צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 36

והנה אשם תלוי שבין שחיטה לזריקה נודע שלא חטא זה מיקרי קדשים שנפסלו ולא חולין שנשחטו בעזרה עיין תוי"ט ריש פ' ו' דכריתות ואם כן קאי עליו בבל תותירו ואעפ"כ סובר ר"י בקבורה ושפיר השיבו חכמים אשם תלוי וכו' ואין אנו נחוצים לפירש רש"י ואשם תלוי הזה שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא והוא קדשים שנפסל וכמו שכתבתי למעלה אין בו מעילה מדברי תורה ובפרט אליבא דרבי יהודה ועיין בכ"מ ריש פרק ג' ממעילה ואם כן אינו אסור בהנאה מן התורה משא"כ נותר גמור שאסור בהנאה מן התורה ואפילו לחזקיה שהרי נאמר בו לא יאכל ועיין לעיל כ"ד ע"א בתוספת בד"ה הא אין לוקין ולכך כשדן ר' יהודה נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת לא היו יכולים להשיב חלב אשם תלוי לדבריך יוכיח שזה אינו אסור בהנאה ובזה ניחא מה שכתבתי בחיבורי נ"ב חי"ד סימן ל"ד בסופו לתרץ דברי הברטנורא:

תוספת ד"ה אמרו לו וכו' תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן וכו והקשה בספר פ"י דלדבריהם דרבנן בלאו הכי לא קשה מידי דלדידהו מעיקרא דדינא פרכא דמה לנותר שכן איסורו איסור עולם ור' יהודה לשטתו דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה הוא דיליף מנותר אבל לרבנן דלאחר פסח מותר מן התורה ליכא למילף מנותר ואני אומר שהתוספות הוצרכו לתרץ התירוץ דמיעט רחמנא הנותר בשריפה דאי משום פרכא דאיסור עולם וחמץ מותר לאחר הפסח קשה אף דרבנן לית להו תלתא קראי בחמץ כדלקמן ע"ב אכתי היא גופא נילף מנותר נותר ישנו בבל תותירו ואסור באכילה וחמץ ישנו בבל תותירו ואסור באכילה מה נותר אסור לעולם אף חמץ אסור לעולם ואם כן הן שריפה והן איסור חמץ לאחר הפסח הכל נילף מנותר ולכן הוצרכו התוס' ליישב קושיית הרשב"א דמיעט רחמנא הנותר בשריפה וכו ושוב ממילא לא מצי למילף איסור אכילה לאחר הפסח מנותר דמה לנותר שכן ישנו בשריפ'. והא דאיצטרך לר"י תלתא קראי לקמן בחמץ וחד לאחר זמנו קשה הרי לדידי' שפיר איכא למילף איסור אחר זמנו מנותר דהרי לדידי' גם חמץ בשריפה ולפמ"ש לעיל דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה כלאי הכרם דמצד מה מצינו ליכא מלקו' אם כן איצטרך למלקות ועוד דאיצטרך לחמצו של א''י דאינו בבל תותירו ואפ''ה אסור אחר הפסח מקרא ולרב אחא ב"י לקמן כ"ט ע"א דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה וא"כ חמצו של א"י אינו אסור אפשר באמת דלדידי' דריש ר' יהודה חד מהני קראי כדדריש ר"ש לנתחמץ מחמת דבר אחר או לכדר' יוסי הגלילי כדלקמן ע"ב ולקמן יבואר יותר ד"ה ותנן נמי וכו' אור"י דרבנן דמתניתין היינו ר' יוסי וכו' מכאן סתירה לדברי מהרש"ל לעיל דף כ"ג ע"א דמחק מהברייתא הגלילי וגרם ר' יוסי אומר תמה על עצמך וכוונתו לסלק תמיהת מהרש"א שם על התוספת בד"ה שאני התם יעויין שם וקשה איך אפשר דר' יוסי מתיר חמץ שבעה אם כן אם רבנן דמתניתין היינו ר' יוסי למה אמר מפרר וזורה או מטיל לים הוה ליה למימר נמי או מאכיל לבהמה אלא ודאי דר' יוס' אוסר חמץ בהנאה וגרסינן שם רי''הג שם במשנה חמץ של א"י וכו' שנאמר לא יראה לך שאור הנה ד' קראי כתיבי בהשבתה חד בשאור וחד בחמץ הראשון בפרשת בא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. השני והשלישי חד בחמץ וחד בשאור בסוף פרשת בא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור הרביעי בפרשת ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך ומשנתינו שבקא קרא קמא דשאור לא ימצא נראה לי טעם משנתינו בזה דשם לא כתוב לך להתיר של א"י וזה ניחא לאוקימת' דרב אחא ב"י לקמן כ"ט ע"א דקרא דמשנתינו אהיתרא דא"י קאי אבל לרבא דקרא אסיפא קאי דשל ישראל הואיל ועבר על בל יראה הדק"ל למה לא הביא קרא קמא שאור לא ימצא וצריך לומר דגם לרבא משנתינו על כל פנים גם ארישא קאי וטעמא דתרווייהו מפרש תנא דמתניתן דשל ישראל הואיל ועבר על בל יראה ושל א"י מותר אפילו היה בבית ישראל אם לא קבל אחריות משום דכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכן הוא בפירוש המשנה לרמב"ם והא דשבקי' לחמץ המוקדם בפסוק והביא קרא דשאור היינו משום דרצה להתיר של א"י ואפילו כיבשתו וזה ילפינן לעיל דף ה' ע"ב מדכתיב לך לך תרי זימני ובשאור הוא דכתיב לך תרי זימני ולא בחמץ

ע''ב תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו צריך טעם למה הקדים עונש הכרת לאזהרה דלאו ואולי ר"ס לית לי' לאו בתערובות ובנוקשה לכן אמר בכרת ובלאו להורות שעל מה שעובר בכרת דהיינו חמץ דגן גמור בעיני' על זה הוא דעובר בלאו אבל בנוקשה ותערובות דלית בהו כרת גם לאו לית בהו אלא דקשה לרב נחמן לקמן דף מ"ג ע"א דנוקשה חמור מתערובות א"כ כיון דרבי יהודה לית ליה לאו בנוקשה כמבואר לקמן דף מ"ז ע''ב קל וחומר דלית ליה לאו בתערובות ואם כן למה אמר ר' יהודה תוך זמנו עובר עליו דלאו וכרת ונראה דר' יהודה כיון דכבר אמר לפני זמנו ולאחר זמנו טוב' עליו בלאו הואיל וקאי בלאו הקדים בתוך זמנו הלאו ועוד נלע"ד דהקדים ר"ש הכרת לפי שהכרת נאמר בתור' קודם הלאו ור' יהודה שהקדים הלאו הוא מטעם הנזכר:

ויש לדון לר"ש אף דלית ל' קרא לאחר זמנו מ"מ נילף במה מצינו מנותר שישנו בבל תותירו ואסור לעולם אף חמץ שישנו בבל תותירו אסור לעולם או בק"ו מערל' שלא נעבדה בו עבירה ואסור לעולם ק"ו חמץ ומה שכתבתי בדברי התוס' מעל"ד בד"ה אמרו לו דפרכינן מה לנותר שכן בשריפה וא"כ גם על ק"ו דערלה פרכינן כן אלא דאכתי איכא למימר בשר בחלב יוכיח שאינו בשריפה ואפ"ה אסור לעולם ואם כן בהנאה אין לאסור דר"ש לשיטתו דב"בח מותר בהנאה עכ"פ באכילה יש לאסור ולקמן בדף הסמוך ברש"י בד"ה דישראל נמי משרא שרי וכו' נדבר מזה וכעת נלע"ד דבאמת הקושיא דדריש ר"ש א"כ מה ת"ל לא תאכל וכו' בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' עיקרו ללמד דאחר הפסח אינו בבל תאכל חמץ שהרי שוב אינו בקום אכול מצה ומסולק בזה קושיית התוספות בד"ה א"כ מה ת"ל וכו':

