טור יורה דעה – סימן שצ

אבל אסור לגלח. אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, אפילו בית הסתרים.

לכן כתב הראב"ד: אף ע"פ שבחול המועד מותר לגלח השער שעל השפה, באבל כל ל' יום אסור. והרי"ץ גיאות כתב שאסור תוך ז' ומותר לאחר ז'. וכן כתב בהלכות גדולות. והרמב"ן כתב שאפילו תוך שבעה מותר ליטול כל שערה שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה.

ישב לגלח ואמרו לו מת אביו - הרי זה משלים ראשו, אחד המגלח ואחד המתגלח.

כל אלו שאמרו מותר לגלח בחול המועד, כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, והיוצא מבית השביה ומבית האסורין, ומנודה שהתירו לו חכמים, והנשאל לחכם והותר - כולם אסורין לגלח בימי אבלו, שאם ארעו אחד מאלו קודם האבלות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח. אבל אם ארעו אחד מאלו ותכפוהו מיד שני אבלות זה אחר זה, מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים אפילו תוך ז'.

ואדם אחר שתכפוהו אבליו זה אחר זה - מיקל שערו, פירוש שמגלחו קצת בתער אבל לא במספרים.

על כל המתים - מגלח לאחר ל' יום. על אביו ואמו - עד שיגערו בו חביריו. ואפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום, אסור עד שיגערו בו חביריו.

תניא באבל רבתי: אשה - מותרת בנטילת שער אחר שבעה. וכן כתב רב אלפס שאשה מותרת בנטילת שער. והקשה הרמב"ן אם כן תהא מותרת בגיהוץ, וכן כל מצות ל' לא יהא נוהגת בה. על כן נראה כדברי המפרשים דנטילת שער דשרי באשה, היינו במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד שהוא משום תכשיט שלא תתנוול על בעלה, אבל בתספורת ממש אסורה כל ל' יום כמו האיש. וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

תניא: כשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניים דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר, והלכתא כוותיה. ומותר בין בשל ידים בין בשל רגלים. ומיהו דוקא בשינוי, כגון בידיו או בשיניו, אבל במספרים או בסכין אסור.

כתב רי"ף: חזינא לקצת רבוותא דכתבי דוקא תוך ל', אבל תוך ז' אסור, ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו תוך ז' שרי. וכן כתב הרמב"ן. וכתב הרי"ץ גיאת דאחר ז' מותר אפילו במספרים, וכן כתב בהלכות גדולות, וכן פסק בספר המצוות. אבל הרמב"ן כתב שאין חילוק בין תוך שבעה לאחר שבעה, שלעולם אינו מותר אלא על ידי שינוי.