צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 35

דף כ"ה ע"א מה לחמץ שכן ענוש כרת הא דלא קאמר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו יוכיח דלית בהו כרת ואסורי בהנא' כרחך צריך לומר דאיסי ב"י לא סבר כר"י אלא כר"ש לקמן ך"ח ע"ב וא"כ אינו אסו' בהנאה אלא בזמנו ואז יש בו כרת וכן צריך לומר דלא סבר לא כר"מ ולא כר"א לקמן דף מ"ג ע"א דס"ל נוקשה ותערוב' דאורייתא דאל"כ איכא למימר נוקשה ותערובת יוכיח דאסורי בהנאה ואין בהם כרת אלא ודאי דלא אתי כר"מ וכר"א ובזה נדחין דברי האבן העוזר שכתב כאן ברש"י בד"ה מנבילה יעויין שם וקושייתו מבן פקיעה יבואר בדברי התוספת:

תוס' ד''ה מה לחמץ וכו' דמה לערלה ושור הנסקל שכן לא היתה להם שעת הכושר לאכילה והקשה בספר אה"ע דנימא בן פקועה שנעשה שור הנסקל יוכיח דהיתה לו שעת הכושר לאכילה נלע"ד דגם בן פקועה לא היה לו שעת הכושר לאכיל' דאף דא"צ שחיטה מ"מ אסו' לאכול ממנו בעודו חי משום לא תאכלו על הדם דלא עדיף מחותך מבהמה שחוטה קודם שתצא נפשה שאסור לאכול עד שתמות משום לא תאכלו על הדם ומשמ' בסנהדרין דף ס"ג שהוא לאו גמור אלא שלא היו לוקין משום לאו שבכללות וכן משמע ברמב"ם פ"א מהל' שחיטה ואפילו לרש"י שכתב בחולין דף קכ"א ע"ב שהוא רק אסמכתא אכתי איכא למיפרך, מה לבן פקועה שלא היה לו שעת היתר למזבח תאמר בבשר זה שבישל בחלב שהי' לו בשעה שהיה חי היתר למזבח והיינו צריכין למימר שוב שור הנסקל יוכיח שאינו בן פקועה שהיה לו שעת היתר למזבח א"כ הדר הוה לי' חד מתלת כמו עתה דחמץ וכלאי הכרם יוכיחו ד"ה כלאי הכרם וכו' אלא ניחא לי' למילף בק"ו דאלים טפי מוכח מדברי התוס' הללו דק"ו אלים ממה מצינו ובזה תוס' לשטתם בנזיר דף ד' ע''ב דגם על פי מה מצינו אין עונשין ועיין במשנה למלך פ"ב מנזירות הל' י''ז

ע"ב תוס' בד"ה לא אפשר וכו' היינו לר"ש דר"י אסר וכו' וכתב מהרש"א והה"ד דהוה מצי למימר בהיפוך אפשר ול"מ כ"ע לא פליגי דאסר לר''י כי פליגי בלא אפשר ול"מ רבא כר"י ואביי ע"כ לא קאסר ר"י אלא היכא אליבא דר"ש דהלכתא כוותי' בגרירה,

דף כו ע"א תוספת ד"ה שאני היכל וכו' וי"ל דמעילה ילפינן חטא מתרומה וכו' ואומר אני דלפי זה אביי לשטתו דאיהו אמר הנאתן א"כ גם מעילה אף דילפינן חטא מתרומה מ"מ כיון דלא כתיב אכילה בגופו אסור אפילו שלא כד"ה וא"כ שפיר הביא ראי' מר' יוחנן בן זכאי שהוא יושב בצלו של היכל ולאביי לא מהני מה דמשני רבא דהיכל לתוכו עשוי אבל רבא ס"ל אף היכי דלא כתיב אכילה בנופו מ"מ כיון דיליף גז"ש ממה דכתיב כמוהו דבעינן דרך הנאתן ולפי זה כיון דכאן בפלוגתא דאביי הלכה כרבא וכן פסק הרמב"ם בפי"ד ממ"א הל' י"ב דהנאה אם נתכוין אסור ולפי זה קשה איך פסק שם הלכה יו"ד היו לוקין אפי' שלא כדרך הנאתן ונראה דע"כ לא הוצרכנו לזה אלא לאיסי ב''י דגמר גז"ש מנבילה אבל לדידן דילפינן איסור בב"ח מג"פ לא דאפשר וכו' ולענ"ד כיון דמצי לאוקמי פלוגתייהו אליבא דר"ש יותר עדיף דפליגי בדף הקדום להכי לא כתיב אכילה בגופו לומר דהיו לוקין אפילו שלא כדרך תבשל א' לאכילה וא' להנאה וא' לבישול כתנא דבי ר"י בחולין דף קט"ז ע"ב וכן פסק הרמב"ם בסמ"ק שלו מצוה קפאו ועיין פ"ט ממ"א בלח"מ הלכה ב' ולתנא דבי ר"י לא יליף כלל ג"ש דב"ח מנבילה ולכך פסק הרמב"ם דהיו לוקה אפילו שלא כד"ה:

ואמנם מה דק"ל ללישנא קמא דלא אפשר וקמכוין כ"ע ל"פ דאסור וא"כ גם לאביי אסור ואם כן קשה לאביי מר' יוחנן ב"ז שישב בצלו של היכל ולדידי' ליכא לשנויי שאני היכל וכו' דלדידי' נשאר קושיית התוס' דהרי איהו אמר לעיל דלהכי לא כתיב אכילה בגופו לומר דהיו לוקין אפי' שלא כדרך הנאתן ולומר דלל"ק פליג אביי אהך דר"י ב"ז הואיל ואית ליה סייעתא מברייתא דלולין היו פתוחין הוא דוחק וגם קשה קושיית מהרש"א לרבא דלא ס"ל הך סברה דלהכי לא כתיב אכילה בגופו אם כן קשה לעיל קושיית הגמרא דפריך מה לכלאי הכרם שכן היו לוקין עליהם שלא כד"ה ולכן נלע"ד דדוקא הכ' במעילה כתבו התוס' דאהני ג"ש חטא חטא מתרומה שלא היו לוקין אלא דרך הנאתן ולא שייך לומר להכי לא כתיב אכילה בגופו דהא לא שייך במעילה לשון אכילה כלל דאטו מעילה הוא דוק' במיני מאכל והלא אפילו בעצים ואבנים שייך מעילה אבל בב"בח. שהוא דבר שעקרו האכילה הל"ל למכתב אכילה בגופו ואפ"ה לא כתב בו אכילה בזה שייך להכי לא כתיב אכילה בגופו למלקי אפילו שלא כד"ה:

ד"ה והא הכא וכו' הו"מ אביי לאוקמי כר"ש וכו' ונראה דלעיל דאמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז וכו' וקשה נימא איהו לנפשי' דהרי אליבא דר"ש מודה אביי דאסור וקשה מריב"ז שהיה יושב בצלו של היכל דאיכא למימר דאביי אמר דריב"ז סבר כר"י ור"ש באמת פליג על ריב"ז אבל כאן דלולין היו בעליית בית קדשי הקדשים איך יאמר אביי דאתיא בר"ש דאם כן עכ"פ קשה על ר"י הני לולין למה והלא צורת הבית הכל מיד ה' בכתב על דוד המלך השכיל ואם כן לא הקשו התוספת מאומה ונראה דמהלולין גופייהו לא קשה מידי דאולי נעשו כדי שלא יצטרכו האומנין לילך דרך כל ההיכל אבל עקר הקושיא מהברייתא דתניא שהיו משלשלין אותן בתיבות שזה חשיב לא אפשר כמו"ש התוס' בד"ה לא אפשר ומזה הקשה רבא על אביי ובזה שפיר כתבו התוספת דהוי מצי לאוקמי כר"ש:

ד"ה מעילה הוא דליכא וכו' תימא דבפ' החליל תני' אשה בוררת וכו' ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ועיין מהרש"א ולענ"ד נראה דאכתי יש ליישב קושיית התוספות ולמימר בוררת לאו דוקא אלא שהיתה יכולה לברור והא דדייק מיני' בירושלמי דאין בו משום מעילה היינו שאם היו בו מעילה מן התורה לא היה להם לתלות המנורות כל כך בגובה שהיה להם לחוש שמא תברר אשה איזה דבר לאותו אור ותמעול אלא ודאי שאין בו מעילה רק איסורא דרבנן ולכן לא חפשו שמא תברר שהרי אף אם תברור ליכא איסור תורה ובזה יובנו דברי התוספת בסוכה דף נ"ג ע"א בד"ה אשה היתה בוררת עיין שם ותראה שכיונו למה שכתבתי

ע''ב ת"ר תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין וכו' הא דלא נקט סתם תנור שהסיקוהו באיסורי הנאה משום דבעי למתני בשלה ע"ג גחלים דברי הכל הפת מותרת וזהו דוקא בערלה וכ"כ שהם מהנשרפין ואפרן מותר אבל שאר איסורי הנאה אשר הם מהנקברים גם ע"ג גחלים אסור לרבי ועיין בר"ן לכן נקט הני ומה דאחז קליפין וקש ולא תני סתם תנור שהסיקוהו בערלה ובכ"כ ולומר שרצה להודיענו שערלה נוהג בקליפה כמו בפרי וכן בכ"כ שגם הקש נאסר אין כאן מקומו דכאן בדין התנור והפת הוא עוסק לא בגוף דין ערלה וכ"כ ונראה ע"פי מה שכתבו התוספת במסכת שבת דף כ"ה ע"א בסוף ד"ה הא בחול וכו' דשמן ותבואה חשיבי טפי בעין מעצים אם כן לכך נקט קליפי ערלה וקשין של כ"כ דאפילו בהני הפת אסורה לרב או לרבנן דבשמן של ערלה ותבואה של כ"כ גם רבנן מודו דיש שבח שלהם בפת ובתנור

שם אימר דשמעת לרבי משום דיש וכו זוז"ג מי שמעת ליה ומה דאסר רבי באפו בו את הפת היינו בחדש בהיסק ראשון דליכא שום היתר ומה שאמר בישלה ע"ג גחלים ד"ה מותר היינו משום דהגחלים כדר הם היתר כמו אפר ואם כן יש זוז"ג חום התנור שהוא איסור בהיסק ראשון וחום הגחלים וזוז"ג שרי ודלא כמהרש"א שנדחק בזה ומ"ש התוספת דיש לחלק בין גחלים לאפר היינו למסקנא אבל לפי ההוה אמינא ודאי היינו צריכין לומר שדין הגחלים כדין האפר והא דמספקא ליה דוקא לרבי אי ס"ל זוז"ג ולא מספקא אליבא דרבנן לאידך גיסא דמנ"ל דפליגי ביש ש"ע בפת והא דמתירין הפת היינו בהיסק שני משום זוז"ג ורבי סובר זוז"ג אסור אבל בה"ר בתנור חדש דכ"ע הפת אסורה דיש ש"ע בפת דאם כן יוקשה אמאי נקט פלוגתייהו בפת הוה להו לפלוני בתנור עצמו בחדש דלרבי יותץ ולרבנן יוצן אלא ודאי רבנן אפילו בחד גורם שרו ובתנור לא משכחת חד גורם לכך נקט אפה בו הפת וקאי על התנור בה"ר אפה הפת ואפ"ה שרו רבנן דל"ל ש"ע בפת ותנור ובזה אתי שפיר לקמן דשמואל אפיך ותני רבי אומר הפת מותרת וכו' כי היכי דניקום רבנן לאיסורא משום דשמואל ס"ל להלכה יש ש"ע בפת ולכאורה קשה אכתי לא היה צריך להפך דהרי אפשר לפרש טעמייהו דרבנן שהפת מותרת היינו בהיסק שני ומשום זו"ז גורם ובזה אתיין רבנן כהלכה שהרי שמואל עצמו ס"ל בע"ג דף מ"ט ע"א הלכה כר' יוסי דזוז"ג מותר ולפי מ"ש ניחא דעל כרחך חכמים אפילו בה"ר מתירים מדפליגי בפת ולכך הוצרך למתני בהיפך: שם אילימא ר"א דשאור ואין להקשות כי היכי דהקשה לרבי אימור דשמעת כ ליה לרבי דיש ש"ע בפת זוז''ג מי שמעת ליה ה"נ יש להקשות לר"ה להיפך אימור דשמעת ליה לר"א דזוז"ג אסור אבל יש ש"ע מי שמעת ליה ואכתי למה יותץ כיון דאין ש"ע בתנור ונראה דבשלמא על זוז"ג אכתי לא שמענו שיש שום תנא דס"ל זוז"ג אסור שפיר הקשה אימור דשמעת לרבי וכו' אבל ביש ש"ע דעל כרחך רבי ודאי סבר יש ש"ע א"כ למה יהיה תמוה אם נימא דגם ר"א סובר בזה כרבי דף כ"ז ע"א ואת"ל זוז"ג מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת וכו לשון זה הוא תמוה דאטו אם רבי גם כן סובר זוז"ג אסור מי לא צריכנא למימר דיש שבח עצים בפת והלא אם אין שבח עצים בפת אין כאן שום גורם של איסור ולכן נלע"ד דמ"ש מהרש"א בריש שמעתין בד"ה אימור וכו' דלפי מה דסליק אדעתא דזוז"ג מותר והכא משום דיש שבח עצים לא קאי הפת אסורה אלא בתנור חדש ובהיסק ראשון עיין במהרש"א והוא אינו נכון אלא אפילו בתנור ישן שלא הוצן אסור הפת לרבי דסבירא ליה יש שבח. עצים אז זה הוא העקר יותר מהתנור ולא מחשב זה וזה גורם וכן הוא בר"ן ובטור י"ד סימן קמ"ב ולא איכא בנייהו אי זו"ז גורם מותר או אסור אלא בחדש שהוצץ ולא הותץ ואחר כך הסיקו שנית בעצי היתר דלמ"ד זוז"ג אסור הפת אסור ולמ"ד מותר הפת מותר ואם כן כאן הגמרא על תנור ישן שלא הוצן שג"כ רבי אוסר בזה קאמר את"ל זוו"ג מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת פירוש ששבח עצים הוא עקר בפת יותר מגוף התנור משא"כ אי זוז"ג אסור אין אנו אחראין לומר ששבח עצים ק יותר עקר מהתנור אלא שניהם שוים:

שם וסבר אתנויי איפכא כי היכי וכו' ואף ששמואל שנה תחלת הברייתא כמות שהיא חדש יותץ ושמואל עצמו לא ס"ל כן שהרי הוא סבר זוז"ג מותר וכמ"ש לעיל ועיין כאן בתוספת בד"ה ובהא וכו' מ"מ בזה לא אכפת ליה לשנות לשון הברייתא כיון ששנינו גם ברייתא אחרת בין חדש ובין ישן יוצן אם כן אם יאמר שמואל שהלכה כברייתא דיוצן יקבלו ממנו דמה אולמא דהך ברייתא מהך אבל בפלוגתא דרבי ורבנן בשבח עצים בפת אם יאמר כיחיד נגד רבים לא ישמעו לו וכמו שפי' רש"י לכך הוצרך למתניי' איפכא

ע"ב כגון שנפלה דליקה וכו דליכא אינש דנמעול הקשה מהרש"א דמ"מ הנהנה אחר כך מן האפר ימעול ונפיק האפר לחולין ואמאי קאמר לעולם אסור ונלע"ד ליישב דבשלמא בע"ג לא קאמר לעולם משום דהיה יכול לבטלה כמ"ש בתמורה והביאוהו התוספת כאן בד"ה חוץ אבל גבי הקדש אם מועיל במזיד לא נפיק לחולין רק בשוגג ואם כן אין הדבר בידו לגרום שיצא לחולין ולכך קתני לעולם אסור אלא דפריך על אפר הקדש כיון שכבר הוא אפר אם כן כבר מעל המסיק ונפק לחולין ומשני שנפל הדליקה מאיליה דליכא אינש דלמעול:

שם תניא אר"י אין ביעור וכו' והדין נותן ומה נותר וכו' וליכא למפרך מה לנותר שאיסורו איסור עולם דר"י לשטתו דגם חמץ אסור לאחר הפסח מן התורה אלא דאכתי איכא למפרך מה לנותר שכן איסורו חמור שלעולם הוא בכרת משא"כ חמץ לאחר הפסח אפילו לר"י אינו רק בלאו ואין לומר ערלה יוכיח שאינו בכרת והוא בשריפה דמה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר ואין לומר נותר יוכיח וחזר הדין וכו' דאם כן צריך אתה אח"כ לומר צד השוה שבהן שכן המדה בכל מקום שחזר הדין בריך להיות צד השוה בשניה ואיזה צד השו' שתוכל לומר בנותר וערלה הצד השוה שהן אסורי באכיל' ובהנאה והן בשריפה אם כן אמרינן שור הנסקל יוכיח וגם אין לומר דיליף מנותר וכלאי הכרם במה הצד והצד השוה שבהם שאסורים באכילה ובהנאה ונעבדה בהם עבירה והן בשריפה ואין לומר שור הנסקל יוכיח דמה לשור הנסקל שהיתה לו שעת הכושר אחר שנעבדה בו העבירה דהיינו אחר שנגח קודם שנגמר דינו משא"כ חמץ ונותר וכ"כ שלא היה להם שעת הכושר אחר שנעבדה בהן עבירה דאכתי איכא למימר בשר בחלב יוכיח שלא היה לו שעת הכושר אחר שנעבדה בו עבירה ואפי' הכי אינו בשריפ' אני דעל פירכא דמה לנותר שכן לעולם בכרת אמרינן שאר פסולי המוקדשין יוכיחו יוצא וטמא וכיוצא שאין בהם כרת כלל ואפ"ה הן בשריפה שכל בקודש באש תשרף והצד השוה שבהן שהן בבל תותירו שכל הקדשים היו בבל תותירו והן בשריפה

שם לא מצא עצים יהיה יושב ובטל וכו' הכלבו דף מ"ז ע"ד הוכיח מזה דלחמץ ידוע לא מהני ביטול דאל"כ למה יהיה יושב ובטל יבטלנו והוכחה זו היא רק לדעת רש"י דבשבע מודה ר"י שהשבתתו בכל דבר ואסכן הך יושב ובטל דכאן מיירי ביוצא בשיירא תוך שלשים יום וכמו שפירש ר"י כאן ואז הוא ברשותו לבטלו שפיר הקשה הכלבו שיבטלנו אבל לשטת התוספת דף י"ב ע"ב בד"ה אימתי דפלוגתייהו הוא אחר זמן אסורו אין כאן הוכחה שאז אינו ברשותו לבטלו ואומר אני שגם לדעת רש''י אין כאן הוכחה דאף דביטול מועיל היינו להצילו מאיסור בל יראה שכיון שביטלו אינו שלו אבל אינו מקיים בביטול מ"ע דהשבתה ואף דרש"י כתב לעיל דף ד' ע"ב בד"ה בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב הוא השבתה נראה דלרבנן כתב רש"י כן דסבירא להו דביעור חמץ בכל דבר הוא אם כן הה"ד ביטול ג"כ השבתה היא אבל לר"י שאינו מועיל שום ביעור רק שריפה ה"נ אינו מועיל ביטול ואינו מקיים מצות השבתה ואף שבודאי מועיל ששוב לא יהיה מוטל עליו מצות השבתה שהרי אינו שלו מ"מ העשה אינו מקיים וגורם לבטל ממנו העשה הזאת ובזה ניחא מה שאמרו לו והתורה אמרה תשביתו ולא אמרו ונמצא עובר בבל יראה שהוא איסור חמור שעובר בלאו ואף דמיירי לפני זמנו בהולך בשיירה מ"מ לסוף כשיגיע הפסח יעבור בבל יראה אלא ודאי דלענין ב"י ודאי מועיל ביטול אפילו לחמץ ידוע שם חלבו של שור הנסקל יוכיח הנה בחיבורי נ"ב סימן ל"ד כתבתי דר' יהודה לעצמו לא קיבל תשובה זו לפי שהוא סובר שאין איסור חל על איסור כשאינו אסור חמור אפילו בכולל ולא שייך חלבו של שור הנסקל יוכיח שאין איסור שור הנסקל חל על החלב כלל דאיסור הנאה אינו איסור מוסיף רק איסור חמור והרי יש חומר בחלב שאינו בשור הנסקל שחלב הוא בכרת יעויין שם בחיבורי וע"ז הקשה אותי א' מתלמידיי הרב המופלא מוהר"ר דוד קובע שהרי איסור מוסיף לגבוה שחלב מותר לגבוה וכשנגמר דינו לסקילה נאסר לגבוה והשבתי לו שזה טעות הוא דלגבוה כבר נאסר משעה שנגח או רבע שהרי נאסר לגבוה ע"פי ע"א וע''פי בעלים ואם כן שוב כשנגמר דינו לא יתוסף על החלב שום איסור רק ההנאה וזה לאו איסור מוסיף הוא וגם אין לומר חלבו של עגלה ערופה יוכיח ששפיר ניתוסף ע"י העריפה איסור לגבוה מכל מקום אין באיסור הנאה של עגלה ערופה איסור לאו כמו בחמץ ונותר שהרי לא ילפינן לה אלא מדכתיב שם דרשינן שם תהא קבורתה ואם כן אינו בלאו ואמנם לר' אבוהו אליבא דר"י דף כ"ג ע"ב דיליף בחמץ איסור הנאה מדכתיב אותו ודרשינן אותו אתה משליך לכלב וכו' אם כן גם איסור הנאה בחמץ אינו בלאו רק לאו הבא מכלל הן הדרא קושיא לדוכתא דנימא חלבו של עגלה ערופה יוכיח וצריך לומר דהברטנורא שכתבתי בחיבורי שם ליישב דבריו סובר שהלכה כחזקי' דדריש לא יאכל ולקמן יבואר שגם חלבו של אשם תלוי לדבריך לא שייך למפרך כאן:

דף כ"ח ע"ה רש"י ד"ה אשם תלוי וכו' ואם שחטו ואירע בו פסול או נותר פליגי ר"י ורבנן בשלהי פרק בתרא דתמורה וכו' הנה דברים הללו דברי תימא הם ומעולם לא איפלגי ר"י ורבנן באשם תלוי הבא כדינו שלא נודע ספיקו עד אחר זריקה שהוא כמו שאר קרבנות ונאכל לכהנים אם הוא כשר ואם אירע בו פסול שנטמא או שניתותר שדינו בשריפה ככל שאר הקרבנות אבל פלוגתייהו דר"י ורבנן בשלהי תמורה הוא באשם תלוי שאחר שחיטה קודם זריקה נודע שלא חטא שזה לר"י בקבורה דהוה חולין שנשחטו בעזרה וכן פירוש רש"י עצמו בשלהי תמורה במשנה דף ל"ד ע"א בד"ה אשם תלוי אבל הלחץ אשר לחצו לרש"י בסוגיא דידן לפרש דמיירי בנות של אשם תלוי הוא מתרי טעמי חדא מלשון הגמרא שהם דבל תותירו ואי באשם שנודע קוד' זריקה שלא חטא איזה בל תותירו שייך בו וגם דחקו לרש"י דאי בלא נותר מיירי אם כן הדרא קושיא לדוכתא דשפיר יליף ר"י נותר בבל תותירו וענוש כרת וחמץ בבל תותירו וענוש כרת ואל יוכיח אשם תלוי שאינו בכרת ולכן שיכל רש"י את ידיו דמיירי שאירע בו נותר ופירושו תמוה כנ"ל:

ולכן אני אומר דבר חדש שלא ראיתי להראשוני' שדברו בו והוא כי הנלע"ד כי אזהרת נותר שלא יותירו עד בוקר שייך בין בזבח כשר ובין בזבח פסול ואל תתמה שהרי עבירת העצם בפסח אי לאו דגלי קרא בו בכשר ולא בפסול היה נוהג גם בפסול ומה ששנינו אבל המותיר בטהור רבות קמ"ל דאפי' בטהור אינו לוקה משום דניתק לעשה או משום דלאו שאין בו מעשה לכל מר כדאית ליה במסכת פסחים דף פ"ד ומה ששנינו בדף פ"ב הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד הכוונה שמחויב לשרפו מיד ואינו רשאי להותירו עד בוקר אלא שכל קרבן כל זמן שהוא כשר אינו רשאי לשורפו ובליל שלישי אף שכבר אינו יכול לאכלו אי אפשר לשורפו שאין שורפין קדשים בלילה אבל קרבן שנפסל ביום זבחו חייב לשורפו ביומו וקאי עליו בבל תותירו ובקרבן כשר לא משכחת שיהי' קאי בבל תותירו ויהי' בשריפה שכל זמן שלא נעשה נותר אינו רשאי לשרפו וכשכבר נעש' נותר שוב לא שייך דקאי בבל תותירו שכבר עבר ושוב אינו עובר ואין זה דומה לחמץ שבכל רגע עובר בבל יראה מה שאין כן קרבן שנפסל ביום זבחו זה קאי עליו בבל תותירו והוא בשריפה אבל אינו בכרת ונותר גמור מקרבן כשר הוא בכרת ואינו בבל תותירו ולכן אמר חזר ר"י ודנו דין אמר ולא כמו שפירשו התוספת דא"צ לאיסו' אכילה והנאה וכרת אלא דלא משכחת כרת דכשהוא בבל תותירו אינו בכרת וכשהוא בכרת אינו בבל תותירו ומתורץ גם קושיית התוספת בד"ה וחמץ הרי הוא וכו' דלעיל יליף מנותר ממש וכאן יליף מקרבן שנפסל ביום זבחו: