טור יורה דעה – סימן רנח

המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר.

כיצד, היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר "הרי זה כזה", הרי זו צדקה. המפריש סלע לצדקה ואמר על אחר "וזו", הרי גם השני צדקה אע"פ שלא פירש.

כתב הרמב"ם: הנודר צדקה ואינו יודע כמה נדר, מרבה ליתן עד שיאמר ודאי לא לכל כך נתכוונתי.

האומר תנו מאתים זוז או ספר תורה לבית הכנסת, יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בה. ואם הוא רגיל בשתיהן, יתנו לשתיהן. האומר תנו מאתים זוז לעניים, יתנו לעניי אותה העיר.

אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט. לפיכך מי שנודר צדקה, אי איפשר לו לחזור בו. והני מילי בלא שאלה, אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו, יש אומרים שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו, דהוי כמו הקדש בטעות דקיימא לן שאינו הקדש.

ומיהו אם הוא מקדיש או נודר דבר שאינו בידו, כגון שיש לו חוב על אחר ואומר יהיה להקדש או לצדקה, אינו כלום. אבל אם אמר "חוב שיש לי על פלוני כשיבוא לידי אקדישנו" או "אתננו לצדקה", חייב להשלים דבריו להקדישו וליתנו כשיבוא לידו. ואפילו האומר "חוב יש לי ביד פלוני, יהיה לצדקה", אם אומר כן בפני הגבאי ובפני בעל חוב, זכה בו הגבאי והרי הוא צדקה ואי אפשר לחזור בו, ואסור לשנותו כאילו כבר בא ליד גבאי.