טור יורה דעה – סימן קפט

כל אשה שאין לה וסת קבוע, חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים. ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע, כגון מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה, חוששת לזמן הידוע, שאסורה לשמש כל זמן הוסת, ולאחר הוסת עד שתבדוק ותמצא טהורה, כדפרישית לעיל.

וכיצד קובעתו? כגון שתראה ד' פעמים וביניהם שלושה זמנים שווין, כגון שרואה היום ולבסוף כ' יום פעם אחרת ועוד לסוף כ' יום ועוד לסוף כ' יום, וזה נקרא וסת ההפלגות. ולכך צריכה ארבע ראיות, שראייה ראשונה אינה מן המניין לפי שלא ראתה אותה בהפלגה.

ואפילו קודם שקבעתו ג' פעמים חוששת, שמיד אחר שראתה פעם אחרת לסוף עשרים חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ'. וכן בראיית הימים שהוא לימים ידועים לחודש, מיד אחר שראתה פעם אחד ליום ידוע לחודש, כגון כ"א או כ"ה בו, חוששת לפעם אחרת לזה היום, ואסורה לשמש כל אותה העונה.

ולא אמרן שצריך לקובעו ג' פעמים אלא לעניין עקירה, שכיוון שקבעתו בשלוש פעמים אינו נעקר בפחות מג', שכל זמן שלא עקרתו ג' פעמים צריכה לחוש לו. אבל ליאסר, אפילו בפעם ראשונה חוששת לו בפעם שנייה. ומיהו, אף על פי שחוששת לו, נעקר בפעם אחת אפילו קבעתו שני פעמים, שאם ראתה שני פעמים לזמן ידוע ולשלישית לא ראתה, אינה חוששת לו עוד.

ועוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים, ללא קבעתו ג' פעמים. שהקבוע, אף על פי שעברה עונתו ולא הרגישה, אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה. ושלא קבעתו בג' פעמים, אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה, כיוון שעברה עונתו מותרת.

ופעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהן הוסת בדילוג. כגון שראתה היום וראתה שנייה לסוף שלושים ושלישית לשלושים ואחד ורביעית לשלושים ושנים, קבעה וסת לדילוג של הפלגות. בין שהרחיקה דילוגה הרבה, בין שלא הרחיקה דילוגה הרבה אלא יום אחד, קבעה וסת לדילוג השוה, שבכל עניין שתהא משווה ראייתה קבעה לה וסת.

וכשם שקובעת וסת בהפלגות מימים שווים ושאינם שווים, כך קובעת בימי החודש ובימי השבוע שוים ושאינם שוים.

כיצד, ראתה שלש פעמים באחד בשבת או בחמישי בשבת, או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון, או ה' בניסן ובה' באייר ובה' בסיוון, קבעה לה וסת באחד בשבת או בחמישי בו, ובאחד בחודש או בה' בו, אף על פי שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך. והכא לדברי הכל קובעת בג' פעמים כיון שהן לימי החודש בשווה.

כיצד קובעת בימי החודש בדילוג, כגון שראתה בט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון, וקאמר רב דהכא נמי קובעת בג' ראיות וחוששת לי"ח בתמוז וי"ט באב, ושמואל סבר שלא קבעה וסת אלא בד' ראיות, שאין ראיה הראשונה מצטרפת כיוון שאין ההפלגות שוות ולא קבעה עד שראתה י"ח בתמוז. ואפילו לשמואל, אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואחר כך שינתה וראתה בדילוג שלש פעמים, קבעה וסת בדילוג, לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה, שדילגה מוסת הקבוע לה. ורבינו חננאל פסק כרב, וכן כתב הראב"ד. והרמב"ם פסק כשמואל, וכן כתב הרמב"ן, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ראתה שלוש פעמים בשלש חודשים בדילוג וחזרה וראתה באותן דילוגין עצמן, אם נהגה כן שלוש פעמים הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה. כיצד, ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון, וחזרה חלילה וראתה ט"ו תמוז וי"ו באב וי"ז באלול, ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו, קבעה לה וסת לדילוג חלילה, וחוששת לעולם ט"ו לחודש זה וי"ו לחודש זה וי"ז לחודש זה.

ראתה באחד בניסן ובאחד בסיון ובאחד באב, קבעה לה וסת לראשי חודשים לדילוגים. אבל ראתה אחד בניסן ואחד באייר ואחד בתמוז, ובאחד בסיון לא ראתה, לא קבעה לה וסת, שהפסיקה לראשי חודשים. ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ח בסיון, לא קבעה וסת כיוון שסירגה בחודש השלישי ולא ראתה עד י"ח.

