טור יורה דעה – סימן שצג

אבל - כל ג' ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל ולא לבית הקברות, ומכאן ואילך הולך, ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. וכן הדין ביציאתו לבית הקבר, ג' ימים הראשונים אינו יוצא, מכאן ואילך הולך ועומד בשורה אצל האבל.

תניא: אבל שבת ראשונה, פירוש שבוע ראשונה, אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לדבר מצוה כגון למילה וכיוצא בו. שנייה, יוצא ואינו יושב במקומו ואינו מדבר. שלישית, יושב במקומו ואינו מדבר. רביעית, הרי הוא כשאר כל אדם, אפילו לא שלמו ג' שבועות, כגון שמת באמצע שבוע, מיד כשכלתה אותה שבוע ושתים של אחריה חשוב רביעית, דלא בעינן מעת לעת.

ולענין יציאת האבל לבית הכנסת, כתב הרי"ץ גיאת שיוצא אפילו בחול. והראב"ד כתב שאפילו בשבת אינו יוצא. ואינו כדברי שניהם, אלא בחול אינו יוצא כל עיקר, ובשבת תלוי במנהג. וכן כתב רב האי שהכל כמנהג המדינה, היכא דרגילי דאתי לבי כנישתא, מקדים ואתי מצפרא קמי צבורא לבי כנישתא, והיכא דרגילי למיתב בביתיה יתיב, ובבבל - בכפרים כולי עלמא נפקי לבי כנישתא, ובכרכים ועיירות גדולות רובן יושבין בבתיהן וריעיהן וגומלי חסד באין עליהן ומיעול עיילי לבי כנישתא ויתבי במקום אבלים ומצלי.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ונוהגין באשכנז שהאבל הולך לבית הכנסת, וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין אצלו, ועומד האבל והולך לביתו וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין שם שעה אחת, וסומכין על דבר הגדה בפרקי רבי אליעזר, ראה שלמה המלך שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה לפיכך כשבנה בית המקדש בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות בין השערים הללו, הנכנס בשער חתנים יודעין שהוא חתן, ואמרו לו "השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות", הנכנס בשער האבלים ושפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל, ואומרים לו "השוכן בבית זה ינחמך", והנכנס בשער האבלים ואין שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה, ואומרים לו "השוכן בבית זה יתן בלבך לשמוע דברי חבריך ויקרבוך". משחרב בית המקדש התקינו חכמים שיהו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו, ואת האבל ויושבין עמו לארץ, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים.