טור יורה דעה – סימן רמה

מצות עשה על כל אחד מישראל שילמד לבנו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם. וכל המלמד לבנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני. ואינו חייב ללמד לבתו דדרשינן לבניכם ולא לבנותיכם. ואשה אינה חייבת ללמד לבנה. לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו.

הוא היה צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם - אם שניהם שוין, הוא קודם לבנו. ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודמו. ואף על פי שבנו קודם לא יבטל הוא, שכשם שמצוה עליו ללמד לבנו כך הוא מצווה ללמד לעצמו.

כשם שמצווה ללמד לבנו, כך הוא מצווה ללמד לבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. ולא לבן בנו לבד, אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים, אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבירו.

וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, אבל אינו חייב ללמד לבן חבירו אלא בחנם.

ומאימתי מתחיל ללמד לבנו, משיתחיל לדבר, מתחיל ללמדו "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ופסוק ראשון מפרשת שמע, ואחר כך מלמדו מעט מעט מהפסוקים עד שיהא כבן שש או כבן שבע, ואז מוליכו אצל מלמד תינוקות.

היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר, נותן לו שכר. וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה, ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד. וכתב הרמ"ה: הני מילי דלא אפשר ליה דדחיקא ליה שעתא, אבל אם אפשר ליה, חייב לאגמוריה משנה תלמוד הלכות ואגדות.

מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה מלמדי תינוקות מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמדי תינוקות. ואם לא הושיבו מחריבין העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

מכניסין התינוקות להתלמד כבן ששה וכבן שבעה כל אחד כפי כחו, ובפחות מכאן אין מכניסין אותם.

ואפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם, אלא ישב עם האחרים אולי יבין.

והמלמד יכה אותם להטיל אימה עליהם, ולא יכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי, לפיכך לא יכה אותם לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה.

ויושב ומלמדן כל היום וקצת מהלילה, כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה. ולא יבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים ובסוף היום. ואין מבטלין התינוקות אפילו לבנין בית המקדש.

אין קורין לתינוק בתחילה בשבת מה שלא למדו משום טורח שבת, אבל מה שקראו כבר פעם אחת, שונים אותו להן בשבת.

חמשה ועשרים תינוקות צריכין למלמד אחד. כתב הרמב"ם, היו יותר על חמשה ועשרים עד ארבעים, מושיבין אחר לסייעו בלימודו. היו יותר על ארבעים מעמידין שנים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שעד ארבעים יספיק במלמד אחד בלא שום סיוע, ומארבעים עד חמשים מושיבין אחר עמו לסייעו, וכשהם חמשים מושיבין להם שנים.

עיר שיש חמשה ועשרים תינוקות שצריכין להשכיר להם מלמד, ויש עיר אחרת אצלה שיש לה שני מלמדים שיש להם חמשים תינוקות, אין בני העיר שיש בה חמשה ועשרים יכולים לומר נשלחם לעיר האחרת ונחלקם לפני אותם שני המלמדים והרי מספיקין לכולם, אלא צריכין לשכור להם מלמד בעירם. אבל כי האי גוונא בעיר אחת מבית הכנסת לבית הכנסת אחרת, מוליכים אותם, והוא שלא יהא נהר מפסיק ביניהם, שאם מפסיק ביניהם לא יעבירום עליו משום סכנה, אבל אם יש עליו גשר חזק יכולים להעבירם עליו.

לשון הרמב"ם: מוליכין הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם, אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מוליכין אותו אלא אם כן היה עליו גשר בריא שאינו ראוי ליפול מהרה.

מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה. לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק.

ואם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו, מסלקים הראשון מפני השני.

ואם יש כאן שנים, האחד קורא הרבה ואינו מדקדק עמהם להבינם על נכון, והאחר אינו קורא כל כך אלא שמדקדק עמהם להבינם, לוקחין אותו שמדקדק יותר.

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני אמותיהן שמביאות בניהן.

ואשה לא תלמד תינוקות, מפני אביהם שמביאים בניהם.

אחד מבני חצר או מבני מבוי שביקש ליעשות מלמד תינוקות, אין שכניו יכולין למחות בידו. וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים, או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אינו יכול למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.