צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 32

ולפי תירוץ הירושלמי אם כן דבר שאין איסורו איסור עולם אינו אסור בהנאה א"כ קשה לר"ש דסבר חמץ שעבר עליו הפסח חוזר להתירו ומותר מן התורה אפילו באכילה א"כ מנ"ל תוך זמנו דאסור בהנאה והרי הוא דומה לחדש שקבוע זמן לאיסורו והנה כל דוחק זה שנדחק הירושלמי לחלק בין קבע זמן לאסורו ובין לא קבע זמן הוא לר"א דגם לא תאכלו הוא איסור הנאה וקשיא לו מחדש והוצרכנו לחלק בין קבע זמן אבל לחזקיה דסבר לא יאכל איסור הנאה משמע אין אנו צריכין לחילוק זה ואם כן נימא דר"ש סובר כחזקיה ורבי אבוהו אליבא דר' יהודה אמר לשמעתי' וזהו נגד דברי התוספת בדף הקדום בד"ה ור"ש ועקר דברי הירושלמי לחלק בין קבע זמן ללא קבע זמן נראה דהיינו אליבא דר' יהודה דסבר בנבילה דברים ככתבן ואיסור הנאה יליף מאותו אתה משליך לכלב בזה שייך לחלק בין דבר שקבע זמן דאנן דדרשינן אותו למעוטי שאר איסורין היינו איסורין דכוותיה דבשר בשדה טריפה והכי דרשינן אותו שהוא אסור איסור עולם אתה משליך לכלב ואי אתה משליך שאר איסורי שהם איסור עולם לכלב אבל לר"מ דגמר מדאיצטרך בנבילה לגר וגו' מכלל דלא תאכל גם איסור הנאה משמע א"כ משמעות המלה של לא תאכל הוא איסור הנאה כמו אכילה ובמשמעות הדבור לא שייך לחלק בין איסור זמן לאיסור עולם ואף דבירושלמי משמע דיליף ממשמעות הדיבור שהרי זהו לשון הירושלמי ר' אבוהו בשם ר"א כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' את תופס איסור הנאה כאיסור אכילה עד שיבוא הכתוב ויפרש לך כשם שפירש לך באמ"ה ובנבילה וכי מה פירש באמ"ה ובשר בשדה טריפה וגו' לכלב וגו' וכי מה פירש בנבילה לגר וגו' אומר אני שאין כוונת הירושלמי מוכח למדאיצטרך שהר' הירושלמי אחז גם אמ"ה בלשונו ובאמ"ה אין ההיתר מיותר שהרי איצטרך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וכמו שפירש רש"י בתחלת הסוגיא בד"ה אותו וכו' אלא כוונת הירושלמי על דרך שפירש הלח"מ דברי הרמב"ם בפ"ח ממ"א הל' ט"ו שעקר הלימוד הוא מאותו ולכן כל שלא פירש לך הכתוב ההיתר בפירוש כדפי' באלו הם אסורים מדיוקא דאותו אתה משליך לכלב ולא שאר איסורים ולכן שפיר משני בירושלמי שאני חדש שקבע לו זמן ואינו דומה לבשר בשדה טריפה אבל תלמודא דידן רצה לתרץ גם אליבא דר''מ ולר"מ משמעו' המלה דלא תאכל הוא גם הנאה לכן הוצרך לתרץ קצירכם דכל ישראל וכן שוב לא הקשה בירושלמי מנזיר ותרומה משום דהני ודאי אינם דומים לטריפה שאסור לכל ישראל ובתלמודא דידן שהקשה מכל אלו היינו לר"מ וכמו שכתבתי לעיל אבל אליבא דרבי יהודה גם תלמודא דידן מודה לדברי הירושלמי דכל הני אי אפשר למילף מאותו ובזה עמדתי על דקדוק לשון הגמרא דלעיל גבי קושיית והרי דם קאמר לחזקיה למה הלכתא וכו' וכן בקושיית והרי אמ"ה וכאן בקושיית והרי חדש קאמר ואידך וכן לעיל בקושיית והרי תרומה קאמר ואידך ולא קאמר ולחזקיה אלא סתם ואידך משום דהך ואידך היינו בין חזקיה ובין ר' אבוה ואליבא דר יהודה וכנ"ל דיליף מאותו לא צריך למדרש תרומתכם וקצירכם משום דבלא"ה מותרים בהנאה שאינן דומיא דבשר בשדה טריפה שם ולחזקי' ל''ל למכתב וכו' עיין מהרש"א ומהרש"ל ולפי ענ"ד יש לפרש קושיית הגמרא ולחזקי' למה לי וכו' אלא על כרחך דלא יאכל לאסור לכתחלה ולכם להתיר בדיעבד ואם כן למה לי יהיו ומשני חזקי' טעמא דידי נמי מהכא פירוש שבאמת אין טעם הברייתא מיהיו כלל רק טעם הברייתא שאוסר לכתחלה ומתיר בדיעבד הוא מלא יאכל ומלכם ויהיו חזקי' לא דריש כלל והרי גם הפוסקים נחלקו אם יהיו הוא דרשה גמורה או רק אסמכתא ואם כן איכא למימר דחזקי' לא דריש יהיו כלל כן הי' נלע"ד לפרש אלמלא ק שרש"י לא פירש כן:

שם והרי חמץ וכו' ולדידי קושיית הגמרא בכאן צריכא עיונא דלכאורה לר"א לא קשה ולא מידי דדלמא ריה"ג דמתיר חמץ בהנאה סובר בנבילה כר"י דדברים ככתבן ובחולין שנשחטו בעזרה סובר שהם דאורייתא ואם כן אין לנו שום לימוד על חמץ בפסח וכן קשה לי לעיל בקושיית והרי שור הנסקל דדלמא שמעון בן זומא דדריש מבעל השור נקי סובר בנבילה כר''י וגם סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ובשלמא לשטת רש"י שכתבתי לעיל בדף הקדום בתוספת בד"ה חולין שנ"ב וכו' דכל זמן שיש לפנינו לדרוש אותו על תולין שנ"ב ויש לפנינו לדרשו על שאר איסורים יותר מוקמינן על שאר איסורי' שהם איסור לאו דומיא דטריפה משא"כ חש"ב שהוא רק איסור עשה שפיר הקשה והרי חמץ דמתיר ריה"ג בהנאה וליכא לשנויי דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דהיא גופא קשיא למה מוקי אותו לחש"ב ומתיר חמץ והלא יותר ניחא לאוקמי על חמץ שהוא איסור לאו דכוותי' אבל בשור הנסקל הדבר תמוה דדלמא לכך איצטרך בעל השור נקי לאסור שור הנסקל כדי שיהא אותו מיותר לחש"ב ולשטת התוספ' שכתבתי לעיל דכל היכא דהבריר' חפשית בידינו למדרש אותו על חש"ב עדיף לאוקמי על חש"ב שהוא איסור מחיצה כמו בשר בשדה אלא דמאן דמוקי לה בשאר איסורים סובר חולין שנ"ב לאו דאורייתא כלל אם כן איצטמוד קושייתי לסתור קושיית הגמרא גם כאן בחמץ בפסח דדלמא ריה"ג סובר חולין שנ"ב דאורייתא וסובר בנבילה דברי ככתבן ולכך התיר חמץ בהנאה וצריך לומר דקושיית הגמרא לשיטת התוספות הוא רק לחזקיה דיליף מלא יאכל אמנם לשיטת רש"י דקשה עכ"פ לעיל בשור הנסקל וליכא לשנויי דקושיית הגמרא הוא רק לחזקיה דהרי רש"י פירש בהדיא לעיל וזה לשונו וקשיא אפילו לחזקיה וכ"ש לר"א גם כאן אי אפשר לפרש קושיית הגמרא לחזקיה לפי מה שכתבתי לעיל בתחלת סוגיא זו דחזקיה דאי ילפינן איסור הנאה מלא יאכל אם כן ריה"ג לטעמיה דדריש סמוכין דסמיך לי ולא נאסר חמץ בהנאה לדורות כלל ועיין בדברינו לעי שם ותניא ריה"ג אומר תמה על עצמך וכו' יש לתמוה מה ענין קושיא לסוגיא דחזקיה ור"א והוה ליה למרמי דריה"ג אדריה''ג דלקמן אמרי ריה"ג דיעשה לכל מלאכה דחלב איצטרך להתיר בהנאה וא"כ לא תאכל גם איסור הנאה משמע וכאן מתיר חמץ בהנאה ומחוורתא לענ"ד גרסת מהרש"ל דמחק הגלילי וגרסינן כאן גבי חמץ ר' יוסי סתם ומ"ש מהרש"א דבהדיא איתא לקמן ריה"ג אני תמה הלא ברייתא זו דלקמן כ"ח ע"ב הוא שמביא בכאן ומינה מחק מהרש"ל הגלילי ואם כן גם לקמן לא גרסינן הגלילי רק סתם ר' יוסי וכן נלע"ד מוכח משם דהרי פליג שם על ר' יהודה ור"ש שאוסרי' בהנאה ואטו ריה"ג בר פלוגתייהו דר"י ור"ש הוא הלא ריה"ג בימי ר' עקיבא ור' טרפון היה ונחלק עמהם כמפורש בזבחים דף נ"ז ע"א בשאלה שנשאלה לפני חכמי ם בכרם ביבנה ואיך יהיה כאן נחלק עם ר"י ור"ש ולא עוד אלא ששנוי באחרונה בברייתא הן אמת שמצינו שהיה גם בימי ר"מ שהרי בעירובין דף נ"ג ע"ב קראתו ברוריה גלילי וכו' וגם רבינו הגדול בהקדמתו לפירוש המשנה בעשרה פרקים שהקדים בפרק הרביעי בחשבו החכמים שהיו בדור אחד חושב את ריה"ג בחבורה שלישית עם ר"מ ור"י ור' יוסי וצריך לומר שבימי ר"ע ור"ט היה רבי יוסי הגלילי צעיר לימים וכמו"ש שם בזבחים שאותו היום נכנס לבית המדרש תחלה ונראה דשפיר גרסינן לקמן ריה"ג ואעפ"כ לא היה יכול להקשות דריה"ג אהדדי דאיכא למימר אף דסבר לא תאכלוהו איסור הנאה לא משמע מ"מ איצטרך בחלב נו"ט יעשה לכל מלאכה להתיר הנאה משום דכתיב ואכול לא תאכלוהו שהוא מיותר וילפינן מיניה בחולין דף ק"ג ע"א דאמרה תורה יבא איסור נבילה ואיסור טריפה ויחול על איסור חלב ואי לא הוה כתיב יעשה לכל מלאכה לא הוה דרשינן שיחול איסור על איסור אלא הוה אמרינן אם אינו ענין לאכילה תנוהו להנאה ולכך הוצרך לכתוב היתר הנאה בפירוש אבל לעולם ל"ת איסור הנאה לא משמע ולכך מתיר חמץ בהנאה ולכך הוצרך להקשות על חזקיה ור"א וממה שכתבתי יתבאר לך דרי"הג מצי סבר כחזקיה ומה דאמר לקמן ע"ב דכ"ע ל"ת משמע גם איסור הנאה ה"הד דהוי מצי למימר איפכא ובזה מסולק קושיית מהרש"א על התוס' בד"ה שאני התם ודו"ק ולפי מ"ש שהיה יכול בגמרא לומר דכ"ע לא תאכלו איסור הנאה לא משמע ואעפ"כ אמר דאחד איסו' אכילה ואחד איסור הנאה משמע ש"מ שהלכה כר' אבוהו ואולי לזה כיון רבינו יונה שכתב שיש לו ראיה מפסחים שגיד הנשה אסור בהנאה והרא"ש בפרק גיד הנשה סימן י"ז דחה דבריו דמסתמא הלכה כחזקיה נגד ר' אבוהו שהרי אפילו לגבי ר' יוחנן הלכה כחזקיה ק"ו לגבי ר"א שהוא תלמידו של ר' יוחנן ולפי מ"ש מוכח דסתם סוגיית התלמוד קבע כר' אבוהו:

ע"ב איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה וכו' עד חש"ב לאו דאוריית' והא דלא קאמר דלחזקיה דנפקא לי מלא יאכל אם כן איסור ההנאה הוא הלאו כמו אכילה אבל לר"א דיליף מאותו הוא רק לאו הבא מכלל עשה אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי שאר איסורי' ומדלא קאמר הך א"ב מוכח כשט' הרמב"ם דלא היו לוקין על ההנאה אפילו בבשר וחלב שיש לאו בפ"ע על הנאה אפ"ה לא היה לוקה על הנאה ועיין במשנה למלך פרק ה' מיסודי תורה הלכה חי"ת ואם כן שוב ליכא נפקותא אם ההנאה היא בלאו או בעשה.

שם ר"א סבר אותו למעוטי הני ומה דאמר ר"א לעיל בריש הסוגיא דכל מקום שנאמר ל''ת וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע דמשמע שמשמעות פירוש המלה הוא איסור הנאה אליבא דר"מ אמרה דיליף מדאיצטרך בנבילה וכן פי' רש"י כאן ויש להקשות היא גופה מנ"ל לר"א דלר"מ משמע אחד איסור וכו' ודלמא גם ר"מ סבר דילפינן כל איסורי תורה מאותו וממילא איצטרך נבילה לגופיה להתיר הנאה בנבילה עצמו דלא נאסור גם נבילה בהנאה מאותו וראיתי בקצת חיבורים דהיתר הנאה דנבילה עצמו ידעינן מוהמת יהיה לו דכתיב גבי בור אי נמי מחלב נבילה יעשה לכל מלאכה וא"כ נביל' לגופי' לא איצטרך אלא ודאי דאתי ללמד על שאר איסורים שנאמר בהם ל"ת דמשמע גם הנאה והנה גם אני בילדותי חשבתי כן אבל באמת זה אינו דמחלב אין ראיה להתיר נבילה בהנאה ואף דחלב נבילה מותר בהנאה אין ראיה לנבילה עצמה למ"ד דחלב אינו בכלל נבילה ולטומאה וטהרה לא צריך קרא כדפירש רש"י כאן בריש העמוד ומוהמת יהיה לו אין ראיה דשם גם חמור כתיב בקרא ואין איסור נבילה חל על איסור טמאה ולכן הוא מותר בהנאה ועיין ברמב"ם פ"ד ממ"א הלכה י"ז ובמגיד שם שאין איסור נבילה תל על איסור טמאה ואמנם על זה יש להשיב שאם היתה נבילה אסורה בהנאה אז ממילא היה חל גם על בהמה טמאה דהוה ליה איסור מוסיף אלא דלדעת התוס' איסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף כמבואר בדבריהם בחולין דף ל"א ע"א בד"ה איסור כולל וא"כ אין ראיה מוהמת יהיה לו ושור דחייב בו רחמנא בבור היינו אסלא מת רק הוזק והוי ממעטי' מוהמת יהיה לו כל שור שנפל לבור ומת לא שור פה"מ לחוד ודוקא ממיתה הוה ממעטינן אבל אם הוזק אפילו שור פה"מ הוה מחייבינן דמה בין זה לשאר שור אם נבילה אסורה בהנאה אלא דאכתי אין צריך בנבילה לגופיה להתיר בהנאה דהרי כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת וגו' וגם את המת יחצון וא"כ אייתר בנבילה להורות דשאר לא תאכל שבתורה גם הנאה במשמע ועוד נראה ע"פי מ"ש התו' לעיל ך"א ע"ב בד"ה בשלמא לר"מ תימא לר"י וכו' ותירץ ר"י דודאי אי לא הוה כתיב קרא כל עקר הוה ידעינן מסברא לאקדומי אבל השתא דכתיב תתננה ואכלה ומכור הוה אמינא דאתי למדרש שא"צ להקדים לכן צריך או להקדים, יעויין שם בתוספת ולכאורה דבריהם צריכין עיון דאם מסברא ידעינן להקדים אכתי אף אי לא הוה כתיב או מהי תיתי נימא דתתננה ומכור אתי לאפוקי מהסברא ולהשוותם ולא נימא דאיצטרך ללמד דכל מקום שנאמר ל"ת אחד איסור אכילה וכו' כדדרשינן באמת ואמרתי להמתיק דבריהם דיותר ניחא למדרש קרא לגופיה בנבילה עצמו להשוותם משנדרוש ללמד דכל מקום שנאמר ל''ת וכו' שבזה לא מדריש מיניה שום דבר בנבילה עצמו רק ללמד על איסורי' אחרים זהו שורש כוונת התוספת ומעתה מתורץ הקושיא הנ"ל דאי ס"ד דר"מ דריש אותו לכל איסורים שבתורה וממילא איצטרך היתר דנבילה לנבילה ופי' להתיר ההנאה א"כ קשה או למה לי להקדים הלא מסברא ידעינן וממה תתננה ומכור לא הוה דרשינן לאפוקי מהסברה כיון דאיצטרך לגופי' להתיר ההנאה ומה דכתיבי תרוייהו גר וא"י ג''כ כתבו התוספות דשפ דכיון דכתיב חד איצטרך גם אידך יעויין שם זה הנלע"ד ולקמן יבואר תירץ אחר והנה לעיל דף ך"ב ע"א בתוס' בד"ה חש"ב בסוף הדבור יעדתי לפרש דברירם בסוף הסוגיא ואבאר גם דברי הרמב"ם בשיטה זו דלא יאכל וחש"ב שדבריו סותרים זה את זה בכמה ענינים דאיהו פסק בנבילה דברים ככתבן כמבואר בדבריו פ"י מהל' ע"ג הלכה ד' וגם ס"ל חולין שנ"ב המקדש בהם אינה מקודשת וא"כ ס"ל דחש"ב דאורייתא כמו שהוכיח הכסף משנה בפ"ב מהל' שחיטה הל' ג' ופסק בפ"ח ממ"א הל' ט"ו דכל מקום שנאמר ל"ת וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע וכבר נתחבטו בדבריו ועיין בלחם משנה שם ולבאר כל זה ולדקדק בדברי הגמרא איזה דקדוקים הצריכין עיון דמסיק כאן דלר"א אותו למעוטי הני וחש"ב לאו דאורייתא ופירש רש"י דאמר ר"א דל"ת איסור הנאה במשמע היינו אליבא דר"מ אבל לר"י ליכא למילף מנבילה דאיצטריך לדברים ככתבן וצריך למילף מאותו יעויין היטב בגמרא וברש"י ולדידי יפלא דאף דלא מצינן לר"י למילף מנבילה אכתי למה לא נילף משרצים דהרי מסיק לעיל דטעמי' דחזקיה הוא מדאיצטרך לכם בשרצים וכו אלא דחזקיה מחלק בין לא יאכל ובין לא תאכל ור"א אם לא משמע ליה לחלק עכ"פ ממילא מוכח דכל מקום שנאמר לא יאכל ל''ת גם איסור הנאה משמע וכי היכי שהוכיח מנבילה לר"מ ה"נ מוכח לר"י משרצים וא"כ אותו גם לר"י אתי לחש"ב דהני לא צריכי קרא דמשרצים ילפינן להו וכן יש להקשות איפכא לחזקיה דסבר לא יאכל למעוטי הני ואייתר ליה אותו לחש"ב היא גופיה מנ"ל דלא יאכל איסור הנאה משמע הלא טעמא דידיה הוא מדאיצטרך לכם בשרצי להתיר הנאה מכלל דלא יאכל איסור הנאה משמע ואי דרשינן אותו למעוטי כל איסורין שבתורה ממילא איצטרך לכם לשרצים גופייהו שיהיו מותרים ומנ"ל לחזקיה חש"ב ובשלמא לפי מה שכתבתי אני לעיל לפרש מה דאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא לא דמהא יליף דלא יאכל הוא איסור הנאה שע"ז א"צ ראיה דמשמעות נקודת המלה שהוא בצירי ממילא הוא איסור הנאה אבל כוונתו דטעמא דידי שהוא איסור לכתחלה ומותר בדיעבד הוא מלא יאכל ומלכם אבל יהיו לא דריש א"כ מתורצים שני הקושיות הנ"ל דלחזקי' ודאי לא קשה ולא מידי דלא יאכל ודאי משמעו מצד עצמו איסור הנאה וממילא אייתר אותו לחולין שנשחטו בעזרה וכן הקושיא שהקשיתי לר"א דתיפוק ליה לר"י דלא תאכל איסו' הנאה משמע מדאיצטרך לכם בשרצים ג"כ לא קשה ולא מידי דר"א כיון דדריש יהיו דשרצים לאיסור ממילא איצטריך לכם דלא נימא יהיו בא לאסור אפילו דיעבד שנזדמנו לו וכקושיית מהרש"ל באמת שם וכל זה לפי פירושי הנ"ל אבל לפי פירוש רש"י לעיל במה דאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא דהיינו מדאיצטרך לכם וכו' נשארו שני קושיית הללו אלא דקושיא שהקשיתי על חזקיה יש לתרץ דחזקיה הוכיח לעצמו דאותו לחולין בעזרה והני משרצים נפקא דאי אותו למעוטי הני ומשרצים ממילא ליכא למילף דלגופיה איצטרך למשרי שרצים שלא תאסר שרצים מאותו א"כ קש' הא תינח השתא דכתיב אותו שוב ליכא הוכח' להני משרצים משום דשרצים לגופיה איצטרך אבל אי לא הוה כתיב אותו כלל אז וודאי הוה מוכח משרצי' דהני דהני אסירי מדאיצטרך למשרי שרצים וכיון דלא אצטרך אותו רק להני קשה לא לכתוב אותו וכיון דלא יכתוב אותו יהיה שפיר הוכחה משרצים דהני אסורים בהנאה ולמה לי אותו אלא ודאי דאותו אתי לחולין בעזרה אלא דעדין קשה דהרי זה פשוט כשילפינן אסור הנאה לכל איסורין מאותו א"כ אין באיסור הנאה רק עשה דהרי הדר' הוא אותו אתה משלי לכלב ואי אתה משליך לכלב שאר איסורין אם כן ה"ל לאו הבא מכלל עשה אבל אי גמרינן מנבילה או משרצים והיינו מדאצטירך למפרט היתר בהני מכלב דכ"מ שנאמר לא יאכל איסור הנאה במשמע א"כ במשמעו' לא יאכל הוא הנאה ג"כ והוי לאו כמו אכיל והיו חייבין מלקות על הנאה כמו על האכילה לשאר הפוסקים דפליגי על הרמב"ם ועכשיו הדרא קושייתי על חזקיה לדוכתא הנך תרתי מנא ליה לאסור הנאה בחמץ ושור הנסקל בלאו ולאסור חש"ב ודלמא אותו למעוטי הני ואינם רק בעשה וחולין שנ"ב לאו דאורייתא איסור הנאה דידי אלא ודאי צריכין אנו לומר דאם יש לפנינו שני דרכים או לאוקמי אותו אשאר איסורים או לאוקמי אותו אחולין בעזרה יותר ראוי לאוקמי אחולין בעזרה שהוא איסור מחיצה כמותו וכמו שפירש רש"י דף כ"ג ע"א ד"ה ור"מ וכו' והכי משמע אותו הנאסר משום איסור מחיצה וכו' ע"ש ברש"י ומאן דס"ל אותו למעוטי הני אף שיותר ראוי לאוקמי אחולין בעזרה היינו טעמא משום דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כלל וכלל שאין שום איסור בחולין בעזרה מן התורה וא"א לאוקמי כי אם בהני ובזה כל אחד על מקומו יבא בשלום חזקיה ור"א חזקיה סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא פירוש שמפורש בתורה איסור אכילתן וא"כ ממילא ליכא לאוקמי אותו אהני כ"א אחולין בעזרה לחוד לאוסרה גם בהנאה דהיא איסור מחיצה כיוצא בה וא"כ אף דכתיב אותו מ"מ אייתר לכם בשרצים דלגופי' לא איצטרך שאין לאסור שרצים מאותו דלא מוקמינן מיעוט דאותו כי אם אאיסור מחיצה וא"כ כיון דאייתר לכם ממילא מוכח דלא יאכל איסור הנאה במשמע ונפקא לי' הני מלא יאכל ור"א סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' כלל וא"כ ליכא לאוקמי אותו אאיסור מחיצה שאין לנו איסור מחיצה מה"ת וממילא מוכרח דאותו למעוטי הני ומשרצים ליכא למילף כלל דשרצים לגופיה להתיר עצמו איצטרך כיון דכתיב אותו וליכא לאקשויי לא לכתוב אותו ויהיה ממילא מוכח משרצים זה אינו דעכשיו הוא רק עשה ואי משרצים הוה לאו כר"ל ואין להקשות האיך קאמר לר"א אליבא דר"מ כ"מ שנא' וכו' דלמא גם ר"מ נפקא ליה מאותו וממילא איצטרך גם נבילה לגופיה הנה כבר כתבתי לעיל יישוב על זה ועוד דר"מ קאמר בהדיא בקידושין דף נ"ז ע"ב דחולין שנשחטו בעזרה וא"כ ממילא קאי אותו אחולין בעזרה ולא איצטרך בנבילה לגופיה כ''א אכל איסורין וכו'