צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 33

ובזה יופתח לנו השער הסגור בדברי התוס' שכתבו דבסוף שמעתת' גבי הא דאמר אבל חולין וכו' א"א לפרש בענין אחר היינו משום דקשה לר"א דסבר אותו למעוטי הני קשה אותו ל"ל והא מוכח משרצים וצריכין אנו לומר דאותו הוא רק עשה וא"כ ממילא קשה על חזקיה מנ"ל לאוקמי על קולין בעזרה כנ"ל אלא ודאי יותר ראוי לאוקמי אחולין בעזרה שהוא איסור מחיצה 'א'כ דלא מוקי אחולין היינו שסובר חולין בעזרה לאו דאורייתא כלל כנ"ל ודוק היטב כי לא אכפיל דברים המבוארים

ובזה כל פסקי הרמב"ם נכונים איש על דגלו באותות דהרמב"ם פסק בנבילה כר"י ובחולין שנ"ב פסק דאורייתא כסתם מתני' בקידושין דף נ"ו ע"ב וא"כ כיון דפסק חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אייתר לכם בשרצים למילף כל אימורין שבתורה כמו שאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא אלא דחזקיה סובר לחלק בין לא יאכל ללא יאכל ורמב''ם סובר בהא כר"א שאין לחלק בהא ואף שהרמב"ם פסק' בפ' ח' מהלכות מאכלות אסורות כ"מ שנא' בתורה לא יאכל לא תאכל וכו' עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה וכדרך שפרט בחלב וכו' אין כוונתו למילף מנבילה כמו שאין כוונתו למילף מחלב רק יליף משרצים כנ"ל וכן הזכיר שם גם שרצים אלא שקורא להיתר שרצים תורה שבעל פה כיון שלכם הוא דרוש זה דרכו של הרמב"ם שכל דבר שאינו מפורש בדברי תורה אף הנלמד מאיזה מד' מדות לא נקרא אצלו מפורש וזו מפורסם וא"כ כל דברי הרמב"ם נכונים:

שם יתיב ההוא מרבנן וכו' וקשיא לי ותיפוק ליה משרצים מדאיצטרך לכם וכמו שכתבתי לעיל ובשלמא לשטת מהרש"ל לעיל בקושיית הגמרא בשרצים שהוא דוקא לחזקיה אבל לר"א איצטרך לכם לאפוקי מיהיו א"כ כיון דההוא מרבנן לא יאכל לא משמע ליה אין הוכחה משרצים אבל לשטת מהרש"א קשה ונראה דלר' יהודה דסובר דלכם דערלה להוציא הנטוע לרבים א"כ איכא למילף נבילה ושרצים לאיסור הנאה ק"ו מערלה שהותר מכללו לרבים ואסור בהנחה ק"ו הני שלא הותרו מכללן הגם דגבי נבילה מצינו ג"כ למימר שהותר מכללו מליקה לכהנים אמנם מצותו בכך שאני ועיין במנחות דף מ"ה ע"א בד"ה הואיל ואסתרי וליכא למימר חלב ודם יוכיחו דחלב ודם ג"כ הותרו לפי שיש זמן לאיסורו שאחר הפסח חזרו להיתרם וא"כ מתורץ התימא של מכללן חלב בחי' ודם בדגים וחגבים וליכא למימר תרומה ויין לנזיר יוכיחו דשאני הני שאין איסורים שוה בכל דתרומה אינה אסורה רק לזרים ויין רק לנזיר וחדש ליכא למימר יוכיח דחדש יש זמן לאיסורו וכמו"ש לעיל בשם הירושלמי ואולי בזה יש ליתן טעם על חזקיה שאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה ולא קאמר מנין לחמץ ושור הנסקל משום דשור הנסקל איכא למילף בק"ו מערלה וכנ"ל משא"כ חמץ בפסח איכא