צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 31

תוספת ד''ה כל מקום שנאמר וכו' וא"ת ויהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו' וכ"ת אין הכי נמי וכו לימא דא"ב הא לכאורה דבריהם תמוהים שהרי התוס' עצמם כתבו לקמן בד"ה ור"ש דאליבא דר"מ לא פליגי חזקיה ור"א כלל ופלוגתייהו אליבא דר"י דר"א יליף מאותו ואם כן מה ענין כרת לכאן ומהי תיתי יהיה כרת על ההנאה והלא הנאה לר"י אינו נכלל בכלל כילה אלא שמיעט רחמנא בטריפה אותו אתה משליך ואי אתה משליך חמץ ושור הנסקל ומהי תיתי לחייב כרת ואפילו אם נימא דקושיית התוספת הוא לשטת רש''י דסובר דחזקי' פליג גם לר"מ וכמו"ש לעיל ואליבא דר"מ שפיר יש נ"מ זו אם חייב ברת על ההנאה ואדרבה הא"ב שמסיק בגמרא תשב"ע לא שייכא אליבא דר"מ דהרי גם לר"א עכ"פ לר"מ חשב"ע דאורייתא מכל מקום אכתי לא הקשו כלום דאיך יאחז בגמרא למימר א"ב כרת בהנאה דלא שייך רק לר"מ ושביק כר"י נגד ר"מ ואם כן נקט א"ב אליבא דהלכתא: שם ואור"י וכו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו ולדידי עדיין ק' שיהא הטמא בטומאת הגוף חייב כרת אם נהנה מהקדש דכתיב והנפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ומה מקום יש לחלק בין תאכל ללא תאכלו ואם כן יהיה זה נ"מ בין חזקיה לר"א ואולי כוונת התוספת דדוקא מה שנאמר בלשון אזהרה ילפינן מלא תאכלו אבל מה שנאמר בלשון עונש לא ילפינן

דא כ"ב ע''א ותנן שולח אדם ירך וכו' מפני שמקומו ניכר הא דהביא מפני שמקומו ניכר והרי היה די לקושייתו ממה ששולח ירך וגיד לא"י א"כ הוא מותר בהנאה ונראה משום דבירושלמי מחלק בין גיד של נבילה דמותר בהנאה וטעם הירושלמי נלע"ד מה שמחלק בין גיד של נבילה לגיד של כשרה לא מטעם שהותרה היא וגידה דא"כ אין לחלק ק נבילה לכשירה וכמו שכתב המהרש"א בדברי רש"י בד"ה היא וחלבה וכו' אלא טעם הירושלמי כמו שסובר ר"ש בחולין דף ק"ח שאינו נוהג בטמאה דדרשינן מי שבשרו מותר וכו ה"נ מטעם זה אינו נוהג בנבילה אבל בכשרה הגיד אסור בהנאה ונראה דגם המקשה אסיק אדעתא סברת הירושלמי ולכן הביא סיפא מפני שמקומו ניכר ואי בשל נבילה א"כ מה בכך שמקומו ניכר וידע ישראל שלא ניטל גידה אכתי יכשל באיסור נבילה והקרבן עדה בפירוש הירושלמי נדחק שזה לומר שידע ישראל שהוא של נבילה דאם כשרה היתה איך נתן לו עם הגיד והרי גיד של כשרה אסור בהנאה ולענ"ד דחוק לפרש כן דאם כן האי וגיד הנשה בתוכו הוא תנאי שלכך רשאי לשלוח ירך נבילה משום שגיד הנשה בתוכו ואלמלא ניטל הגיד הי' אסור לשלחו ולא הוה לי' למימר וגיד הנשה בתוכו אלא כך הוה ליה לתנא למימר שולח וכו' אם הגיד בתוכו מפני שמקומו ניכר ולכן באמת פירושו בירושלמי הוא דחוק ובירושלמי באמת לא הביא הך חולין ש שחטו בעזרה שהוא הנ"מ אליבא דר"י והרי הלכה דשולח ואולי באמת קושיית הירושלמי הוא מברייתא דגיד הנשה דאומר רבי יהודה דמותר בהנאה ובהא קאמר דר"א מוקי לה בשל נבילה אבל מהאי דשולח סובר הירושלמי שאין זה הנאה שהא"י אינו מחזיק טובה עבור הגיד וכמ"ש התוספות בחולין בירך חתוכה ע"ש דף צ"ט ע"ב אלא שאם קושיית הירושלמי מדברי ר"י לא היה משני בשל נבילה לפי פירושו מטעם מי שבשרו מותר דהרי ר"י סובר דנוהג בטמאה לכן צריך לומר שסובר הירושלמי דוקא בנבילה הותרה ולא בכשירה ואינו סובר כסברת המהרש"א ולכך הביא המקשה סיפא דמתני' מפני שמקומו ניכר ואם כן חזינן שכוונתו שלא יכשל הישראל בגיד ומיירי בכשרה אלמא שג"ה מותר בהנאה והתרצן המציא שסובר ר"א כשהותרה נבילה וכו' וא"כ שוב אין חילוק בין נבילה לכשרה וכמו שפירש רש''י בכאן

שם קסבר ר"א כשהותרה נבילה וכו' הא דלא קאמר כשהותרה טריפה היא וחלבה וגידה הותרה דהרי גם בשריפה כתיב לכלב תשליכון אותו והוא מוקדם בתורה בפרשה משפטים ונבילה הוא במשנה תורה בפ' ראה ונראה דבטריפה דכתיב ובשר וגו' ודאי כיון דמפורש בקרא בשר אין הגיד בכלל ואף דחשבינן ליה בשר להיות בכלל נבילה היינו שאין מפורש בשר בקרא משא"כ בטריפה דמפורש בשר בקרא אין הגיד בכלל:

שם הניחא למ"ד יש בגידין וכו' ונלע"ד דאפילו למאן דלית ליה איסור כולל וא''כ אין איסור נבילה חל על איסור גיד אף דחל על איסור חלב היינו משום דחלב הותר מכללו אבל גיד לא הותר מכללו וא"כ שאין איסור נבילה חל על איסור גיד אינו בכלל לאו דלא תאכלו כל נבילה מ"מ כיון שיש בגידין בנותן טעם נבילה מקרי אלא שאינו יכול לחול על איסור גיד הקודמו וכיון דעכ"פ נבילה מקרי הרי הוא בכלל לגר אשר בשעריך תתננה והותר בהנאה ותדע שכן הוא דאל"כ אדמקשה הניחא וכו' אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט וכו' שהוא רק ר' שמעון לבדו יותר מזה הוה ליה להקשות הניחא למאן דאית ליה איסור כולל אלא למאן דלית ליה כולל וכו' דאיכא כמה תנאי דלא ס"ל איסור כולל א"ו אם יש בגידין בנ"ט אף דלא חל עליו איסור נבילה מקרי נבילה ושייך שהותר בכלל נבילה ולפי זה אני אומר גם להיפך דמאן דאית ליה כולל אפילו אי הוה ס"ל אין בגידין בנ"ט מ"מ הוא בכלל נבילה דכיון דהתורה אחשבי' אכילה לגיד הנשה מקרי גם כן אכילה לגבי נבילה ודוקא שאר גידין אינן בכלל נבילה אבל גיד הנשה הוא בכלל נבילה וכמבואר בחדושינו בפרק גיד הנשה ור"ש דאוסר גיד בהנאה לטעמיה אזיל דאיהו לית ליה איסור כולל באוכל נבילה ביו"כ כמבואר לקמן דף ל"ו ע"א וגם אית ליה אין בגידין בנ"ט ולכן אינו בכלל נבילה כלל ולא הותר בכלל נבילה והמקשה שהקשה הניחא וכו' גם כן כוונתו למאן דאית ליה אין בגידין בנ"ט וגם אית ליה אין איסור חל על איסור אפילו בכולל ועל זה משני ליה מאן שמעת וכו' ר"ש ור"ש הכי נמי דאסר וכו' ולפי זה עולים דברי הרמב"ם כהוגן שפסק אין בגידין בנ"ט ופסק שגיד הנשה מותר בהנאה והביא הרא"ש בפרק גיד הנשה בשם חכמי לוניל שפסקיו סותרים אהדדי כמבואר בסוגיא זו דר"ש דסובר אין בגידין בנ"ט ס"ל דאסור בהנאה ולפי מ"ש לא קשה מידי דאף דפסק הרמב"ם כוותי' דר"ש בזה שאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דאנן קיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל שפיר הותר הנאה בכלל נבילה:

שם והרי דם וכו' ויש לדקדק הרי דם התמצית שאין בו כרת יש ללמוד בק"ו מחלב שענוש כרת ומותר בהנאה ואפילו לר"ש לקמן כ"ג ע"ב דאמר דאיכא למיפרך מה לחלב שהותר מכללו אצל חי' הרי גם דם הותר מכללו בדגים וחגבים וגם אין לומר שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאינן בכרת ואפ"ה אסורים בהנאה עיין לקמן כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ומה חלב וכו' דשאני שור הנסקל ושאר איסורי הנאה שלא הותרו מכללן ואין לומר דקושייתו על דם הנפש שהוא בכרת וליכא ק"ו מחלב דמה בכך כיון דדם התמצית אין בו כרת שוב אין לחלק בין דם לדם וגילוי מלתא הוא דכולהו לאוי דדם הוה איסור אכילה דוקא וכמו שכתבו התוס' כאן בסוף ד"ה מה מים מותרין וכו' וצריך לומר דקושיא זו והרי דם הוא רק לרי"הג לקמן כ"ג ע"ב דאמר בבהמה מיהת לא אשתרי ואם כן שפיר איכא למימר שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאין בהם כרת ואפ"ה אסירי בהנאה ואין להשיב מה לשור הנסקל ושאר איסורי הנאה שכן לא הותרו מכללן תאמר בדם שהותר בדגים וחגבים דאנן בבהמה קיימינן ובבהמה מיהת לא אישתרי אי נמי דקושיית הגמרא והרי דם היא לר' יהודה דסובר לכם דכתיב גבי ערלה הוא להוציא הנטוע לרבים כדלקמן ך"ג ע"א וא"כ שפר איכא למפרך ערלה תוכיח שאין בו כרת והותר מכללו בנטוע לרבים ואפ"ה אסור בהנאה ואין לומר דקושיית הגמרא היא לכ"ע דהרי כשם שיש ללמוד בדם התמצית היתר הנאה בק"ו מחלב הכי נמי יש ללמוד בדם הנפש איסור הנאה בק"ו משור הנסקל ושארי איסורי הנאה שאין בהם כרת ואסורים בהנאה ק"ו דם הנפש וכיון דלכל צד איכא ק"ו וכולהו לאוי דדם צריכין להיות שוים שבקינן כל הני ק"ו ממילא לא תאכל איסור הנאה משמע אבל באמת אי אפשר לומר ק"ו לאסור שהרי חלב יוכיח שהוא בכרת ומותר בהנאה ואף דחלב הותר מכללו הרי גם דם הותר מכללו ודע דלדעת רוב הפוסקים דדם שבישלו או מלחו אינו עובר עליו נסתר קושית הגמרא והרי דם דדם ילפינן בק"ו מחלב שאין היתר לאיסורו ומותר בהנאה דם שיש היתר לאסורו ע"י בישול אינו דין שמותר בהנאה:

תוס' ד''ה חולין שנשחטו וכו' פ"ה איסור הנאה וכו' ולא משמע וכו' אלא לגמרי קאמר לאו דאורייתא דע כי החילוק שבין רש"י לתוס' הוא שנחלקו בסברא דלרש"י אם הברירה חפשית בידינו לאוקמי אותו למעוטי שור הנסקל וחמץ או לאוקמי על חש"ב או מצד הסברא מוקמינן לה על שור הנסקל וחמץ שהם איסור לאו כמו טריפה ולא מוקמינן על חש"ב שהוא רק עשה ולכן פירש רש"י דלר"י חש"ב לאו דאורייתא היינו ההנאה אבל גוף איסור חש"ב שפיר הוא מן התורה לאסור האכילה בעשה ואעפ"כ לא מוקמינן אותו לאסור בחולין שנ"ב ההנאה שכל זמן שיש בידינו לאוקמי על איסור לאו לא מוקמינן ליה על איסור עשה רק לר"מ דלא צריך למילף איסורי לאו מאותו דכבר נפקא ליה מנבילה על כרחך מוקמינן אותו על חש"ב. אבל התוספות סבירא להו דאם הברירה חפשית בידינו אז יותר מוקמינן אותו למעוטי חש"ב שהוא איסור מחיצה כמו בשר בשדה טריפה ולא מוקמינן ליה על שור הנסקל וחמץ שאינן איסור מחיצה ולכן לפי סברא זו צריך לומר דר"י ס"ל חולין שנ"ב לאו דאורייתא היינו לגמרי אפילו איסור אכילה ולכן ליכא שום איסור מחיצה דומיא דבשר בשדה בתורה ועל כרחך מוקמינן אותו על שאר איסורים ובסוף הסוגיא יתבאר יותר: בא"ד וכן בסוף הסוגיא וכו' ואי אפטר לפרש בענין אחר עיין מהרש"ל ומהרש"א שנתקשו מאד בכוונת התוספות למה אי אפשר שם לפרש בענין אחר ולקמן בעז"ה בסוף הסוגיא יבואר כוונת התוס' בזה באר היטב.

בד"ה והרי דם וכו' משמע דדם לא הוה בכלל בהמה מדלא משני כשהותרה נבילה וכו' ולענ"ד נראה דדם שפיר הוה בכלל נבילה ואעפ"כ לא שייך למימר כשהותרה נבילה גם דמה הותר דמה דאמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותר היינו משום דעל כל הנבילה אמר רחמנא לגר וכו' או מכור ואם הגיד או החלב אסירי בהנאה איך משכחת שיתנם או ימכרם לגר וא"ו אבל דם אפילו אם דם אסור בהנאה מכל מקום גלי רחמנא שמצד איסור נבילה מותר ליתנו או למכרו ואי משום איסור דם הרי יכול לבשלו או למלחו ולרוב הפוסקים דם שבישלו או שמלחו מותר מן התורה ומשכחת לה שימכור הנבילה ודמה ואעפ"כ דם מצד עצמו בשעה שיש בו איסור דם אסור בהנאה דהיינו קודם שבישלו משא"כ חלב וגיד שאין שום צד להפקיע איסור גיד ואיסור חלב א"כ איך משכחת בנבילה שיתן או ימכור החלב והגיד שבו אלא ודאי שחלב וגיד מותרים בהנאה: בד"ה ואימא כמים וכו' לא פריך וכו' ולא ניחא להתוס' דקושיית הגמרא ואימא כמים הניסכים הוא לחזקי' משום דאחר כך קאמר ולחזקיה למאי הלכתא וכו' משמע דעד עתה סוגיא זו לרבי אבוהי היא וגם קושיא זו ואימא כמים הניסכים הוא לר"א: בא"ד אלא כלומר מהכא לא מצי למילף דשרי בהנאה דבריהם תמוהים דודאי שפיר איכא למילף להיתר דאל"כ למאי איתקש דאי לאיסור אין צריך היקש ומהרש"א נדחק מאד בזה ולפי מ"ש לעיל בדברי הגמרא דדם התמצית איכא למילף ק"ו דמותר בהנאה מחלב וליכא שום פרכא דהרי גם דם הותר מכללו וליכא למימר שאר איסורי הנאה יוכיחו דשאני הני דלא הותרו מכללן וכתבתי דקושיית הגמרא והרי דם הוא לריה"ג או לר"י עיין לעיל בדברינו א"כ קושיית הגמרא ואימא כמים הניסכים הוא לר"ש ולרבנן דשפיר איכא קל וחומר להיתר ואתי קרא לאסור והתוספות לא ניחא להו לפרש כן דאם כן אדמקשה ולחזקיה למה הלכתא וכו' היה לו להקשות ולהני תנאי למאי הלכתא איתקש וכו' דלהיתרא לא צריך לדידהו דמק"ו נפקא.

ע"ב ולחזקי' למאי הלכתא וכו' ואין לומר דאיצטרך דלא נילף איסור הנאה בק''ו משאר איסורי הנאה שאינן בכרת ק''ו דם שענוש כרת דאיכא למפרך מה לשאר איסורי הנאה שלא הותרו מכללן תאמר בדם שמותר בבישול ואפילו לשיטת רש"י ורמב"ם דדם שבשלו מן התורה מ"מ הותר מכללו בדגים וחגבים ועוד דחלב יוכיח שענוש כרת ואפילו הכי מותר בהנאה

שם לכדרחב"א וכו' מנין לדם קדשים וכו' הנה לר"ש דסבירא לי' בחולין דדם שחיטה אינו מכשיר כלל כמבואר שם דף ל"ו וא"כ קשה לחזקיה אליבא דר"ש למאי הלכתא איתקש ויותר הוי לי' לשנויי דאיצטריך למשרי דם פה"מ כדאמר בחולין דף ל"ה ע"ב דסד"א הואיל ואסורים בגיזה ועבודה דמן לבעי קבורה והוה אתי שפיר לחזקי' גם לר"ש ומהכא יש סיוע למ"ש התוס' לעיל בד"ה ור"ש נמי מיסר וכו' דחזקי' לא אתי כר"ש וכיון דבלא"ה לא אתי כר"ש לכך לא אכפת כאן לתלמודא לשנויי לחזקיה מה דלא שייך לר"ש.

שם והרי אמ"ה וכו' הנה נסתפקתי בהני דאסירי בהנאה שיעור הנאתן בכמה דשיעור אכילה ידענו שהוא בכזית ואפילו באיסורי הנאה עכ"פ שיעור אכילתן בכזית וחמץ בפסח יוכיח שאסור בהנאה ושיעור אכילתו בכזית וכמפורש בביצה דף ז' ע"ב ובכמה מקומות אך שיעור הנאתן אני מסופק ולדעת הרמב"ם שאין בהנאה איסור מלקות אין מקום לספק זה דלענין איסור גם חצי שיעור קיימא לן כר' יוחנן דאסור מן התורה אך לשאר פוסקים שלוקה על הנאה אני שואל שיעור ההנאה לאיסור מלקות בכמה ולמימר דבאמת אין לו שיעור דבשלמא אכילה לא מיקרי בפחות מכזית אבל הנאה מקרי בכל שהו א"כ קשה למה לא יתחייב האוכל פחות מכזית ואם אינו נקרא אכילה אטו מי לא אית בי' הנאה ועל כרחך צריך לומר שגם על ההנאה לא הי' לוקה כי אם בכזית כיון דהנאה בלשון אכילה נאמרה שיעורו כמו אכילה ולפי זה צריך עיון בב"ק דף מ"א ע"א דקאמר אם כן נכתוב רחמנא לא יהנה ולפי מ"ש אי הוה כתיב לא יהנה הוה שעורו בכל שהו] והנה דבר זה מבואר בדברי הרמב"ם דשיעורין לישראל בסיני נאמרו אבל גבי ב"נ לא הי' שייך שיעור כמפורש בדבריו בפ"ט ממלכים הלכה יו"ד ולפי זה נסתר קושיית הגמרא דדלמא מיירי באבר פחות מכשיעור דאי משום איסור הנאה לישראל ליכא ומשום לפני עור איכא ואמנם כיון שח"ש אסור מן התורה ובלפני עור ליכא מלקות שפיר הקשה הגמרא דתיפוק לי' אפילו לכלב משום איסור הנאה וכל זה לר' יוחנן אבל לריש לקיש דח"ש מותר מן התורה הדק"ל ודלמא הך דרבי נתן בחצי שיעור מיירי וצריך לומר כיון דר"א תלמידי' דר' יוחנן הוא מסתמא סבירא לי' כשיטת רבו דחצי שיעור אסור מן התורה ואף דמבואר בירושלמי כאן דר' יוחנן ס"ל בדבר זה כחזקיה דלא יאכל הוא דמשמע איסור הנא' מ"מ בהך דחצי שיעור מסתמ' סבר ר' אביהו כר' יוחנן רבו:

שם ולהנך תנאי דמפקי וכו' הנאת עורו מנא ליה יש לתמוה ולפום מה דס"ד מעיקרא דלא יאכל איסור הנאה לא משמע ועיקר איסור הנאה נפקא מבעל השור נקי פשיטא דקשה להנך תנאי דמפקי לדרשא אחריתי מנ"ל כלל איסור הנאה בשור הנסקל ונראה דאי אמרי' דאת בשרו אתי למעוטי עורו ממילא שמעינן דלא יאכל דשור הנסקל היינו הנאה דאי ס"ד אכילה אטו עור בר אכילה היא [ועיין במ"ל פי"ח מפה"מ הלכה ז' בד"ה ויש להסתפק] דאיצטרך למעוטי ולפי זה איכא לאוקמי פלוגתייהו דשמעון ב"ז עם הנך תנאי בהני תרי שינויי דמשני שם בב"ק דף מ"א ע"א דקאמר שם אי ס"ד לא יאכל איסור הנאה הוא לכתוב רחמנא לא יהנה א"נ לא יאכל את בשרו למה לי אע"ג דעבדי' כעין בשר וא"כ שמעון ב"ז לא ס"ל הך שינויא דהוה לי' למכתב לא יהנה וס"ל דנפקא לן מאת בשרו דעבדי' כעין בשר ואם כן אי לאו את בשרו לא הוה מוקמינן קרא רק בנסקל ממש ואי משום שהוא נבילה הוה מוקמינן לא יאכל אם אינו ענין לאכיל' תניהו להנאה ואיצטרך את בשרו והשתא דכתיב את בשרו וידעינן דמיירי בשחטי' שוב לא מפקינן לא יאכל מפשוטו שהוא רק איסור אכילה ואיצטרך בעל השור נקי להנאה ולא מוקמינן לי' לשאר דרשות דהנך תנאי אבל הנך תנאי ס"ל דקרא ע"כ בשחטי' משחט דאי בסקלי' מסקל ולהנאה נכתב רחמנא לא יהנה וא"כ אייתר את בשרו על כרחך למעוטי עורו וממילא ידעינן דקרא גם הנאה קאסר ואייתר בעל השור נקי לדרשת דהנך תנאי אבל השתא דמוקי להנאת עורו מקשה שפיר דהנך תנאי הנאת עורו מנ"ל

שם תוספות ד"ה לכם למה לי וכו' הקשה הר"י מקורבל וכו' עיין מהרש"ל מה שכתב לתרץ קושיית התוספות ועיין מהרש"א ולענ"ד נראה דקושיית הר"י מקורבל היא לחזקיה ולחזקי' ליכא למטעי אי הוה כתיב לכם וחד ערלים דערלים אתי דלא נטעה דלכם להתיר הנאה דהרי אף אי הוה כתיב לא יאכל ולכם ג"כ ליכא למטעי דלכם אתי להתיר הנאה דא"כ לא לכתוב לא יאכל רק לא תאכל ולא בעי לכם אלא על כרחך דלכם לנטוע לרבים ולא יאכל לאיסור הנאה ודוק. דף כ"ג ע"א והרי חדש וכו' ובירושלמי משני על קושיית חדש דשאני חדש שקבע הכתוב זמן ורצונו לפי שלא אסרו הכתוב לעולם לכך אפילו בזמן אסורו מותר עכ"פ בהנאה ולכאורה קשה למה לא משני הירושלמי כדמשני תלמודא דידן קצירכם שלכם יהיה ואי משום דמשמע ליה קצירכם דכל ישראל הרי לר' אבוהו צריך ע"כ לשנויי בתרומה שאני תרומה דכתיב תרומתכם שלכם תהא וא"כ כי היכי דלא אמרינן בתרומה תרומתכם דכל ישראל ה"נ לא אמרינן לר"א בקצורכם דכל ישראל ונראה אחר שעיינתי בירושלמי שלא הביא כלל לא מתרומה ולא מנזיר שסובר הירושלמי דמה שלא נאסר לכל ישראל והוא מותר לגמרי לקצתן אין לאסרו בהנאה לשום אדם ולכך לא קשיא ליה להירושלמי לא מתרומה ש מנזיר עוד נלע"ד דלא ניחא ליה להירושלמי לש וי' קצירכם שלכם יהיה משום קושיית התוס' בד"ה קצירכם דאיצטרך למעוטי קציר מצוה עוד נלע"ד טעם הירושלמי בזה משום דלכאורה דברי תלמודא דידן נפלאו דמה ראיה מקצירכם להתיר ההנאה דהרי קצירכם בהבאת העומר כתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם והרי העומר התיר החדש אפילו באכילה ואף דבההוא קרא והבאתם את העומר ראשית קצירכם אל הכהן כתיב והרי קורא אותו הכתוב קצירכם בשעת ההבאה אל הכהן ועדיין לא הקריבו ואפ"ה קורהו קצירכם מ"מ אכתי כבר הוא ביום ששה עשר בניסן שהוא יום הנף והרי ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו דאפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר וא"כ כבר הותר אפי' באכיל' ושפיר קורהו קצירכם ואכתי מנין לנו היתר הנאה קודם ט"ז בנין ולפי זה יש לומר דגמרא דידן קאי בשטת הסוברים דדוקא עומר מתיר ולא האיר המזרח והירושלמי קאי בשטת ר"י ור"ל דהאיר המזרח מתיר: