טור יורה דעה – סימן שמ

מי שמת לו מת, והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם כאשר יתבאר, חייב לקרוע עליו. ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע.

וצריך שיקרע מעומד. ואם קרע מיושב כתב הראב"ד שיצא, וכן דעת רב אלפס, והרי"ץ גיאת כתב שלא יצא וצריך לחזור ולקרוע, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ומקום הקריעה בכל מקום בית הצואר לפניו. אבל אם קרע בשולי הבגד למטה, או מצדדים תחת בתי הידים, לא יצא. והרמב"ם כתב שגם לאחוריו לא יצא. והרמב"ן כתב ג"כ שאין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן, ואם קרע שם לא יצא.

ושיעורה טפח. במה דברים אמורים בתחילת קריעה, אבל אם קרע על מת ובא להוסיף באותו קריעה על מת אחר, סגי בכל שהוא, חוץ מעל אביו ואמו שחמורים יותר כאשר יתבאר.

וכשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו, כך קורע על מת שמת לקרובו. וכתב הרמב"ן שאינו קורע אלא בפני קרובו, כדרך שאומרים באבלות שאינו מתאבל עם קרובו אלא בפניו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כיון דקריעה אינו אלא בשעת חימום, קורע מיד אפילו שלא בפניו.

וכשם שקורע על הקרובים, כך צריך לקרוע על הרחוקים כל אחד כפי מה שהוא, דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים, מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשו לו. ופירוש בוכה ומתאבל - שבוכה וקורע עליו, אבל אין צריך לישב עליו באבלות אלא על רבו מובהק. וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה גונזן בבית גנזיו. ואם הוא חכם, יעשה עליו כראוי לו, דתניא חכם שמת הכל כקרוביו, הכל קורעין הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר. לפיכך יעשה על כל אחד ואחד לפי הראוי.

כיצד? כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם, חייב לקרוע. וכתב ה"ר יונה דוקא באדם שאינו רשע, אבל אם הוא רשע וחשוד אין לקרוע עליו. והר"מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבין לקרוע חוץ מעל מומר ועובד אליל, או עובר על כל אחת מכל מצות שבתורה להכעיס שאותו חשוב כמומר, אבל אם אדם עושה לפעמים עבירה לתיאבון, או שמניח מלעשות המצוה בשביל טורח, כגון זה חייב לקרוע עליו כיון שאינו כופר בתורה ואינו עושה להכעיס.

והטעם שקורעין על כל אדם בשעת יציאת נשמה, קאמר רבי שמעון בן אלעזר מפני שדומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבין לקרוע עליו, ופירש רש"י שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לספר תורה. וכתב הרמב"ן ולפי זה אין צריך לקרוע על אשה, ופירש הוא שאינו אלא דמיון בעלמא, שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליו כעל ספר תורה שנשרף, ועל כן כתב שקורעין גם על אשה.

ואם אינו עומד בשעת יציאת נשמה, אם הוא אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סנו שומעניה אלא שאינו גדול בתורה, חייב לקרוע אם ידע בין מיתה לקבורה. אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה, אינו צריך לקרוע. והרמב"ן כתב על אדם כשר צריך לקרוע בפניו. יראה שאינו מחוייב אלא בפניו, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב סתם בין מיתה לקבורה ולא אמר בפניו.

ועל חכם ותלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום. ואם לא קרע בשעת שמועה, יקרע בשעה שעוסקין בהספד.

ועל רבו שלמדו חכמה, אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת, ועל חברים שלומדין שמועות זה מזה, קורע ואינו מאחה כקרע של אביו ואמו. והרמב"ן כתב שדומה לאביו ואמו שקורע לעולם כשישמע, אבל הוא מתאחה. ורמב"ם דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה לבו, ולא נהירא להרמב"ן, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כהרמב"ן, אלא שכתב שאינו מאחה לעולם.

על כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו, ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש עשרה עד שמגלה לבו. ואם לא קרע כל בגדיו, לא יצא ידי קריעה, וגוערין בו כמי שעובר על מצות עשה מדברי חכמים, וכל זמן שאותו בגד עליו, אומרים לו קרע אפילו לאחר כמה ימים כמי שלא קרע בשעת חימום. ואפרקסותו אינה מעכבת הקריעה, פירוש שאם קרע כל בגדיו חוץ ממנה יצא, אבל לכתחילה כתב הראב"ד שצריך לקורעה, והרמב"ן כתב שאפילו לכתחלה אין צריך לקורעה, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ואפרקסותו - פירש רש"י שהוא סודר שעל ראשו ונופל על פניו, ולפי שאינו מלבוש אין צריך לקורעו, ובעל הערוך פירש שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו, ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה.

אחד האיש ואחד האשה שוין לענין קריעה, אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת העליונה.

על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה, ועל אביו ועל אמו צריך לקרוע כל השפה. על כל המתים קורע מבפנים אם ירצה, ועל אביו ועל אמו דווקא מבחוץ. ופירש רש"י מבפנים בחדר, מבחוץ בפני העם. והרי"ץ גיאת פירש בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורעו, וכן פירש הרמב"ן ועיקר. על כל המתים אם בא להחליף בגדיו תוך ז' מחליף ואינו קורע, ועל אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון. ורבינו האי כתב שאינו קורע בבגדים שמחליף כל שבעה אלא העליון בלבד, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה. על כל המתים שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל', ועל אביו ואמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללתו לאלתר משום כבודה. על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ, ועל אביו ואמו חולץ. פירוש - חולץ זרועו ומוציא כתפו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין. ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף, אין צריך לחלוץ.

ונשיא דומה לאב, שצריך לחלוץ עליו כתף ולקרוע מבחוץ, ולא לשאר דבר. ורבו שלמדו חכמה, דומה לקרע אביו שאינו מאחה לעולם כדפרישית לעיל. וכתב הרמב"ן: אבל שולל מיד ביום השני ואינו דומה לו לשאר דברים, ונוהג עליו אבלות מקצת היום.

והקורע על חכם שמת, כיון שהחזיר פניו מהמטה שולל מיד. וכתב הרמב"ם שמאחה ביום השני, והרמב"ן כתב שמאחה מיד, אי נמי לאחר קבורה.

תנו רבנן: על חכם חולץ מימין ועל אב בית דין משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן. ומדלא פירשו באב היכן חולץ שמע מינה רצה מכאן או מכאן, ואם רצה חולץ את שתיהן. וכן רבו שלמדו חכמה, רצה חולץ שתיהם.

על כל המתים אם לא שמע תוך ל' יום אינו קורע, או מי שאין לו חלוק ונזדמן לו חלוק - תוך ז' קורע, לאחר ז' אינו קורע, ועל אביו ואמו קורע והולך. ופירשו הגאונים עד י"ב חדש, והרמב"ם כתב כל ל' יום, ובעל הלכות כתב לעולם, וכן עיקר.

וכשם שאסור לאחות קרע שקרע על אביו, כך אסור להפוך צד העליון של הבגד למטה ולאחותו, ואפילו הלוקח אותו אסור לאחותו, לפיכך אם בא למוכרו צריך להודיעו ללוקח. מכרו לו סתם ולא הודיעו, אסור לו לאחותו עד שידע שאינו מקרעים שאין מתאחין, ואסור למוכרו לנכרי.

הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות, לא יצא ידי קריעה, ומתוך האיחוי יצא, ובאיחוי אלכסנדרי. ופירש הראב"ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה, והרמב"ן פירש דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה, ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לפירוש הראב"ד.

קרע על מת ומת לו מת אחר, תוך ז' קורע קרע אחר, לאחר שבעה מוסיף על קרע הראשון כל שהוא. ועד היכן קורע ומוסיף עד טיבורו. הגיע לטיבור מרחיק ג' אצבעות וקורע, נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע.

אמרו [לו] מת אביו וקרע מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. מת בנו וקרע מת אביו והוסיף, עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו ומתה אמו, מת אחיו ומתה אחותו, קורע קרע אחד על כולם, רבי יהודה אומר על כולם קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד והלכתא כוותיה. ופירש רש"י דארישא נמי פליג היכא שמת אביו וקרע ואחר כך מת בנו, או שמת בנו וקרע ואחר כך מת אביו, לעולם צריך שיהא קרע אביו או אמו בפני עצמו. וה"ר אברהם פירש דרישא דברייתא דאיירי בזה אחר זה, מיירי דשמע לאחר שבעה והוסיף על הקרע, בהא מודה רבי יהודה, ולא פליג אלא בסיפא שבא לקרוע על שניהם, וגם ר"י לא פליג אלא על אביו או על אמו עם אחרים, אבל על אביו ואמו ביחד מודה שקרע אחד לשניהם, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

כלל הדברים - מי שמתו לו שני מתים כאחד, או שבא לו שמועה משנים כאחד, קורע קריעה אחת על שניהם. קרע ואחר כך מת לו מת אחר, תוך ז' קורע קרע בפני עצמו, בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח, לאחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא. מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו, קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו ומרחיק ג' אצבעות וקורע טפח על מת האחר. מת אביו וקרע ואחר ז' מת אחד מהקרובים, מוסיף על קרע הראשון, ותחתון מתאחה ועליון אין מתאחה. מת אחד מהקרובים ואח"כ מת אביו או אמו בין בתוך ז' בין לאחר ז', מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד, שהרי צריך להבדיל קמי שפה, וקורע עד שמגיע ללבו. מתו אביו ואמו כאחד, קורע קרע אחד על שניהם.

אמרו לו מת אביו וקרע, או שאמרו לו מת סתם וסבור שהיה אביו וקרע, ואחר כך נמצא שהוא בנו, אם נודע לו תוך כדי דיבור של הקריעה, אין צריך קריעה אחרת. לאחר כדי דיבור, צריך קריעה אחרת. וכן היה לו חולה ונתעלף וקרע עליו ואחר כך מת, אם מת תוך כדי דיבור של קריעה אין צריך קריעה אחרת, ואם לאו צריך קריעה אחרת.

כתב הרי"ץ גיאת על שם גאון: מי ששמע שמת אביו וקרע וישב עליו אבלות ג' ימים, ובאו ואמרו לו קיים הוא ופסק, ואחר כך אמרו לו מת, כיון שקרע בשעת חימום יצא ידי קריעה ואין צריך לחזור ולקרוע, אבל צריך לישב שבעה ימים של האבלות רצופים, ודחה הוא דברי הגאון, דכיון ששמע לאחר כדי דיבור אף ידי קריעה לא יצא. וכתב הרמב"ן: ודאי היכא שאמרו לו מת וקרע ולא מת ואחר כך מת, לא יצא ידי קריעה, אבל אמרו לו מת וקרע ונהג ג' ימי אבילות ואחר כך אמרו לא מת והפסיק וחזרו ואמרו לו בפעם הראשון מת כמו שאמרו הראשונים ואלו שהפסיקו אבלותך עדי שקר הם, ודאי יצא ידי קריעה כדברי הגאון. ולענין מה שאומר שצריך שיהו שבעה ימי אבילות רצופים, ראוי לומר כבר הורה זקן, אלא שיש להשיב והנה היא כתובה בספרו אלא שאין רצוני להאריך, וסיום דבריו, וקרוב היה לומר שכיון שחלה עליו אבילות ונהגו בו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג, עולין לו ואין תשלומין לאבלות, ודבר זה צריך תלמוד.

קטן שמת לו מת, מקרעין לו מפני עגמת נפש. פירוש, כדי להרבות בהספד. כתב הרי"ץ גיאת: ואם הגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו לשאר מצות.

אין קורעין לכבוד אשתו אלא על חמיו ועל חמותו בלבד.

הקורע בשבת על מתו, אע"פ שחלל השבת יצא ידי קריעה. ופריך עלה בירושלמי הרי מצה גזולה אין יוצאין בה בפסח, ומשני התם העיקר ברם הכא עבר עבירה. כתב הרמב"ן ושמעינן מהכא הקורע בחלוק הגזול לא יצא ידי קריעה.

קטן שמת ביום ל' דלא קים לן ביה שכלו חדשיו, כתב הרמב"ן יש אומרים שקורעין עליו אע"פ שאין מתאבלין עליו, ולא נהירא, אלא אין קורעין עליו.

אין קורעין ביום טוב, אפילו ביום טוב שני של גליות, אבל בחול המועד קורעין על כל אחד כפי מה שהוא, אם עומד בשעת יציאת נשמה, או אם הוא אדם כשר, או חכם, על כל אחד כדינו.

ואם שמע שמועה קרובה ברגל שנוהג בה אחר הרגל שבעה ושלשים, ודאי קורע. אבל אם שמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשה רחוקה, כתבו הגאונים כיון שאינו נוהג שבעה אחר הרגל אינו קורע ברגל. והרמב"ן כתב שהוא קורע ברגל.

ההולך בבגד קרוע לפני המת, פירוש שמראה עצמו כאילו קרע ולא קרע, הרי זה גוזל החיים והמתים.

האומר לחבירו השאילני חלוקך שאלך לבקר את אבא שהוא חולה ומצאו שמת, קורעו ואינו מאחה, ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו. אמר לו שאלך ואבקר את אחי או בני, קורעו ומאחו ומשלם דמי קרעו. לא הודיעו שהלך לבקר בו החולה, לא יגע בו.

המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל, אינו רשאי ליטלו ממנו עד שיצאו ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה.

קורעין על שמועות רעות, כגון שנקבצו רוב הציבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם, אפילו לא נהרגו אלא המיעוט מהם.

ועל השומע ברכת השם מישראל, אפילו בכינוי אפילו בזמן הזה. אבל השומע מהנכרי בכינוי, אינו חייב לקרוע עד שישמע שם המיוחד. ואחד השומע או השומע מהשומע, כגון ששמע מהעדים היאך בירך פלוני, והעדים אין צריכין לקרוע פעם אחרת.

והרואה ספר תורה שנשרף, או אפילו מגילה אחת מהנביאים או הכתובים, קורע שתי קריעות. ודוקא שרואה ששורפין אותה בזרוע וכמעשה שהיה.

הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר "ערי קדשך היו מדבר" וקורע על הראשונה ודיו. וכשרואה ירושלים אומר "ציון מדבר היתה וירושלים שממה" וקורע. ואם קרע על ירושלים תחילה, אינו קורע על האחרות. וכשרואה בית המקדש בחורבנו אומר "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" וקורע. ואם פוגע במקדש תחילה, קורע על כל אחד ואחד בפני עצמו. לסוף ל' יום צריך לקרוע אם אינו רואה אותו בינתים. וכל אלו הקרעים רשאין למוללן לשוללן ללוקטן ולעשותן כמין סולמות לאחר ז', אבל אין רשאין לאחותן לעולם.