיה על הקרן קים ליה בדרבה מיניה אבל אם נתחייב בקרן שוב לא מהני קים ליה ב"מ לפוטרו ממעילה א"כ קשה בשמעתין דהרי בכתובות שם פריך גבי זר שאכל תרומה דמדאגבי' קניא מתחייב בנפשיה לא הוה עד דאכיל ומשני הב"ע כגון שתחב לו חבירו וכו' ולפי הנראה דכאן לענין מעילה לא שייך שתחב בו חבירו דאם כן כבר מעל חבירו ושוב לא שייך אצלו מעילה וכמפורש במשנה ד' פרק ה' דמעילה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל והיינו צריכין לאדחוקי דמיירי שזה שתחבה לתוך פיו היה מזיד ועיין ברמב"ם פ''ו ממעילה הלכה ג' אך שוב עיינתי שם בכתובות בתוס' בסוף ד"ה זר שאכל וכו' וראיתי שגם חומש של מעילה אינו כפרה אלא ממון ושפיר אמרינן ביה קים ליה ב"מ וא"כ אפ' אגבי הוא עצמו אף שנתחייב בקרן מ"מ בחומש לא מתחייב שעדיין לא יצא מרשות הקדש עד דאכיל ואז מתחייב בנפשו בכרת ופטור מחומש וכיון דליכא חומש ליכא אשם מעילות אבל דברי רש"י כאן בד"ה וי"א שכתב ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה משמע שהעיקר תלוי בקרן וא"כ גם כאן צריך לאוקמי כ שתחב לו חבירו וצריכין לומר דחבירו היה מזיד וכנ"ל ע"ב דכ"ע אין פודין וכו והא דלא קאמר דכ"ע פודין אלא דבפסח אי אפשר לפדותו שהרי אסור בהנאה ולמה צורך יפדנו והרי תכף יעבור בבל יראה שהרי כשפודהו הוא שלו ואף דכתבו התוספת בסוף ד"ה רב אשי דכשמשהה בדי לבערו אינו עובר שהרי ניתק לעשה היינו לריה"ג שמותר בהנאה ויסיקנו בפסח תחת תבשילו ומקיים עלה דתשביתו ולא עבר בב"י אבל לר"ש ממ"נ אם ישהנו זה שפדה אותו עד אחר הפסח ואז שוב ליכא עשה דתשביתו ועבר למפרע בבל יראה ואם יבערנו בפסח א"כ אסור בהנאה ולמה צורך יפדהו והרי הך אוקימתא דלישנא בתרא דרב יוסף הוא לר"ש וא"כ לאיזה צורך הוצרך לומר דכ"ע אין פודין ומזה הוכחה גמורה דאי פודין להאכיל וכו' יכול ההקדש עצמו למכרו לא"י תוך הפסח וא"כ לא היה לומר דכ''ע פודין דא"כ מ"ט דמ"ד לא מעל וכן מפורש בדברי רש"י בד"ה הכי גרסינן שכתב ולא"י לא מזדבן שאין פודין וכו' הרי דאם פודין מזדבן לא"י ולפי זה קשה בלישנא קמא דרב יוסף מי דחקו לרש"י דפליגי אליבא דריה''ג הרי גם לר"י ולר"ש שייך פלוגתייהו דלמאן דאמר פודין ג לר"י ולר"ש יכול ההקדש עצמו למכרו לא"י ודברי מהרש"א בזה עיין בדבריו מ"ש בל"ק דרב יוסף ולא נתן לב ללישנא בתרא דקאמר דכ"ע אין פודין וכנ"ל שם והא רב אחא וכו' יליף שאור דאכילה וכו' ויש להקשות הלא אף בשאור דראיה גופיה אם קיבל עליו אחריות אפי' גוף החמץ הוא של אחרים או של גבוה עובר בב"י ואם כן כאן מדאגבי' קני להתחייב באחריותו ותכף עובר בבל יראה ואעפ"כ עדיין לא מעל שאין מעילה אלא שינוי ועדיין לא יצא מרשות הקדש אלא שהוא חייב באחריותו והרי הוא כשלו לענין בל יראה והוא הדין דהוא כשלו להיות נאסר בהנאה לר"י אף דיליף משאור דראיה והרי הוא אסו' לעולם בהנא' אף אחר הפסח לר''י לכך לר"י אח"כ כשאכלו לא מעל שאינו שוה כלום ואינו גורם לממון ומאן דאמר מעל כר"ש והוא גורם לממון שמותר אתר הפסח ואף דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י זהו לרבא דמוקי משנתינו כר"ש אבל לראב"י דמוקי משנתינו כר"י לא ס"ל כלל דר"ש קנסא קניס ואף שעבר בב"י מ"מ מותר לאחר הפסח ואם כן אף מדאגבהי' קניא היינו להתחייב באחריותו אבל אכתי גוף החמץ הוא של הקדש וכשאכלו אח"כ מעל להתחייב חומש ואשם לר"ש ומנ"ל דהדר ביה ראב"י אלא דלפי פשטא דסוגיין דלראב"י אם ר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה לאו דוקא של א"י מותר אלא גם חמץ של ישראל זה מותר לישראל אחר שהרי זה האחר אינו עובר עליו בב"י אלא שבעליו אינו יכול ליתנו או למכרו דלדידי' אסור בהנאה ולפי זה איך קאמר ראב"י מ"ד לא מעל כר"י והרי אף שמדאגבהי קניא לעבור עליו בב"י מ"מ כיון שלא נאסר רק לזה וגוף החמץ של הקדש הוא אם כן יכול הגזבר למכרו לאחר הפסח לישראל אחר והרי הוא גורם לממון לר"י כמו לר"ש ואמאי לא מעל אלא ודאי דהדר ביה רב אחא כך היינו יכולים לתרץ לפי פשטא דסוגיא אבל לפי מ"ש אני לעיל בדברי ראב"י והוכחתי דחמץ של ישראל מודה ראב"י דאסו' לכל ישראל מק"ו דערלה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דהדר ביה ראב"י ואין לומר אי יליף ק"ו מערלה א"כ גם לר"ש איכא ק"ו זה וא"כ איך קאמר מ"ד מעל כר"ש ויש לדחות דר"ש דיליף לעיל דף כ"ח ע"ב בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' מהך יליף להתירו אחר זמנו ולאפוקי מק"ו זה ובזה מתורץ קושיית התוס' שם בד"ה א"כ וכבר כתבתי מזה לעיל ולכך לר"ש מעל ולעולם דלא הדר ביה והנלע"ד בזה לפי מ"ש לעיל בדברי רש"י בד"ה דישראל נמי משרא קא שרי דר"ש מדאמ' אינו עובר עליו מכלל דאיסורא איכא ולמסקנא לאוקימתא דרבא היינו מטעם קנסא וא"כ גם ראב"י עכ"פ צריך להודות דלר"ש אסור אחר הפסח או דגם ראב"י מודה דר"ש קנסא קניס או דס"ל דגם לר"ש ילפינן ק"ו מערלה אלא דמשנתינו ניחא ליה לאוקמה כר"י דהלכה כר"י לגבי ר"ש וא"כ שפיר מוכח דהדר ביה דהרי מדמעל לר"ש ע"כ איירי דלא קניא בהגבהה וכגון שתחבה לו א"י לתוך פיו וא"כ לר"י אמאי לא מעל אלא ודאי דהדר ביה ראב"י:

שם אלא הדר ביה ראב"י מההיא יש לתמוה מנ"ל דמההיא דיליף שאור דאכילה הדר ביה ודלמא מהך דמשני דהכא בפלוגתא דר"י ור"ש, קמיפלגי הדר ביה ונראה דכל מה דאפשר להשוות המחלוקת עדיף ובהנך אוקימתו' דהך ברייתא דאוכל חמץ של הקדש ליכא מחלוקת לדינא בין האמוראים בפלוגתא חדשה דהרי בכרת אם פוטר מתשלומין וכן בדבר הגורם לממון אם כממון דמי וכן בפודין קדשים כל הני בלאו הכי פלוגתא דתנאי הוא במקומות אחרים וכל הני אמוראי דלעיל לא נחלקו אלא באיזה פלוגתא מהני דלעיל נחלקו הנך י"א דמעל וי"א דלא מעל אבל הך פלוגתא אי ילפינן שאור דאכילה משאור דראי' מחלוקת לדינא בין רבא לרב אחא ב"י באוכל חמץ של א"י שעבר עליו הפסח אם לא היה לוקה לר"י או הי' לוקה ומוטב לומר דהדר ביה מההיא להשוות המחלוקת אלא דלפי מ"ש התוס' כאן בד"ה הדר ביה וכו' דהנך סברוה בחולין גבי חמצן של עוברי עבירה סברי כס"ד דראב"י דיליף ר"י שאור דאכילה וכו א"כ מה הרווחנו אם רב אחא לא פליג על רבא א"כ פליג על הנך סברוה ואם פליג על רבא לא פליג על הנך סברוה ואין כאן סברא להשוות המחלוקת אלא דהנך סברוה בלא"ה נדחו שמה:

ועוד נלע"ד דעל כרחך מההיא הדר ראב"י דאי ס"ד מהך אוקימתא הדר ביה אבל ממה דיליף שאור דאכילה לא הדר ביה א"כ נחזי אנן באיזה אוקימתא יהיה אפשר לאוקמי הך פלוגתא אם מעל או לא מעל ולא ישאר לראב"י שום אוקימתא דר' יוחנן דאמר מאן י"א רנב"ה היא ליכא לשנויי לראב"י דאם לא הדר ביה מהך דשאור וס"ל דאיתקיש אכילה לראיה א"כ מותר חמץ של הקדש אפי' באכילה לדעת רש"י בריש הסוגיא וא"כ ליכא כרת כלל וכל שאר אוקימתות דהיינו תרי לישני דרב יוסף ואוקימתא דרב אשי הנה לכל אוקימתות יש להקשות למה פליגי בשוגג ולא פליגי באוכל הקדש במזיד או במזיק חמץ של הקדש ואמרתי דכולהו מוקי לה כרנב"ה אלא דאפ"ה שוגג חייב ומיירי שהיה שוגג גם בחמץ וכיון דגלי רחמנא שאין שגגת מיתה של הקדש פוטר לרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הה"ד שגגת כרת ולא כסברת התוס' בד"ה מאן י"א ולכן נקט אוכל בשוגג שאם היה מזיד בלא"ה זדון דהקדש פוטר מתשלומין שהרי הוא חייב מיתה בידי שמים וגם לא נקט מזיק דקמ"ל רבותא דאפילו אוכל חייב מטעם הנ"ל וכל זה אי לא ילפינן שאור דאכילה אבל אי ילפינן וא"כ ליכא כרת כלל ואין כאן רבותא הדק"ל וליכא למימר היא גופא המ''ל דמעל מטעם דאיתקיש שאור וכו' וליכא כרת דא"כ הוה ליה למנקט פלוגתייהו באוכל בזדון זבל אכתי יש לדחוק דלכך לא נקט זדון דסברי כרבי וא"כ במזיד מיתה דהקדש פוטרו מתשלומין ועוד קשה הלא אם לא הדר ביה מהך דאיתקיש יש לפנינו אוקימתא מרווחת מאד דהרי כתבתי לעיל דאפי' אי אמרינן איתקיש שאור דאכילה היינו לר"י אבל לר"ש ודאי לא איתקיש וא"כ איכא למימר דכ"ע גורם לממון לאו כממון ומ"ד מעל כר"י דאיתקיש וא"כ אפילו בפסח עצמו מותר והוא ממון ומ"ד לא מעל כר"ש ואסור בפסח ואינו ממון אלא שזה טעותא היא דאפי' לר"י אף דאיתקיש אפילו הכי אינו שוה בפסח כלום דהרי תכף שיפדנו הוא שלו ואסור בהנאה ובשלמא לריה"ג שפיר כתבו התוספת בסוף ד"ה רב אשי שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו וכל זה לענין בל יראה אבל לענין הנאה לר"י תכף כשפודהו והוא שלו נאסר בהנאה ואם כן מ"ט מעל הלא אינו שוה כלום עתה בפסח אבל אכתי איכא לאוקמי כר"ש ולר"ש לא איתקיש ודכ"ע גורם לממון כממון ומ"ד לא כרנב"ה וכאוקימתא דר' יוחנן ונקט שוגג להורות דאפי' מקרבן פטור דהואיל וליכא קרן ליכא חומש ומיתה ומ"ד מעל לא ס"ל כרבנ"ה א'נ מ"ד מעל כר"י וליכא כרת כלל לרש"י דשל אחרים אפי' באכילה מותר לראב"י וגורם לממון הוא שאחר הפסח יכול לפדותו ולכן מחוורתא במו שכתבתי דכיון דע"כ מחדא מהני הדר ביה ניחא לומר מההיא הדר ביה להשוות המחלוקת שבינו לרבא: שם אמר רב חמץ בזמנו וכו הנה הך בזמנו דאמר רב היינו רק תוך הפסח ושלא בזמנו היינו בין לפני הפסח ובין לאחר הפסח דרב ס''ל כר''י שזה לפני הפסח ולאחר הפסח דשניהם בלאו ולא בכרת ובזמנו ממש החמיר אפילו שלא במינו מטעם חומרא דכרת וכמו"ש רש''י בד"ה שלא במינו ובדברי שמואל לפי מה שמבואר בתוספת לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה ר"ש אומר וכו' דלר"ש לפני זמנו משש ולמעלה אסור מן התורה א"כ חמץ בזמנו דאמר שמואל היינו משש שעות ולמעלה עד אחר הפסח דכיון שגם משש ולמעלה אסור מן התורה עכ"פ אם כן לא גרע משאר איסורים דמין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט ושלא בזמנו דאמר שמואל היינו רק לאחר הפסח וכן ר' יוחנן דאמר חמץ בזמנו בין במינו וכו' בנ"ט ג"ב היינו משש שעות ומלעלה עד אחר הפסח ושלא בזמנו דמותר היינו רק אחר הפסח נמצא דהך בזמנו אינו שוה לרב לזמנו דשמואל ורבי יוחנן ובזה צדקו דברי רש"י בד"ה שלא במינו וכו הואיל ובכרת וכו' אבל בחמץ לא בדילי וכו' אחז רש"י שני טעמים כרת ולא בדילי משום דבחד לא סגי דכרת לא סגי דהרי חלב ודם נמי בכרת ולא בדילי לא סני דהרי חמץ אחר זמנו פשיטא דלא בדילי מיניה ולכאורה הוה ליה לרש''י לומר הטעם הואיל והחמירה התורה שעובר בבל יראה והוה סגי בטעם זה לחוד ולפי מ"ש דשלא בזמנו דרב היינו גם ערב פסח אחר חצות ורש''י לשטתו לעיל דף ו' ע"ב דעובר בב"י מחצות ולמעלה וכמו שהארכתי לעיל בזה לכך הוצרך רש"י לטעם כרת והנה אכתי יש להקשות היא גופא מנ"ל לרש"י דבזמנו דרב אינו כזמנו שמואל ורבי יוחנן ודלמא גם בזמנו דרב הוא משש ולמעלה ובאמת טעמו דרב משום הואיל והחמירה התורה שעובר בב''י וישוב דבר ק זה יבואר לקמן בדברי רבא:

תוס' ד''ה רב אשי וכו' מ"מ שרי להסיק תחת תבשילו מהרש"א לעיל ב באוקימתא דרב יוסף נתקשה דקאמר מ"ד לא מעל קסבר אין פודין וכו' והלא ראוי להסיקו ולענ"ד נראה דרב יוסף מוקי לה כגון שלהסיקו אינו שוה פרוטה ולהאכיל לכלבים הוא שוה פרוטה דמטעם להסיקו ליכא מעילה דאין מעילה בפחות משוה פרוטה ורב אשי מוקי לה כגון שגם להסיקו שוה פרוטה בא"ד ומכאן מוכח ר"י שמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה וכו' וכתב אלי הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר ברבי רב ור''מ דק"ק פרעשבורג וזה לשונו ונראה לי לדחות דברי התוספת דהא השתא קיימינן כריה"ג דחמץ מותר בהנאה וטעמא דריה"ג קאמר לעיל דף כ"ג ע"א דדריש תלתא לך כתיבי ולא סבר חד בשאור וחד בחמץ וצריכי והוא סברת ב"ש בריש ביצה דחמץ בכותבת ושאור בכזית ואם חמץ בכותבת יש לומר דאיירי שאוכל חמץ של ה דש בכזית משום הקדש מעל ובל יראה לא עבר עד דאיכא ככותבת ונדחה הוכחת התוספת עכ"ל הגאון הנ"ל:

וזה אשר השבתי לו מה שרצה מעל' לדחות דברי התוספת ולמימר דריה"ג ס"ל כב"ש ומיירי דאיכא כזית וליכא ככותבת אני תמה על מחשבתו בזה שחישב בדעתו לאוקמי לריה"ג כב"ש ובכל הש"ס מקשה הש"ס ופלוני כב"ש ולכן אין הכוונה דריה"ג ס"ל כב"ש אבל ריה"ג ס"ל כקושיית התוספת דביצה דף ז' ע"ב בד"ה דאמר ר"ז וכו' וס"ל כיון דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ תו לא צריכנא הצריכי דלעיל ועוד אם כדברי מעלתו הנה בלאו דבל יראה נאמר חמץ ושאור אבל בעשה דתשביתו לא נזכר חמץ רק שאור ולפי דבריו נימא דלב"ש ליכא בחמץ עשה דתשביתו כלל אתמהה ואפילו אם נסבול דוחק זה אכתי לפי דבריו דריה"ג נמי כב"ש ס"ל א"כ לעיל דף ה' ע"א דקאמר ריה"ג אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור וכו' ומלשון אינו צריך משמע שא"צ הלימודים הקודמים אשר חד מנייהו מה דדריש רבי ישמעאל אלא תשחט על חמץ ולפ"ז אכתי מאך ביום הראשון תשביתו ידעינן איסור שאור בע"פ ואכתי איצטריך לא תשחט על חמץ להורות איסור חמץ בע"פ אלא ודאי דכולהו תנאי ס"ל דברי ר' זירא דפתח בשאור וכו להקיש שאור וחמץ להדדי אלא דלענין בל יראה ס"ל לב"ש כיון דכתיבי תרווייהו ואייתר שאור גלי רחמנא דשיערו של זה אינו כשל זה וכל זה לענין בל יראה אבל בעשה גם לב"ש עובר בעשה בכזית וא"כ שפיר הוכיחו התוספת דהמשהה כדי להשביתו אינו עובר בעשה דתשביתו וכמו שאינו עובר בעשה כך אינו עובר בלאו שהרי הלאו ניתק לעשה וכל זה אמינא לסברת מעלת כבודו דריה"ג סבר כב"ש אבל אני תמה על עיקר דבריו ולמה הוצרך להכניס עצמו בפרצה דחוקה כזו ואם רצה להקשות על דברי התוספת היה לו להקשות אפי' לבית הלל דהרי מעילה היא בשוה פרוטה ואיסור חמץ הוא בכזית והי' לו להקשות דדלמא מיירי דאיכא שוה פרוטה וליכא כזית אלא ודאי דהתוס' ס"ל דגם לאיסור ב"י אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה ועיין במג"א סימן תמ"ב ס"ק יו"ד ועל כרחך גם בלאו הכי על כרחך ס"ל להתוס' דגם לענין בל יראה חצי שיעור אסור מן התורה דאל"כ אפילו אם היה גם מעילה שעורו בכזית וכסברת הגמרא לקמן ל"ג ע"א לרבי אפ"ה קשה על התוס' דאכתי למה לא ימעול הרי יכול ההקדש ליתן לפדותו לאנשים הרבה לכל אחד פחות מכזית וממילא הוא שוה ממון ולכך מעל אלא ודאי דס"ל לתוס' דגם בבל יראה חצי שיעור אסור מן התורה ומעתה יצא לנו דלמ"ד דלענין ב"י ליכא איסור כלל בחצי שיעור באמת אזלא לה הוכחת התוס'. ובזה יש לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דהיו לוקה על בל יראה וס"ל דלא מחשב ניתק לעשה ורבים הקשו עליו מה יענה בקושיית התוס' ולפי מ"ש נימא דאולי ס"ל לרבינא דבבל יראה ליכא שום איסור בפחות מכזית

דף למ"ד ע"א אמר רבא וכו אסור משהו כרב יש לדקדק למה הוצרך לומר כרב הרי כיון דאמר בין במינו ובין שלא במינו במשהו חזינן שפסק כרב וביותר אלימא קושיא זו לרבינו תם שהביאו התוספת כאן בד"ה אמר רבא שכתב דאי גרסינן במשהו כרב היינו כרב אבל לא מטעמי דרב אם כן פשיטא קשה למה הזכיר כלל כרב והוה ליה למימר רק חמץ בזמנו במשהו ונראה עפ"י מה שכתבתי שיש חילוק בין בזמנו שהזכיר רב בזמנן שהזכירו שמואל ור' יוחנן דבזמנו דרב היינו רק תוך הפסח ובזמנו שמואל ור' יוחנן והיינו משש ולמעלה עד כלות הפסח ואם הי' רבא אומר סתם בין בזמנו בין במינו וכו במשהו היה הוה אמינא שבזמנו דרבא היינו כמו דשמואל ור' יוחנן ומשש ולמעלה הוא במשהו ואף דלדעת רש"י במינו פ אינו חייב לבער ודאי שהוא לרבא במשהו היינו גם בערב פסח שכיון שאסור אז מן התורה הרי הוא כשאר איסורים והרי לרש"י רבא סובר בכל מקום מין במינו לא בטל מ"מ מין בשאינו מינו לא גזיר אז אטו מינו כיון דלית ביה כרת והוה אמינא דטעמי' דרבא משום לא בדיל מיניה לחוד החמירו לגזור שלא במינו אטו מינו ופוסק רבא לפני זמנו כר' יהודה או אף כר"ש לדעת הפוסקים דאף לר"ש אסור לפני זמנו מן התורה לכן קאמר חמץ בזמנו בין וכו' במשהו כרב וקאי כרב על בזמנו כלומר דהך בזמנו היינו כרב שכוונתו בפסח ממש אבל לא לפני הפסח ובזה יתורץ מה שהקשיתי לעיל בדברי רש"י בדברי רב בד"ה שלא במינו דמנ"ל לרש"י דטעמי' משום כרת ודלמא טעמא דרב משום בל יראה ובאמת בזמנו דקאמר רב היינו גם בע"פ משש ולמעלה דאם כן הרי פירוש בזמנו שוה בכל דברי האמוראים הללו א"כ קשה למה הוצרך רבא לומר חמץ בזמנו וכו' במשהו כרב נימא סתם במשהו ולאיזה צורך הוצרך לומר כרב ואף דלדעת רש"י בדברי רבא פוסק רבא כרב ממש כדינו וכטעמו מ"מ לא הוצרך לומר כרב כיון שפורט כל הפרטים בין במינו ובין שלא במינו במשהו פשיטא שהוא כרב אלא ודאי שבא להורות דבזמנו היינו כרב וכנ"ל:

רש"י ד"ה אמר רב קדירות וכו' ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא וכו' והאי פחות מתערובות היא אומר אני מדברי רש"י הללו סתירה לדברי רבינו הטור בסימן תמ"ז שפסק שחמץ שנתערב אחר הפסח צריך ששים נגדו ולדעתו הוא דקאמר בגמרא אבל ע"י תערובות לא היינו שיש ששים והוא ודאי דבלוע בקדירה חמור יותר מתערובו' פחות מס' דהרי בכל מקום שנתבשל היתר בקדירה של איסור בעינן ששים נגד הבלוע בקדירה ואם לא ידעו כמה בלע צריך ששים נגד כל הקדירה ואיך כתב רש"י דהאי פחות מתערובות הוא אלא ודאי דע"י תערובות לא היינו שנתבטל ברוב ולכך כפיר הבלוע בקדירה פחות מתערובות כזה הוא ואמנם מדברי רש"י בדבור שאחר זה שכתב וההוא משהו חשיב ליה משמע שהוא פחות אפילו מתערובות שיש בו ששים ואם כן אין כאן סתירה לדברי הטור ואולי מטעם זה חשיב משהו משום שאין רגילים להשתמש חמץ הרבה ביחד בכלי כמו"ש התוספת בד"ה לשהינהו ולכך בשאר איסורים שפיר הקדירה אוסרת המתבשל בתוכה ששאר איסורים רגילים להשתמש הרבה בקדירה.