טור יורה דעה – סימן שמא

מי שמתו מוטל לפניו, או אפילו אינו לפניו ומוטל עליו לקוברו, והיינו כל הקרובים המתאבלים עליהם, אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו. אין בית לחבירו, עושה לו מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל.

ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ולא שותה יין, ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון, אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכין לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל המצוות האמורות בתורה. ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. ואפילו אם ירצה להחמיר על עצמו ולברך או לענות אחר המברכים, אינו רשאי.

ובשבת ויום טוב אוכל בשר ושותה יין ומברך וחייב בכל המצוות, חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו. ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת, חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמחשיך. ואם רוצה לקוברו ביום טוב ראשון על ידי עממין, כיון שצריך להמציא לו צרכי קבורה חשיב כמוטל לפניו ואסור בכולן. וכל שכן ביו"ט שני שהוא בעצמו יכול לקוברו, שחל עליו דין אנינות.

ראיתי לאדוני אבי הרא"ש ז"ל שמת לו מת בשבת, ובמוצאי שבת לא הבדיל ולא התפלל, ולא ביום א' בבקר, ולאחר שנקבר המת התפלל תפילת שחרית שעדיין לא עבר זמנה, אבל תפילת הערב לא שכבר עבר זמנה. ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל.

ובענין ההבדלה איכא פלוגתא, הר"מ מרוטנבור"ק כתב שצריך להבדיל, דקיימא לן מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, וה"ר יהודה כתב שאין להבדיל, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

כתב ר"י: כשנפטרה אמי מורתי הודיעו הדבר לרבינו תם שהיה אחיה והיה דר בעיר אחרת, ואכל בשר ושתה יין קודם קבורתה, ונתן טעם לדבריו שכיון שהיה לה בעל שחייב בקבורתה, מוטלת על בעלה ולא עליו ולא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וסברא חלושה וקלושה היא זו, דאם כן אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון שבניו שיורשין אותו חייבין בקבורתו, אלא ודאי לא פלוג רבנן, אלא כל המתאבלים ומתאוננין קרויין מוטל עליו לקוברו ואפילו אינו בעיר, דלא בעינן מוטל לפניו.

מקום שנוהגין שם שכתפים מיוחדין להוציא המת ולאחר שיתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם מותרין הקרובים בבשר וביין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית ושוב אינו מוטל עליהם לקוברו. ומתוך כך הורה ר' יצחק על מי שהיה תפוש ומת בתפישה ולא ניתן לקבורה, שלא חל אנינות על הקרובים, דלא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון שלא נתנוהו לקוברו. ומכל מקום לא חל עליהם אבילות כיון שלא נתייאשו מלקוברו. וכן אם קרובי המת בתפיסה, שאין אנינות חל עליהם מטעם זה. וכן מי שנהרג בדרך או גררו חיה או שטפו נהר ולא נתייאשו מלקוברו, אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבלות, ומונין לו ז' ול' מיום שנתייאשו מלקוברו.

כתב הרמב"ם שכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהן, וכן כתב הרי"ץ גיאת שאינו אסור בין מיתה לקבורה בתכבוסת ובתספורת וברחיצה ותשמיש המטה ובשאר גזירת שבעה. וכתב הרמב"ן: שגגה היה מה שהתירו בתשמיש המטה דכולי עלמא בחול אסור בו, וכן קצת דיני אבילות נוהגין בו כגון רחיצה וסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואין צריך לומר בשמחה ובתספורת, ואסור בהנחת תפילין, ואסור בשאלת שלום שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, ובמלאכה נמי, אי במלאכת עצמו אף אחרים אסורין, וכבר אמרו שאסור לישב אפילו על גבי מטה כפויה אלא על גבי קרקע צריך לישב, ולא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת ראש ובכפיית המטה, והקילו באלו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקוברו ולילך מעיר לעיר ואם באת להחמיר עליו בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדים בכך לפיכך לא החמירו עליו באלו, אע"פ שמותר לאכול בשר ולשתות יין משנמסר לכתפים, היינו משום שאינו מוטל עליו לקוברו, אבל בעדונין ובשמחה אסור. וכן כתב הר"ר פרץ שאסור בכל מה שנוהג באבל חוץ מנעילת הסנדל. ומדברי בעל התוספות ייראה שאינו אסור אלא בבשר ויין ותשמיש המטה, אבל בשאר כל דיני אבלות מותר.

המשמר המת אפילו שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ותפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. היו שנים, זה משמר וזה קורא.