טור יורה דעה – סימן רמג

תלמידי חכמים אין יוצאין בעצמן עם שאר העם לעשות בבנין וחפירות של המדינה וכיוצא בהם, כדי שלא יתבזו בפני עם הארץ.

במה דברים אמורים כשכל אחד יוצא בעצמו, אבל אם אין יוצאין בעצמן אלא שוכרים אחרים במקומן או גובין ממון מבני העיר לעשותו, אם הוא דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות המים וכיוצא בהם, חייבים לתת חלקם, אבל דבר שצורך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים, אין חייבים לתת בהם כלום, שאין צריכים שמירה שתורתן שמירתן.

ולכן פטורים מכל מיני מסים ותשחוריות, בין מסים הקצובין על כל בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו, בין הקבועים בין שאינן קבועים. וחייבים בני העיר לפרוע בשבילן אותן הקצובין על כל איש ואיש.

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן, אבל אם אין תורתן אומנותן, חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנותו.

ת"ח שיש לו סחורה למכור, אין מניחין לשום אדם למכור מאותה סחורה עד שימכור הוא תחילה את שלו.

ואם היה לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין ויש שם בעלי דינים אחרים לפניו, אפילו קדמו לבוא לפניו תחילה, מקדימין דינו של ת"ח ומושיבין אותו.

כתב הרמב"ם: עון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן, ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו, כלומר בוזים לומדי דבריו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב והוא בכלל כי דבר ה' בזה. ואם באו עדים שבזהו אפילו בדברים, חייב המבזה נידוי, ובית דין מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותו לחכם.

והמבזה את החכם אפילו לאחר מותו, היו בית דין מנדין אותו, והן מתירין לו משיחזור בתשובה. אבל אם בזה את החכם חי, אין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם שנידוהו בשבילו.

ות"ח המנדה לכבודו, יתבאר בהלכות נידוי בעזרת השם.