שם אמר מר וכו' ור"י שפיר קאמר לי' ר"ש וכו' ההוא לקובעו חובה בז"הז וכו' הנה יש להקשות בין לר"י ובין לר"ש הא איצטרך ההוא קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לכדדרשינן לקמן מ"ג ע"ב, לחייב נשים באכילת מצה דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ואם נימא דאין היקש למחצה בטלו דברי הסוגיא דכאן לגמרי ואיך השיב ר"י ההוא לקובעו חובה בז"הז אכתי אין היקש למחצה וניקוש' מצה לחמץ לז"הז וחמץ למצה לבשעה שישנו כדדריש ר"ש ואולי לא אמרינן אין היקש למחצה אלא הכל בסגנון אחד וא"כ לקובעו חובה בז"הז ולחייב נשים שפיר אמרינן אין היקש למחצה שהכל הוא להקיש מצה לחמץ אבל למימר דאתי להקיש מצה לחמץ ולמדרש מיניה להקיש ג"כ חמץ למצה בזה לא אמרינן אין היקש למחצה ואולי זה כיון רש"י בלשונו בד"ה לקובעו חובה האי שבעת ימים וכו' לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאוקשי אכילת מצה לאזהרת חמץ וכו' ואמנם זה יתכן לר"י אבל לר"ש דדריש מיניה להקיש אזהרת חמץ לאכילת מצה והרי אצטרך להקיש אכילת מצה לאזהרת חמץ לחייב נשים באכילת מצה ואם ר"ש סובר גם בזה אמרינן אין היקש למחצה א"כ נסתר קושיית הגמרא ור"ש לקובעו חובה מנ"ל והרי לדידיה אמרינן אין היקש למחצה בכל ענין ולר' יהודה בלא"ה לא קשה ולא מידי דהרי חיוב מצה בז"הז לאו מהיקש' צריך למילף אלא מיתורא דקרא שהרי הך שבעת ימים תאכל עליו מצות מיותר לגמרי שהרי כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ומיתורא דרשינן אם אינו ענין בזמן פסח תנהו ענין לזמן הזה ושוב דרשינן מדהקישו לחמץ הוא לחייב נשים ואין להקשות אף דנימא דליכא לאקשויי מנ"ל לחייב נשים דלמא רק לקובעו חובה בזה"ז אתי דאם כן למה הקישו לחמץ אבל איפכא קשה ודלמא גם עיקר קרא אתי רק להקישו לחמץ לחייב נשים ומנ"ל לקובעו חובה בזה"ז ונר' דאף הא לא תברא דאליבא דמאן אנן קיימינן אליבא דרבי יהודה א"כ אם דרשינן לחייב נשים ממילא מוכח לקובעו חובה בזה"ז דאל"כ אלא דליכא מצה רק כדכתי' על מצות ומרורים יאכלוהו א"כ ממילא נשים חייבות דהא ר' יהודה סובר לקמן דף צ"א ע"ב נשים בראשון חובה וע"כ כי היכי דחייבות בפסח חייבות במצה ולא איצטרך הקישא לנשים אלא למסקנא דשרא אתי לקובעו חובה בזה"ז איצטרך הקישא לנשים לחייבם במצה אף בלי פסח אבל לר''ש מנ''ל למדרש מיניה בשעה שישנו בבל תאכל הא איצטרך לחייב נשים ובפרט דלר"ש אפילו בזמן הפסח איצטרך לימוד לחייב נשים במצה דהרי ר"ש סובר שם דף צ"א ע"ב דנשים בראשון רשות ואמנם לקמן דף מ"ג דקאמר היקשא דחמץ ומצה מקרא דלא תאכל עליו במשנה תורה ולמה שביק היקשא דחמץ ומצה שהביא דף ה' ע"א כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכ' תאכלו מצות שהוא בפרש' בא ואמנם בכל מושבותיכם וגו' אינו מיותר דאיצטרך למעוטי ביכורים לקמן דף ל"ו ע"א וע"ב ואם כן אין לדרוש ממנו בזה"ז קאמר לקמן דף מ"ג דאיצטרך כי כל לרבות נשים שלא נאמר כל מחמצת בת וגו' בכל מושבותיכם תאכלו מצות וכשם שפטורים ממצה כך מחמץ דהיא גופה מנ"ל דפטורים ממצה ודלמא קרא בזמן המקדש מיירי ונשים ג"כ חובה לר"י ולר' יוסי דנשים חובה בפסח ולכך הוצרך להביא קרא דלא תאכל עליו חמץ דאיהו מיותר לזמן הזה לר"י כמבואר בשמעתין משא"כ בדף ה' שהוא לענין שנוהג גם בלילה שפיר הביא קרא דבכל מושבותיכם וגו' וכל זה לפי ההוה אמינא לפטור נשים מחמץ אבל למסקנא דדרשי' להיפך לחייב נשים במצה כשם שמוזהרים על החמץ שפיר נוכל לדרוש מכל מושבותיכם ואם כן שפיר אייתר לר"ש לא תאכל עליו וגו' להקיש בשעה שישנו. אלא דלפי זה קשה ר"י דדריש תלת קראי חד לערל וב"נ וחד לטמא ודרך רחוקה וחד לבזמן הזה חד קרא מיותר דהרי מדאיצטרך כי כל אוכל חמץ לרבות נשים ומהי תיתי למפטרינהו והא השוה הכתוב אשה לעונשין וצ"ל שלא נטעה למילף ממצה ואי ס"ד שאין מצה רק עם הפסח והרי לר"י נשים בפסק חובה וא"כ מדאיצטרך כי כל מכלל שיש מצה חוץ מן חובת הפסח ואייתר חד קרא מהני תלת לר"י ואמנ' אמרתי שהרי אי אפשר למילף מדאיצטרך אלא כשיש היקש דחמץ ומצה שבלא היקש לא שייך למדאיצטרך כלל והרי חד מהני תלת קראי באמ' הוא לא תאכל עליו וגו' והרי קרא זה עצמו הוא ההיקש אבל לפי מ"ש שיש עוד היקש מכח קרא דבכל מושבותיכם ובודאי יהיה מוכח דקאי שלא עם הפסח מדאיצטרך כי כל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאייתר חד קרא לר"י:

אך נלע"ד לתרץ דאיכא למימר דאיצטרך כי כל דלא נפטר נשים מחמץ מקרא דאך ביום הראשון תשביתו שאור כי כל אוכל חמץ והני נשי הואיל וליתניהו בעשה דתשביתו דהוה ליה מצות שהז"ג ליתנוהו באכילת חמץ ואיצטרך כי כל לרבינהו והשתא דאיתרבי בחמץ איתניהו נמי בעשה דתשביתו דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בתשביתו ולעולם דהוה אמינא שאין מצה רק עם הפסח ממש ולכך איצטרך כולהו תלתא קראי לר"י ולקמן בחידושינו דף מ"ג יבואר יותר: שם ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי הא דלא קאמר וצריכי כדאמר לקמן דף ק"ך ע"א יבואר בחידושינו שם בעז"הי: תום ד''ה רש"א וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ואין לומר לפי זה יהיו נשים לר"ש מותרות באכילת חמץ עד הלילה דהרי תשביתו הוא מ"ע שהז"ג ולמה שורפין לר"ש תרומ' טהורה בשש יאכילנה לנשים כהנות ולפי מ"ש לעיל בדברי הגמרא כאן דאיתרבו נשים לאכילת חמץ אתרבו נמי לעשה דתשביתו ניחא וגם לפי מ"ש בחיבורי נ"ב חלק א"ח סימן ך' דמה דילפינן לעיל דף ה' ע"ב שאור שאור לגז"ש גם שאור דאך ביום הראשון תשביתו הוא בכלל הג"ש א"כ ילפינן שאור שאור שכשם שנשים חייבות בשאור לא ימלא שהוא ל"ת והשו' אשה לאיש איתניהי נמי בעשה דתשביתו:

בא''ד דמסתמא אית ליה אור לי"ד וכו' מכאן נראה מדברי התוס' דר"י דאמר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה היינו אפילו מדרבנן לא נאסר ומותר הוא לגמרי וכן משמע בסוף הסוגיא דקאמר ואי רי"הג אפילו תוך זמנו נמי משרי שרי בהנאה: ד"ה א"כ וכו' וקשה לרשב"א וכו' ועיין בחידושינו בדברי הגמרא כאן לתרץ קושיא זו ועיין בנ"ב סי' הנ"ל ג"כ ישוב על קושיא זו:

ד"ה וחד לפני זמנו וא"ת ולחזקיה מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו וכו' הנה מדקדקו בלשונ' מנ"ל היתר לפני זמנו ולא הקשו גם לאחר זמנו על כרחך צריך לומר דלאחר זמנו ילפינן ק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה מה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר כ"כ יוכיח מה לכלאי הכרם שכן אסורים שלא כד"ה ערלה יוכיח הצד השוה שהן אסורין באכילה ואסורין בהנא' אף אני אביא חמץ לאחר זמנו וכאן ליכא למפרך פירכא כל דהוא שכן גידולי קרקע שהרי גם חמץ הוא גדולי קרקע וא"כ אי דנין ק"ו זה נסתר קושייתם לגמרי דגם תוך זמנו ילפינן מק"ו זה עצמו ולא איצטרך קרא אלא לפני זמנו שעדיין לא נעבדה בו עבירה ואפילו לפי מה שביארתי שם בנודע ביהודה דלר"י עובר בבל יראה מחצות ולמעלה וא"כ גם לפני זמנו נעבדה בו עבירה וקשה לחזקיה למה לי לא יאכל כלל נראה דאז בתחלת שבע אם מסיקו תחת תבשילו מקיי' מ"ע דתשביתו תכף ולא נעבדה בו עבירה כלל בהדי דשרף לתהני מיני' ואיצטרך קרא לאוסרו רק לפני זמנו אבל תוך זמנו ואחר זמנו בלא"ה אסור מק"ו ואם כן לא יאכל היינו לפני זמנו ובזה אפילו מתורץ מה שיש לדקדק בדברי הגמרא כאן דקאמר מ"ט דר"י תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ וכל מחמצת וכו' הנה קרא דכל מחמצת מוקדם בתורה קודם קרא דלא יאכל ולמה לא הביאם כסדר שכתובין בתורה אלא ודאי לר"י הך לא יאכל שמשמע איסור הנאה קאי על לפני זמנו ולכך הביאו תחלה ודעת התוספות שהקשו על לפני זמנו ולא הקשו לאחר זמנו נלע"ד דהם סברי דליכא למילף חמץ מערלה וכ"כ דמה להני שלא קבע הכתוב זמן לאיסורן דכל אימת שנוטע עץ וכל אימת שזורע כלאים בכרם אסורין משא"כ חמץ שקבע זמן לאיסורו דאפילו לר"י דחמץ אסור לעולם היינו חמץ שהיה בפסח אבל אם חימץ אחר פסח הא ודאי שמותר וא"כ איצטרך קרא לתוך הפסח אלא שסברי דכיון דכבר נאסר תוך הפסח שוב אחר הפסח ילפינן ק"ו מערלה כנ"ל וליבא למפרך כנ"ל דחמץ תוך הפסח יוכיח שקבע לו זמן ואפילו הכי אסור בהנאה אבל לפני זמנו דליכא ק"ו כלל ולדעת התוס' אינו עובר בב"י עד הלילה שפיר הקשו מנ"ל לחזקיה בזה איסור הנאה ואין להקשות אם זה חשיב פירכא דקבע לו זמן א"כ האיך יליף ר"י לעיל חמץ בשריפה ק"ו מנותר שאינו בב"י וכו' והרי ג"כ איכא למיפרך מה לנותר שלא קבע לו זמן דאולי גם נותר חשיב קבע לו זמן שהרי אינו נעשה תכף נותר עד שעבר זמן קביעת אכילתו והוא קצת דוחק בא"ד ואור"י כיון דחד מהני קראי וכו' ולעיל דף כ"ג ע"ב בד"ה מ"ב כתבו וכי תימא כיון דמרבינן לאכילה הה"ד להנאה אם כן כרת נמי לחייב ואם כן קשה איך כתב כאן כיון דחד מהני וכו' וג"כ קשה כיון דלא נחלק כרת נמי לחייב ונראה דלענין כרת אי אפשר לומר כן דבהדיא כתיב גבי כרת מיום ק הראשון עד יום השביעי

ד"ה ואידך וכו' תימא לר"י דבפרק קמא דקידושין נפקא לן בז"הז ממושבותיכ' דכתיב גבי מצה וכו' ונלע"ד דסוגיא דכאן ס"ל דליכא לרבויי בז"הו ממושבותיכ איצטרך למעוטי מצה של ביכורים דאינה נאכלת בכל מושבות כדלקמן דף ל'ו ע"א וע"ב וסוגיא דקידושין דיליף בז"הן ממושבותיכם אתיא כת"ק דר"ש לקמן ל"ו ע"ב וסבר ביכורים אסורין לאונן וסבר כרי"הג לקמן ל''ו ע"א דדרי' לחם עוני שנאכל באנינות וממילא אימעט ביכורים ואייתר בכל מושבותיכם לזמן הזה וסוגיא דכאן אתיא כר"ש דמתיר ביכורים לאונן או כר"ע דדריש לחם עוני פרט לנילושה ביין ושמן ואיצטרך מושבותיכם למעט ביכורים אמר המחבר אזכיר כאן מנסן אחר בשם בני הגדול איש חמודות המושלם בכל המעלות ומדות הרב הגדול החריף המופלג מוהר"ר יעקבקא סג"ל אשר חידש בהלכה זו.

גמרא ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק יש להקשות כיון דבאמת לר"ש עכ"פ תוך זמנו אסור בהנאה ומשמעות לשונו דאמר לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. משמע דאפילו עשה דתשביתו ליכא וכמו שכתב הפני יושע וא"כ נוכל לומר דהא דאמר ומשעה וכו' אתי גם לר"ש וס"ל דלפני המועד מותר לגמרי ומשעה שאסור באכילה היינו מתחלת המועד אף בהנאה אסור ולכאורה ע"כ צ"ל כן דהא דאמר ומשעה שאסור כו' אזיל בין לת"ק ובין לר"ש דאל"כ קשה מאי האי דאמר ומשעה דהלשון אינו מדוקדק כלל ולמה פלגינהו בתרתי בבי הכי הוי ליה לת"ק לומר חמץ בין באכילה בין בהנא' לפני זמנו וכו' אלא ע"כ דקאי בין לר"ש ובין וא"כ אי בחדא מחתא מחתינהו הי' צריך לכפול המאמר גם בדברי ר"ש ולהכי תפס לשון קצרה ויחד לה בבא בפני עצמה לאמור כחדא אליבא דשניהם ונראה לפע"ד דיש כאן הוכחה גמורה דר"ש סובר חמץ לפני ומנו אסור עכ"פ משום עשה דתשביתו וכמ"ש התוס' ולכן שפיר קאמר אתאן לת"ק דהנה לפום רהיטא לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ למה לי' לר"ש לא תאכל עליו לאשמועינן דהתחלת הלאו דלא תאכל הוא משעת אכילת הפסח וכי מהיכי תיתי לאוסרו מקודם לכן ואם נאמר דהכי מסתבר א"כ קשה לר' יהודה ל"ל קרא יתירא להכי וכמו שהקשו התוס' בד"ה מה ת"ל והנראה לי בזה לומר דלר"ש אית ליה עשה דתשביתו לאסור חמץ לפני לפני זמנו וכיון דאשכחן ביה אסורא לפני הפסח סד"א כיון דגלי לן קרא בפסח עצמו דאיסור חמץ הוא בלאו תו לא נחלוק בין זמן לזמן ונימא דהלאו קאי גם אלפני הפסח לכך איצטרך עליו לאשמועינן דהלאו אינו מתחיל רק משעת אכילת הפסח. וכמו זה כתב המהרש"א לקמן לר' יהודא דאי לא היה לנו שום מיעוט בכרת הוי אמרינן כיון דאשכחן חמץ בפסח שהוא בכרת ה"א דגם לפני זמנו יהיה כן עיין שם במהרש"א אמנם ר' יהודא ור' יוסי לא ס"ל עשה דתשביתו וא"כ מסברא מוקמינן הלאו רק אתוך זמנו ולכך לר' יהודא שפיר איצטרך לאוי יתירא אלפני זמנו ואחר זמנו: ומעתה עינינו רואות מדאיצטרך לר"ש קרא למעט דלא תימא כי התחלת הלאו הוא לפני זמנו. ע"כ לומר דסבירא ליה לר"ש דעכ"פ איסורא איכא לפני זמנו והיינו עשה דתשביתו. דאי לא ת"ה מהיכי תיתי לאוסרו בלאו לפני זמנו ולכן שפיר קאמר אתאן לת"ק דלר"ש הרי יש שעה שאסור באכילה ומותר בהנאה והיינו לפני זמנו וכמו שכתבו התוספות ד"ה ריש אומר ע"ש וק"ל כי נכון: