טור יורה דעה – סימן רמו

כל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין אם הוא זקן גדול, אפילו עני המחזיר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר (יהושע א ח) "והגית בו יומם ולילה" .

ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טרדות הזמן, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו, כמו שדרשו חכמים בפסוק (דברים לג יח) "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך".

לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם ישא אשה אין דעתו פנויה לו ללמוד. ואם אי אפשר לו בלא אשה - שיצרו מתגבר עליו, ישא אשה תחלה. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל לכולהו אמוראי שאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה, ילמוד ואחר כך ישא אשה, וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן לבטל מפריה ורביה כל ימיו, דלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה (יבמות סג ב).

עד אימתי חייב ללמוד, עד יום מותו, שנאמר (דברים ד ט): "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח.

וחייב לשלש לימודו, שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד. פירוש בתורה - תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים. משנה הוא תורה שבעל פה, ופירוש התורה שבכתב הוא בכלל זה. ותלמוד הוא שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה בדברים שלמד מפי השמועה.

כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכה שלש שעות ביום ובתשע שעות בתורה, יקרא בשלש מהן תורה שבכתב, ובשלש תורה שבעל פה, ובשלש יבין דבר מתוך דבר. וכתב הרמב"ם במה דברים אמורים, בתחילת לימודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו. ורבינו תם פירש שאנו סומכין אהא דאיתא בסנהדרין (סנהדרין כד א) תלמוד בבלי כלול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובו אנו יוצאין ידי חובותינו.

מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבעל פה אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואף על פי שהוצרך ללמוד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמדה לאחרים בחנם. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס שרי, ואפילו אם יש לו, אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי. וללמוד לקטנים שרי משום שכר שימור ושכר פיסוק טעמים. עד כאן.

כתב הרמב"ם ז"ל: אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם, אמרו חכמים: כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבכתב, אבל בתורה שבעל פה לא ילמד אותה בתחילה ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות.

פרק ד' מהלכות תלמוד תורה להרמב"ם:** אין מלמדין דברי תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם. אבל היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו, ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס, שנאמר (משלי כו ה) "כצרור אבן במרגמה, כן נותן לכסיל כבוד" ואין כבוד אלא תורה שנאמר (משלי ג לה) "כבוד חכמים ינחלו".

וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין למדים ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: (מלאכי ב ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אמרו חכמים: אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו מפיהו.

כיצד מלמדין, הרב יושב במדרש בראש ותלמידים לפניו מוקפים כעטרה, כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבין. ואם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים, מלמד, ואם מלמד על ידי מתורגמן, המתרגם עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם והמתרגם הוא משמיע לתלמידים. וכשהן שואלין שואלין למתרגם והמתרגם הוא שואל לרב והרב משיב למתרגם והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב.

אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא אם כן היה המתורגמן אביו של חכם או רבו, אמר הרב לתורגמן כך אמר לי רבי או כך אמר אבא מורי, כשאומר התורגמן לעם אומרו בשם החכם ומזכיר שמו של אבי החכם או רבו, ואומר כך אמר רבנא פלוני אף על פי שלא הזכיר הרב שמו שאסור לקרות לאביו או לרבו בשמו.

הרב שלומד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז, אלא שונה וחוזר הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין, אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה.

ולא יהא התלמיד בוש מחביריו שלמדו בפעם ראשונה או שניה, והוא לא למד אפילו אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש, והוא לא למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים: לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. במה דברים אמורים שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתם שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהן מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהם ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהם ולהכלימן בדברים כדי לחדדן, ולענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים. לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו במהרה.

אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד, עד שתתיישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שישב וינוח. ואין שואלין שנים כאחד. ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו ענין שהם עוסקין בו כדי שלא יתבייש. ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אם אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזן.

אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא כענין. אין שואלין אלא מיראה. ולא ישאל בענין יותר משלש הלכות.

שנים ששאלו, שאל אחד כענין ושאל אחד שלא כענין, נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש והגדה, נזקקין למדרש. הגדה וקל וחומר, נזקקין להגדה. קל וחומר וגזירה שוה, נזקקין לקל וחומר.

היו השואלים, אחד חכם ואחד תלמיד חכם, נזקקין לחכם. תלמיד חכם ועם הארץ, נזקקין לתלמיד חכם. שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות או בשתי שאלות שתי תשובות שתי מעשים, הרשות ביד המתורגמן מעתה.

אין ישנים בבית המדרש, וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים. וכן אמר שלמה (משלי כג כא): "וקרעים תלביש נומה".

ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה,.אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו "רפואה" בבית המדרש, ואין צריך לומר שאר דברים. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.

פ"ג להרמב"ם:** בשלשה כתרים נכתרו ישראל בכתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר (במדבר כה יג): "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר (תהלים פט לז): "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי". כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר (דברים לג ד): "מורשה קהלת יעקב". כל מי שירצה יבוא ויטול. שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר (משלי ח טו): "בי מלכים ימלוכו" הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות.

אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר (משלי ג טו): "יקרה היא מפנינים", יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו.

תחילת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד, ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה תהיה עמל. ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל. אלא אם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער. שמא תאמר אפנה עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא או שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא, אם תעלה מחשבה זו עליך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

כתוב בתורה "לא בשמים היא", "לא מעבר לים היא", לא בשמים היא לא בגסי רוח היא מצויה, ולא מעבר לים היא לא במהלכי למעבר לים. לפיכך אמרו חכמים: ולא כל המרבה בסחורה מחכים. וצוו ואמרו: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.

דברי תורה נמשלו למים שנאמר (ישעיהו נה א): "הוֹי כל צמא לכו למים", לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאליהם ומתקבצין אל מקום אשבורן, כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק כתורה.

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם. ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה [שהוא] מלסטם את הבריות.

מעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא, ובה זוכה לכל כבוד וטובה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא שכולו טוב.

אין דברי תורה מתקיימין במי שמתרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדין תורה מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו. אמרו חכמים דרך רמז: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", (במדבר יט יד) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהל החכמה. וכן אמר שלמה בחכמתו (משלי כד י): "הִתְרַפִּיתָ ביום צרה צר כחכה". ועוד אמר (קהלת ב ט): "אף חכמתי עמדה לי", חכמתי שלמדתי באף עמדה לי.

אמרו חכמים: ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצינעא מחכים, שנאמר (משלי יא ב): "ואת צנועים חכמה". וכל המשמיע קולו בשעת לימודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח.

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שירצה לזכות בכתר של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה באכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. אמרו חכמים: אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר: "קומי רני בלילה". וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי". וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אוכלתו.

"כי דבר ה' בזה", זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר, וכן כל שאפשר לו לעסוק בדברי תורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל בוזה דבר ה'.

אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וענין זה מפורש בתורה הרי הוא אומר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך", ואומר "למען ענותך ולמען נסותך ולהטיבך באחריתך.