למפרך מה לערלה שלא היתה לו שעת הכושר כדלקמן ך"ה ע"א אלא דאכתי יש לומר כלאי הכרם יוכיחו ואין רצוננו להאריך בזה וכבר כתבנו לעיל טעם אחר למה אחז בלשונו רק חמץ ואם כן איצטריך בשרצים לגופיה שלא נילף ק"ו מערלה ואין לומר נבילה תוכיח שלא הותר מכללו ומותר בהנא דשאני נבילה שהיתה לה שעת הכושר קודם שנתנבלה שהה יכול לשוחטה ולאכלה ואף שכתבו התוספת בדף כ"ה ע"א בד"ה מה לחמץ וכו' ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ושור הנסקל שלא היה להם שעת הכושר לאכילה יעויין שם נראה דנגד בשר בחלב מקרי סור הנסקל לא היה לו שעת הכושר לאכילה אף שהיה לו שעת הכושר שהיה יכול לשחטו מ"מ בשר בחלב היה לו שעת הכושר בלי שום תיקון משא"כ שור הנסקל שחסר שחיטה אבל נגד שרצים שלא היה לו שעת הכושר בשום תחבולה שפיר מקרי נבילה היה לו שעת הכושר שהיה יכול לשוחטה אבל מנבילה שפיר ילפינן דנבילה עצמה להתיר עצמה לא צריכא קרא דנבילה ליכא למילף בק"ו דשרצים יוכיחו כיון דכבר כתיב לכם בשרצים וגם שאר איסורים שוב ליכא למילף מערלה דשרצים יוכיחו ואם כן איכא למימר דחזקיה דאמר טעמא דידי נמי מהכא ס"ל כסברת ריה"ג בחלב דבבהמה מיהת לא אשתרי ולא מקרי חלב הותר מכללו וליכא למילף ק"ו מערלה דחלב יוכיח ואייתר לכם בשרצים להורות דלא יאכל איסור הנאה משמע וההוא מרבנן סבר כר"ש דמקרי הותר מכללו וליכא למימר חלב יוכיח ואיצטריך שרצים לגופיה ולכך שפיר קאמר מנין לכל איסורין וכו' אלא דלפי זה חזר ונסתם פתח השער אשר כתבתי לעיל דבזה יפתח לנו השער הסגור בדברי התוס' ועיין לעיל בדברינו ולפי מ"ש כאן אולי גם ר"א סבר דשרצים צריך לגופיה דלא נילף ק"ו כנ"ל: ואמנם אף דליכא הוכח' מדברי ר"א מכל מקום הדבר נכון דליתר שאת כתבתי לעיל הוכחה מדברי ר"א דגם בלי שום הוכחה הדבר פשוט מצד עצמו דמה דילפינן מאותו הוא רק עשה ולא לאו ואם כן נשאר הכל על מכונו תוספת ד''ה ומה חלב וכו' וי"ל דה"פ וכו' גיד וכו לא כ"ש שיהיה בכלל היתר נבילה ולכאורה לפי דברי התוספת הללו קשה למה לתלמודא למימר דר"ש דאסר וכו' ונימא דר"ש לטעמיה דסבר אין בגידין בנ"ט ואינו בכלל נבילה ואם כן שפיר פרכינן שאר איסור הנאה יוכיח שוב ראיתי שגם בעל פ"י הרגיש בזה ולפי מ"ש לעיל דף ך"ב ע"א במה דאמר הניחא למ"ד יש בגידין וכו וכתבתי דאף למ"ד אין בגידין בנ"ט מ"מ אם סובר איסור חל על איסור שפיר הוה גיד בכלל נבילה אלא דר"ש לטעמיה דסבר אין איסור חל על איסור עיין לעיל בדברינו ובחולין דף ק"ג ע"א אמרו לענין אם טריפה חיילי על איסור אמ"ה דמר סבר חייל מידי דהוה אחלב דאמר מר התורה אמרה יבוא איסור נביל' ויבוא איסור טריפה ויחול על איסור חלב ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו וכו' ולפי זה הוצרך לומר כאן פירכא דהותר מכללו דאי לא דהותר מכללו אף דסבר ר"ש אין בגידין בנ"ט מ"מ הוה איסור נבילה חל על איסור גיד כשם שחל על איסור חלב וכיון שחל איסור נבילה על איסור גיד ממילא אף שאין בגידין בנ"ט אעפ"כ איכא למילף ק"ו שיהיה בכלל היתר נבילה לכך הוצרך לומר פירכא דהותר מכללו בא"ד דלטומאה לא הוה צריך קרא אדרבא לטהרו מידי נבילה מצריך קרא וכו' עיין מהרש"ל ומהרש"א כמה נדחקו בדברי התוספת הללו ולענ"ד דבריהם מוכרחים דהרי אם נימא בפירוש רש"י דלריה"ג חלב אינו בכלל נוגע בנבלתם אם כן אף אי הוה כתיב יעשה למלאכה ולא הוה כתיב לכל גם כן על כרחך הוה מוקמינן ליה למלאכת הדיוט דאי למלאכת גבוה קרא למה לי דפשיטא דמותר בהנאה לגבוה דמהי תיתי לאוסרה והרי אפילו לאכילת גבוה מותר וכמו שפירש רש"י בד"ה שיכול וכו' עיין שם אלא על כרחך הך יעשה למלאכה היינו למלאכת הדיוט ולמה לי דכתב רחמנא לכל מלאכ' אלא ודאי דגם לריה"ג חלב בכלל נבילה הוה מן הסתם בקרא דנוגע בנבלתה ואיצטרך למלאכה לגבוה לטהרה מטומאה ואכתי הוה אסרינן להדיוט מטעם איסור הנאה ואיצטרך לכל מלאכה למלאכת הדיוט ומה דקאמר בגמר' וריה"ג לטומאה וטהר' לא צריך קרא היינו דלא צריך קרא לחולין בפ"ע ולקודש בפ"ע וסובר שאם הוא טהור לחולין הה"ד שטהור לקודש וצדקו דברי מהרש"ל בזה ור"ע אף דסובר דלאיסור והיתר לא צריך קרא ליכא לאקשויי אם כן לכל למה לי דר"ע בטומאה וטהרה גופיה מצריך לימוד לחולין בפ"ע ולקודש בפ"ע דכן מפורש בדברי ר"ע שיכול למלאכת הדיוט יהיה טהור למלאכת גבוה יהיה טמא וא"כ אי הוה כתיב יעשה למלאכה הוה מוקמינן ליה למלאכת הדיוט ולא להיתר הנאה דזה אין צריך קרא אלא לטהרה ובטומאה וטהרה גופיה ס"ל לר"ע שיש מקום לחלק בין הדיוט לגבוה ואיצטרך לכל וא"כ דברי התוספת נכונים ובירורים:

שם בד"ה מאי בינייהי תימא לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה וכו' ולענ"ד דאפילו לר' יהודה לקמן דף כ"ח ע"ב דאית ליה תלתא קראי חד לפני זמנו וכו' היינו בחמץ גמור דאיכא תלתא קראי אבל נוקשה ותערובות דאיתרבו מכל מחמצת לא תאכלו כיון דלא איתרבו רק בחד קרא מוקמינן ליה לתוך זמנו אבל לפני זמנו ולאחר זמנו אפי' מאן דאית ליה נוקשה דאורייתא מודה שמותר מן התורה כאשר ביארנו כל זה היטב בחיבורינו נ"ב חלק א"ח סימן כ"א ולפי מה שכתבתי לעיל בקושיית הגמרא והרי חדש דתלמוד דידן מודה לדברי הירושלמי דלמאן דנפקא לו מאותו ליכא שום קשיא מחדש דשאני חדש שקבע זמן לאסורו ואינו דומיא דבשר בשדה טריפה וקושי' הגמרא והרי חדש הוא רק לר"מ עיין בדברינו לעיל וכיון שהתוספ' כתבו לעיל דף כ"ב ע"א בד"ה ור"ש דאליבא דר"מ מודה חזקיה ואם כן חזקיה ור"א רק אליבא דר"י פליגי ולר"י אפילו לר"א נוקשה ותערובות אפילו מאן שאוסר מן התורה מותרים בהנאה הרשב''א ועיין בתוספת ריש מכילתן.

בד''ה דהא כתיב וכו הקשה הר"ר שלמה וכו' לאו שפיר עביד וכו' ואני תמה על תמיהא זו ומי לא איכא ריה"ג לקמן פרק כ"צ דף פ"ג ע"א דסבר גם בדם ישרף מיד ויליף לה מהך קרא הן לא הובא וגו' עיין שם וא"כ גם ריב"ל סובר כן ויפה פירש רש"י:

דף כ"ד ע"א והאי לא יאכל וכו' ההוא מבעי' ליה לכדר"א וכו כל שבקודש פסול וכו' הנה אני תמה למה לו להביא דר"א כלל והרי אף אם לא בא ללמד על כל שבקודש עכ"פ איצטריך לנותר עצמו ליתן לאו על אכילתו דאי מקרא ושרפתה את הנותר אינו בלאו ומהרש"א הרגיש בזה ולא תירץ כלום ואם נימא דר' יונתן סבר כר' יצחק במסכת מכות דף י"ג ע"ב דמלקות בח"כ ליכא וא"ב אף לאו אחד כמו לאוי יתירי נחשב ועיין שח בתוס' בד"ה ר' יצחק ולכך מוקמינן ליה באא"ע לגופיה תניהו לכל איסורין אם כן גם מדר"א אינו מקשה כלום דהרי בכל פסולי המוקדשים דאתיין מהך דר"א לירא מלקות שהרי הוא לאו שבכללות ואולי יש קצת פסולים שאפי' איסור אכילה לא היינו יודעים בהו רק מדר"א אבל לא ידעתי מציאות לזה שיהיה פסול ולא נדע בו איסור אכילה מצד פסולו ועוד אני תמה דאדרבא מדר"א אינו מקשה כלום על ר' יונתן דהרי הרמב"ם בפ' ח"י מפה"מ הלכה ג' נפקא ליה לאו לכל שבקודש פסול מלא תאכל כל תועבה והוא מדברי הספרי כמ"ש הכ"מ שם ובאמת אני תמה על הרמב"ם ששביק הך לימוד דר"א שהוא בגמרא ויליף מלא תאכל כל תועבה שהוא בספרי והדבר צריך תלמוד והרמב"ם עצמו שם הלכה יו"ד הביא הך דר"א דכל שפסול בקודש הוא בל"ת על אכילתו מהך קרא דלא יאכל כי קודש וגו' ועכ"פ על ר' יונתן ליכא קושיא דדלמא הוא סבר כדרשת הספרי דנפקא לי' מלא תאכל כל תועב' לא יאכל אבל נותר עצמו לדעתי אינו בכלל לא תאכל כל תועבה שהרי לא נעשה בו מעשה תועב' בידים רק נשאר מעצמו ועבר על לא תותירו בשב ואל תעשה ואיצטרך לא יאכל לנותר עצמו: ונראה דמנותר עצמו אין כאן קושיא דבנותר עצמו ילפינן ליה בק"ו מטומאת בשר שאינו בכרת הוא בלאו דכתיב והבשר וגו' נותר שהוא בכרת אינו דין (שהוא באזהרה ואף שאין מזהירין מן הדין מ"מ בנותר שכבר ידענו האיסור בעשה דכתיב ושרפת את הנותר מכלל שאסור באכילה שוב שפיר ילפינן האזהר' בק"ו כמבואר בדברי הרמב"ם בריש פ"ב ממ"א ועיין שם במגיד משנה ולכן הוצרך להקשות דאיצטרך לכדר"א ואף שבשאר פסולים אין לוקים מדר"א דהוה לאו שבכללות כדמסיק אח"כ מ"מ נ"מ מדר"א שיצטרפו הפיגול והנותר למלקות כדאיתא במעילה דף י"ז ע"ב ועיין כאן בתוס' בד"ה הא אין לוקין

שם וכ"ת אין מזהירין מן הדין וכו' יש להקשות לפ"ד הרמב"ם הנ"ל שאם כבר יש איסור עשה שוב מזהירין מן הדין א"כ נסתר קושיית הגמרא כאן דהרי כאן כתיב באש תשרף וידענו איסור אכילתו ושוב למה לי לא יאכל הא הוא ק"ו ממעשר הקל ונראה עפ"י מה שכתבו התוס' בד"ה היקשא הא דבעי למילף קודש ממעשר היינו לאיסור הנאה א"כ שפיר קאמר אין מזהירין מן הדין דאיסור הנאה לא ידענו אף דכתיב באש ישרף אכתי אימא בשעת בעורו לתהני מיניה וצריך למילף ממעשר דכתיב לא בערתי ממנו בטמא ושפיר קאמר אין מזהירין מין הדין שם ומה מעשר הקל וכו' לא בערתי ממנו בטמא משטחיות לשון זה משמע דלא בערתי ממנו בטמא אזהרה הוא דהרי השיב על זה וכ"ת אין מזהירין מן הדין ואין לדחוק לומר שעיקר הדבר סמך עצמו על קרא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' שמביא אח"כ שזה ודאי אזהרה הוא שהרי התוספת בד"ה היקשא הוא הקשו תימא וכו' ויש לומר דצריך היקשא משום איסור הנאה וכו' דבפ"ב דשבת לא ילפינן הנאה בשמן קודש שנטמא אלא ממעשר ע"כ דברי התוספת ומעתה אי ס"ד דלא ביערתי אינו אזהרה בלאו רק איסור בעלמא א"כ במעשר גופי' לא ידענו אזהרה להנאה וא"כ מלבד שקשה למה לו להביא ההיקש ותיפוק לי מק"ו כאשר אמר תחלה [מה שהקשה] שאין מזהירין מן הדין זה שייך אצל אזהרה אבל איסור ודאי ילפינן עוד] אלא שהוא אפי' סתירה בעקר דברי הגמרא דלפי זה לא ידענו מהך היקש רק אישור בעלמא בהנאת הדרא קושיית תו' לדוכתא מנ"ל לאוקמי באא"ע לשאר איסורים הא איצטריך לגופיה למיקם בלאו בקודש עצמו על ההנאה שזהו לא ידענו מההיקש של מעשר דמעשר עצמו ליכא אזהרה על הנאה אלא ודאי ראיה ברורה מסוגיא זו דהאי לא בערתי אף שנאמר בלשון שלילה אעפ"כ אזהרה גמורה הוא ובזה עמדתי על דברי רבינו הגדול הרמב"ם בשרשיו שהקדים לסמ"ק שלו בשורש א' בסוף השורש כתב ונשאר עלינו לבאר דבר אחד וכו' כשספר בתורה שננקה נפשותינו כשנשלול ממנו הפועל פלוני הנה אותו הפעולה ימנה מכלל מצות לא תעשה וכו' וזהו כמו שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה כל זה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו והרמב"ן השיג עליו וכתב שנראה מדברי רז"ל שלא היה לוקין על לאו הבא מכלל דבר אחר ואלו שהביא הרב לאו הבא מכלל הן המה וכו' ואם היה הלאו הבא מכלל לא ביערתי אזהרה אם כן המדליק שמן של מעשר שני שנטמא הי' לוקה וזה לא עלה על הדעת מעולם והרב עצמו אינו אומר כן והמגילת סתרי' חתר למצוא מקור מאין נבעו דברי הרמב"ם הללו ופשפש ולא מצא מאין אדני ראיותיו הוטבעו והנה לפי מה שביארתי דברי רבינו הרמב"ם מוכרחים בסוגיא זו ולכאורה הוא פליאה נשגבה על מאור עינינו הרמב"ן ז"ל איך נעלם ממנו סוגיא זו ונראה כאשר נשים לב להקושיא העצומה שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם מדידיה אדידיה דכאן פסק דלא ביערתי אזהרה הוא ואם כן היה לוקה המדליק בשמן מעשר שנטמא והוא עצמו לא פסק כן וכוונתו שהרמב"ם בריש פרק ג' ממעשר שני לא כתב מלקות רק באוכל מעשר שני שנטמא שכן כתב שם בראש הפרק האוכל מעשר שני בטומאה היה לוקה שנאמר ולא ביערתי ממנו בטמא וכו ואח"כ בהלכה ב' כתב ואפילו להדליק בו את הנר אחר שנטמא אסור וכו' הרי שבאכילה כתב היה לוקה ובמדליק כתב אסור ולא כתב היה לוקה ואף שגם שם מסיים שנאמר לא ביערתי בטמא אפילו הכי לא כתב שהיה לוקה והיא גופא טעמא בעי כיון שהאכילה וההדלקה שניהם מפסוק זה נפקי מדוע היה לוקה על האכילה ולא היה לוקה על ההדלקה ונראה שהרמב"ם לשטתו שכתב בפרס ח' ממ"א הלכה ט"ז כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל וכו' לא היה לוקה וכו' והמ"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה כתב שאפילו בשר בחלב שיש בו לאו מיוחד להנאה שג"כ נאמר לא תבשל אפ"ה לא היה לוקה ובאמת אין אנו צריכים להביא דברי המ"ל שהדבר מפורש בדברי רבינו עצמו בפ' י"ח מהל' סנהדרין במנותו הלאוין שאין בהם לא כרת ולא מיתה בידי חמים שהיו לוקין עליהם שם צ"ב האוכל בשר בחלב צ"ג המבשל בשר בחלב הרי שמנה האוכל ומנה המבשל ולא מנה הנהנה הא ודאי שהנהנה לא היו לוקה והטעם כתב הרב המגיד בפ"ח ממ"א שכל דבר שהוא מאכל אין בו דרך הנאתו רק האכילה אבל שאר הנאות לא מיקרי דרך הנאתן וא"כ שוב אף שסובר הרמב"ם שלא ביערתי ממנו בטמא הנאמר במעשר שני הוא אזהרה וכולל האכילה וההדלקה מ"מ לא היו לוקה על ההדלקה של שמן טמא שמקרי שלא כדרך הנאתן ואכילה כתיב ביה דהא כתיב לא תוכל לאכול וגו' ולכך לא הוי לקי אלא דרך אכילתו ואף שמבשר וחלב אין ראיה למעשר שני, טמא דבבשר וחלב ודאי שאין טעמו של הרמב"ם משום שלא היה לוקה אלא דרך אכילתו דהרי בב"בח לא כתיב אכילה וכמבואר לקמן דף כ"ה ע"א ואף דמשני שם להכי גמר מנבילה וכו' מ"מ הרי הרמב"ם לא יליף ב"בח מנבילה אלא ודאי טעמו של הרמב"ם בב""בח משום שההנאה לא נאמרה בתורה בלשון הנאה רק בלשון בישול ולהכי הוצרך בפ"ט ממ"א הלכה ב' לומר דלא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסור הבישול כלומר אפילו בישולו ק"ו אכילתו מ"מ בלי ואיה יש לומר דלדעת רבינו לא היו לוקה על הדלקה של מעשר שני כיון דכתיב ביה גם אכילה בעינין כדרך הנאתו והרמב"ן אף שס"ל שהיו לוקין על הנאת בשר בחלב כמפורש בדבריו בהשגותיו על הרמב"ם בשרשיו בשורש ב' מ"מ נעל"ד בהני אסורי הנאה שנאמרה הנאה שלהם בלשון אכילה האכילה עקר ובזה לא היו לוקין על ההנאה וכיון שלא היו לוקין על ההנאה שוב אין האזהרה מוסיף בו דבר אם היה כבר אסור בלי האזהרה ההיא ומוקמינן האזהרה באם אינו ענין על דבר אחר ואומר אני ק"ו אם במקום דאיכא מלקות השיב התלמיד כאן בסוגיא זו כאשר הקשה ודלמא לעבור בשני לאוי השיב דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי אף שיש חילוק בין לאו ח' לשני לאוי לענין אם ילקה ארבעים או שמונים ואפ"ה אמרינן דהיכי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי ק"ו היכי דליכא מלקות כלל והאיסור כבר ידענו שאמרינן היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ליה לענין אזהרה כיון שאין האזהרה ה מוספת בו שום חיוב או עונש ואם כן תו לא קשה זה שהקשיתי על הרמב"ן שנשאר קושיית התוספת דנימא דלא יאכל לגופיה אתי אם א"ע לאכילה תנוהו להנאה בבשר קודש גופ' שנטמא ולדידיה לא מהני תירץ התוס' דמהקישא לא ילפינן הנאה דמהקישא ליכא אזהר' כי כשל עוזר שהרי מעשר שני גופי ליכא בי' להרמב"ן דלא ביערתי אינו אזהרה דמה בכך שאינו אזהרה כיון שעכ"פ האיסור מפורש שאסור לבער בטמא א"כ שוב מה תוסף האזהרה בבשר קודש שהרי בין כך ובין כך ליכא מלקות ומה שאמר בתחלה וכ"ת אין מזהירין מן הדין אין כוונתו על לא בערתי אלא כוונתו וכי תימא דלאכילת בשר קודש גופי איצטריך דאף דבמעשר איכא לאו ממש באכילה לא תוכל לאכול וגו' לא אתי קודש מיני' דאין מזהירין מן הדין ועל זה השיב דהקישא היא ואף דבשר קודש גופי כתיב שם מ"מ הוצרך ההיקש להנאה כמו שכתבו התוס' ואף דלענין הנאה היה יכול להשאיר בק"ו כיון דבלא''ה לא היו לוקין על ההנאה מ"מ כיון שכב הוצרך להביא הך קרא דלא תוכל משום האכילה שוב הביא ההנאה מההוא קרא גופי מהקישא ומעתה הגענו לפרשת דרכים הרמב"ן והרמב"ם כ"א דרכו לפי שטתו שהם נחלקו בשורש השני שדעת הרמב"ם שדבר שכבר ידענו בו שוב מזהירין מק"ו ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין וכמפורש ג"כ בפ"ב ממ"א הלכה ב' והרמב"ן שם בהשגותיו בשורש הנ"ל השיג עליו מזהירין מן הדין וא"כ לשטת הרמב"ם אי אפשר האיסור מפורש בתורה אם אין הלאו מפורש א"א ללמוד מזהירין מן הדין על האכילה שהרי איסור האכילה עכ"פ מפורש שהרי כתיב ישרף וכיון שהאיסור מפורש שפיר מזהירין מן הדין אלא ודאי הך וכי תימא על ההנאה קאי וכמו שכתבתי לעיל מכלל דבמעשר עצמו יש בו אזהרה על ההנאה ואיזה אזהרה מצינו בו כ"א הך קרא לא בערתי וגו' ולכן כתב דזה הוא אזהרה והרמב"ן לשטתו דאף מה שמבואר אסורו אמרינן ביה אין מזהירין מן הדין והך וכ"ת אין מזהירין על האכילה קאי שיש בו אזהרה ממש לא תוכל לאכול וגו' לכך פסק דלא בערתי אינו אזהרה: