טור יורה דעה – סימן רמב

כשם שאדם מצווה בכיבוד אביו ויראתו, כך הוא מצווה בכבוד רבו ויראתו, ורבו יותר מאביו, שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא. ואין לך כבוד ככבוד רבו ומורא כמוראו. ואמרו חכמים ומורא רבך כמורא שמים. וכל החולק על רבו כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה.

ואיזהו חולק על רבו, כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים, אע"פ שרבו במדינה אחרת.

ואסור לו לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה.

וכתב הרמב"ם: אם הוא רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה, יכול להשיב. אבל לקבוע בעצמו להוראה לישב ולהורות, אפילו הוא בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: בתלמיד גמור, תוך י"ב מיל חייב מיתה אם הוא מורה וחוץ לשנים עשר מיל פטור אבל אסור. תלמיד חבר, תוך שנים עשר מיל פטור אבל אסור וחוץ לשנים עשר מיל מותר.

ולא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו, אבל שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי, יכול לומר מה שבדעתו, כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו.

ולא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או איסור שנתערב בהיתר לבטלו בששים וכיוצא באלו, שכשמתירין לו אינו נראה לו דבר חידוש שכבר שמע הוראה זו ופשוטה לכל, שרי.

ולאפרושי מאיסורא, כגון שרואה לאדם עובר על עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור או מפני רשעו, מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור אפילו בפני רבו, שבכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

ואסור לתלמיד לראות סכין לצורך שחיטה בפני רבו, שנראה כנוטל שררה בפניו, אבל לצורך עצמו שרוצה לשחוט בו, יכול לראותו בפניו. אבל שאר כל הוראה, אפילו לצרכו אסור להורות בפניו.

כתב הרמב"ם: ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות אלא א"כ הוא תלמיד שהגיע להוראה. וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה. וכל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים, ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה. ואלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי ומבקשים להתגדל לפני עם הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל, הם המרבים את המחלוקת והם המחריבים את העולם ומכבין נרה של תורה, מחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם אמר שלמה שועלים קטנים מחבלים כרמים.

אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו, והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע יודע שהוא פלוני, ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו אסור, אלא ישנה שמם אפילו לאחר מותם.

ולא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום כדרך שאר העם שנותנים שלום זה לזה, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד "שלום עליך רבי". ואם נתן לו רבו שלום, אומר לו "שלום עליך מורי ורבי".

ולא יחלוץ תפילין לפני רבו, ולא יסב לפניו אלא כיושב לפני המלך, ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא מצדו, ואין צריך לומר שאסור לילך בצדו. וכיצד יעשה כשמתפלל עם רבו, יתרחק לאחריו ולא יהא מכוין כנגד אחוריו אלא יצדד עצמו לצד אחר. וכן כשילך עמו.

היו שנים הולכין עמו, הגדול שבשנים הולך לצד ימינו מאחוריו ומצדד עצמו לצדדין והקטן לצד שמאלו. וחוץ לד' אמות הכל מותר.

ולא יכנס עמו במרחץ. ואם היה צריך לו לשמשו מותר.

ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב, ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד. וכשיפטר לפניו לא יחזור לו לאחוריו, אלא נרתע לאחוריו פניו כנגד פני רבו.

ולא ישב במקומו, ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור את דבריו.

וחייב לעמוד בפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו, עד שיכסה ממנו שלא יראה קומתו ואחר כך ישב. ואפילו היה רוכב, חשוב כמהלך וצריך לעמוד מפניו.

כתב הרמב"ם: תלמיד היושב לפני רבו תמיד, אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שכינה. והם דברי רבי אבהו דאמר אין ת"ח רשאי לעמוד לפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כרב אלפס ולא הביא דברי רבי אבהו, וס"ל לרב אלפס דהלכה כרבי אלעזר שלא נתן קצבה לדבר, וגם רבי עקיבא השוה מוראם למורא המקום דדריש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ואם אדם מקבל שכינה כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא.

כל המלאכות שהעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו. ואם הוא במקום שאין מכירין אותו ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד, אינו נועל לו מנעל ולא חולצו. וכל המונע תלמידו מלשמשו, מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים.

וכל תלמיד שמזלזל מכל דבר מכבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

אין חולקין כבוד לתלמיד לפני רבו אלא א"כ רבו חולק לו כבוד.

ראה רבו עובר על דברי תורה, אומר לו "למדתני רבינו כך וכך". ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכור שם אומרו.

וכשימות רבו, יש אומרים שקורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם. והרמב"ן כתב שאינו קורע אלא טפח, ונוהג עליו כל דין אבילות מקצת יום אחד. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ובכל אלו הדברים שצריך לכבד בהם את רבו, לא אמרו אלא ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, אם מקרא מקרא אם משנה משנה ואם תלמוד תלמוד. אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו, הרי זה כתלמיד חבר ואינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים, אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו, וקורע עליו ואינה מאחה לעולם כמו על רבו מובהק, ואפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול.

כל ת"ח שדעותיו מכוונות, אין מדבר בפני מי שגדול הימנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום.

הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהם לכל תלמידיו או לאחד מהם, הרשות בידו. ואע"פ שמחל הרב, מצוה על התלמיד להדרו.

כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד תלמידיו ולקרבן, שכך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם ליזהר בתלמידיו ולאוהבן שהם הבנים המהנים בעוה"ז ובעוה"ב. התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין את לבו. אמרו חכמים: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם, שכשם שעץ קטן מדליק הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב בשאלותיו עד שיוצא ממנו חכמה מפוארה.

אבדת אביו ואבדת רבו המובהק לפניו להשיב, משיב של רבו קודם של אביו. היו שניהם נושאים משאוי, מניח של רבו ואחר כך מניח של אביו. היו שניהם שבוים, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו חכם, פודה את אביו תחילה.

וכתב הרמב"ם: וכן אם היה אביו חכם, אף ע"פ שאינו שקול כנגד רבו, משיב אבדתו ואחר כך אבדת רבו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דלענין לפדותו ולפרק משאו, אביו אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו, אבל לענין השבת אבדתו אינו קודם אלא א"כ הוא שקול כרבו.

אבדתו קודמת לשל אביו או של רבו.