דילגה פעם אחת או שתיים, איננה חוששת לדילוג, אף על פי שחוששת לשאר הווסתות בפעם אחת אינה חוששת לווסת הדילוג עד שתקבענו.

אין האשה קובעת לה וסת אפילו ראתה שלשה חודשים זה אחר זה, אלא אם כן יהיו כולם בעונה אחת, ביום או בלילה. אבל אם היתה הראשונה ביום החודש והשנייה בלילה והשלישית ביום, לא קבעה לה וסת.

לשון הרמב"ן: וסת החודש חוששת לו בתחילתו בפעם אחת. אבל וסת ההפלגה אי אפשר לחוש לו עד שתראה ראיה שנייה, שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת. נמצאת אומר שהרואה ליום ראש חודש ניסן, חוששת לראש חודש אייר, ראתה בו, חוששת לראש חודש סיון. ראתה בו, הוקבע וסת לראשי חודשים. לא ראתה לראש חודש סיון, נעקר וסת של ראש חודש וחוששת לשני בסיון, אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה משלושים ואחד לשלושים ואחד, שהרי ראיית ראש חודש ניסן ואייר שוות בהפלגה לראיית ב' בסיון, שניסן מלא ואייר חסר.

ולעולם חוששת חששות הללו, לוסת החודש ולהפלגה, עד שתקבע לה אחד מהם ג' פעמים כדינו. כיצד, ראתה באחד בניסן ובעשרים בו, חוששת לאחד באייר מפני ראש חודש ניסן, ואם לא ראתה חוששת לט' בו לשיעור הפלגה של עשרים. ראתה בט' בו, או שלא ראתה, חוששת לכ' באייר, שמא בימי החודש תקבע וסת שהרי ראתה בכ' בניסן. וכן היא חוששת לשניהם, עד שתקבע וסת ההפלגה בארבע ראיות או וסת החודש בשלושה, או עד שתיעקר האחר בעקירת פעם אחת.

ראתה באחד בניסן ושיירה אחד באייר ולא ראתה, מותרת לשמש בראש חודש סיון, ואינה חוששת לוסת הסירוגין עד שתראה בו.

וסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו. כיצד, ראתה באחד בניסן ולבסוף כ', חוששת להפלגה זו, עבר יום כ' ולא ראתה, שוב אינה חוששת כלום להפלגה. דילגה ליום כ"א, חוששת ליום כ"א, הגיע יום כ"א ולא ראתה, מותרת לשמש. דילגה ליום כ"ב, חוששת ליום כ"ב, הגיע יום כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש. אירע לה ראייה ליום כ"ג, קבעה לה וסת לדילוג, מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה. וכן לדילוג וסת החודש כיוצא בזה.

ראתה ט"ו לחודש זה והומשכה ראייתה ארבעה ימים, וחזרה והתחילה בי"ו לחודש הבא וראתה שניים או שלושה ימים, ובי"ז של חודש שלאחריו ראתה, כבר שילשה לראות בי"ז בחודש. ואין תולין בו בוסת הדילוג בלבד עד שתשלש כולו בדילוג ולא תהא בו צד שווה, לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהן כווסת הקבוע ולשאר הימים כווסת הדילוג". עד כאן [מהרמב"ן].

הייתה רגילה לראות ליום עשרים ושינתה ליום שלושים, זה וזה אסורין, וכשיגיע יום עשרים לראיית שלושים אסורה משום הוסת הראשון, ואם לא תראה בו חוששת ליום שלושים. שינתה פעמיים ליום שלושים, זה וזה אסורין, וכשיגיע יום עשרים לראיית שלושים אסורה משום הווסת הראשון. שינתה שלוש פעמים ליום שלושים, הותר יום עשרים ונאסר יום שלושים. ואם לאחר ששינתה פעם או פעמיים ליום שלושים ראתה לסוף עשרים, חזר וסת של עשרים למקומו והותר שלושים.

שינתה ראיותיה ולא השווה אותן, כגון ששינתה פעם אחת ליום שלושים והשנית לשלושים ושניים והשלישית לשלושים וארבעה, נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל. ואם הפסיקה ולא ראתה, משעבר עליה יום עשרים ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם. חזרה לראות, חוששת ליום עשרים מראייה זו, שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו, בין אם פסקה מלראות או ששינתה בראיות שאינן שוות, שלעולם לא נעקר וסת הראשון עד שתקבענו בשלוש ראיות שוות.

כעקירת וסת ההפלגות כן עקירת וסת החודש, אלא שזו חוששת ליומה וזו חוששת לראש חודש. כיצד, הייתה רגילה לראות בראשי חודשים ועבר עליה ראש חודש ולא ראתה, חוששת לראש חודש, עד שיעברו עליה שלושה ראשי חודשים. עברו עליה שלושה ראשי חודשים ולא ראתה, אינה חוששת להם. חזרה וראתה בראש חודש, חזר הווסת למקומו.

יש שקובעת וסת במעשה שתעשה, ויש שקבעת בימים ובמעשה.

במעשה כיצד, כגון שקפצה ג' פעמים וראתה, חוששת לכל פעם שתקפוץ. בימים ובמעשה, כגון שקפצה ג' פעמים ביום ידוע כגון בר"ח או באחד בשבת וראתה בו, וכיון שתראה ג' ראיות ע"י ג' קפיצות של ג' זמנים ידועים קבעה לה וסת, וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן. ואם אחר כך הגיע אחד בשבת ולא קפצה, או שקפצה בשני בשבת, אינה חוששת, שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של אחד בשבת.

קפצה ב' פעמים באחד בשבת וראתה, ולאחד בשבת השלישי ראתה בלי קפיצה, הרי זו קבעה לימים לבדן שהרי ראתה באחד בשבת השלישי בלא קפיצה. וכן אם בפעם השלישית קפצה ביום אחר וראתה, קבעה לה וסת לקפיצות לבדן שהוברר הדבר שהקפיצה גורמת ולא היום. אבל אם קפצה באחד בשבת וראתה, וקפצה בא' בשבת וראתה, וקפצה בשבת ולא ראתה ובאחד בשבת ראתה בלא קפיצה, אין אומרים הוברר הדבר שהיום גורם שהרי קפצה בשבת ולא ראתה וראתה באחד בשבת בלא קפיצה, אלא תולין ראיית אחד בשבת בקפיצה שקפצה בשבת, ומה שלא ראתה בשבת כשקפצה מפני שלא הגיע זמנה של קפיצה.

יש שקובעת וסת ע"י מקרים שיארעו בגופה, כגון שמפהקת ורואה. ופירש רש"י כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד. ויש מפרשים כאדם שפותח פיו מחמת כובד. ור"ח פירש כאדם שמוציא קול דרך הגרון. ושלשתן אמת, וכל שינוי חוש הגוף סימן להתעוררות הדם וכיון שחזיקה בו צריכה לחוש לו. וכן אם מתעטשת דרך מטה, או חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה, או שאחזוה צירי הקדחות, או שראשה ואבריה כבדים עליה, בכל אחד מאלו אם יארע לה ג' פעמים וראתה, קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש. ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם אחת אין הוסת נקבע כי זה דרך כל האדם, ואין שינוי אלא אם עושה כן הרבה פעמים זה אחר זה, ואם אירע לה כן ג' פעמים שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת.

וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע כדפרישית, אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה הוא וסת. ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע, כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום, קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד, ואם הגיע העת ולא בא המיחוש או שבא המיחוש בלא עיתו אינה חוששת.

פיהקה ב' פעמים בר"ח וראתה ואח"כ פיהקה שלא בר"ח וראתה, הוברר הדבר שאין ר"ח גורם אלא הפיהוק. וכן אם בפעם הג' ראתה בר"ח בלא פיהוק, הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם אלא הר"ח. אבל אם פיהקה ב' פעמים בר"ח ולפעם הג' פיהקה בכ"ט לחדש ולא ראתה ובר"ח ראתה בלא פיהוק, קבע לה וסת לפיהוק של ר"ח, שפיהוק אתמול גורם לראייה של ר"ח כדפרישית לעיל גבי קפיצות.

פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש, חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק, שכל וסת בין של ימים בין של גוף חוששת לו בפעם אחד, ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע. ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה, אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לר"ח שמא תקבע לראשי חדשים.

וכן הדין בימים, אם פיהקה היום ופיהקה לסוף ל', צריכה לחוש לכל פעם שתפהק שמא תקבע לפיהוק גרידא. פיהקה לסוף כ' ולא ראתה, אינה צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף ל' יום שמא תקבע וסת לימים גרידא.

כל אלו הוסתות שנקבעין ע"י מקרה, אין אחד קובע עם חבירו, אלא כל שפיהקה ג"פ וראתה קבעה וסת, אבל אם פיהקה פעם אחת ונתעטשה ב' פעמים אין מצטרפין.

וכולן אין חוששין להן אלא לשעתה.

כיצד, היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד, אסורה כל זמן המשכת הוסת. היתה רגילה לראות בסופו, אינה אסורה אלא בסופו. במה דברים אמורים בזמן שכל הראייה מובלעת בתוך הוסת, אבל אם אין כל הראייה מובלעת בתוך הוסת אלא נמשכת גם אחר הוסת, בזה כתב הרשב"א: יש אומרים שהיא אסורה מתחילת הוסת עד סוף אותה עונה, וי"א שמותרת מיד אחר הוסת, והוא הסכים לסברא ראשונה. ואם אחד מאלו בא לזמן ידוע, אז ודאי אסורה כל עונת הוסת כמו וסת ימים גרידא.

כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת, כך חוששת לוסת הגוף בפעם אחת. כיצד, היתה מפהקת פעם אחת וראתה, ולכשתפהק בפעם אחרת חוששת לו. וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם אחת, שאפילו אם ראתה שני פעמים לזמן ידוע, אם הגיע זמן השלישי ולא ראתה נעקר לגמרי, כן הוא וסת הגוף. וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג' פעמים ובדיקה, כן הוא וסת הקבוע בגוף. ומאימתי עקירתו, משיקרה מקרה ולא תראה. היה המקרה לזמן ידוע, אינו נעקר אלא א"כ בא המקרה ג' פעמים בזמנו ולא ראתה, אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהן לא נעקר.

כתב הרשב"א: חומר בוסת הקפיצות מבשאר הוסתות, שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר, לעולם היא חוששת לזמן עונה בינונית, שאני אומר אורח בזמנו בא, ובעלה מחשב עונה בינונית ובא עליה.

לשון הרשב"א: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, והיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים, היא קובעת וסת כשאר הנשים, בשלשה ראיות בשאר הוסתות ובד' בוסת ההפלגות, אלא שיש הפרש בינה לבין הגדולה, שאע"פ שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת, אם פסקה שלשה עונות בינוניות שהם צ' יום ולא ראתה, אינה חוששת לוסתה הראשון כלל וחזרה לקדמותה. ואפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה לראות בהן, אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים, לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה.

ראתה ג' ראיות מג' עונות לג' עונות מכוונות שלא פחתה ולא הותירה, נתגלה שדילוג הראשון אינה סילוק דמים אלא שינוי וסת, לפיכך ראיה ראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לשלש ראיות אחרונות, ונמצא ארבע ראיות ושלשה הפלגות ביניהן מצ' לצ'. אבל אם פחתה או הותירה, שלא היו הראיות מכוונות, אז אי אפשר לראשונה להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגה.

וכן זקנה שעברה עליה שלשה עונות משהזקינה ולא ראתה, הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון. איזו היא זקינה, כל שקורין לה אמא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת. חזרה לראות, דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות. חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן, בזה ייראה לי שהיא חוזרת לקביעות הראשון, אם וסת ההפלגות, חוזרת לקדמותה אם תהיה הפלגה כמו שהיתה למודה תחילתה, ואם בשאר הוסתות אפילו בפעם אחת חוזרת לקדמותה, שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה, ובזה חמור דין הזקינה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות.

מדין התלמוד אין האשה קובעת וסת בימי נידות ולא בימי זיבות.

כיצד, ראתה באחד בחודש ובחמשה בו שהוא תוך ימי נדה לראייה הראשונה, אפילו נהגה כן ג' פעמים, לא קבעה וסת לחמשה בחודש אלא באחד לחדש. וכן אם ראתה באחד בחדש ובט"ו בו, לא קבעה וסת לט"ו לפי שראיית ט"ו בחדש הוא בתוך ימי זיבתה של ראיית אחד בחדש.

במה דברים אמורים שראתה ראיה הראשונה ממעיין פתוח כדפרישית, אבל אם ראתה אותו ממעיין סתום, כגון שראתה ב' פעמים בר"ח ובפעם הג' ראתה בכ"ה בחדש ובר"ח, אע"פ שראייה השלישית היתה תוך ימי נידותה לראיית כ"ה בחדש, קובעת בר"ח, לפי ששתים ראיות הראשונות היו ממעיין סתום וראיית עשרים וחמשה בחדש דמים יתירים נתוספו בה ומיהר לבוא, וחוששת ג"כ ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת.

וכתב הרמב"ן: וכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה, הכי נמי לענין קביעות וסת אין חילוק, לפיכך אם ראתה מחמשה עשר לחמשה עשר, קבעה לה וסת.

[ופעמים] שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת. כיצד, ראתה ג' פעמים בר"ח ורביעית בשני לחדש ובר"ח, וכן בחמישית ובששית, הרי קבעה ב' וסתות.

כתב הרשב"א: מעוברת לאחר ג' חדשים לעיבורה, ומניקה כל כ"ד חדש אחר לידת הולד, אינה קובעת וסת אפילו מת הולד או גמלתו, שדמים מסולקים מהם כל זמן עיבורה וכל כ"ד חדש.

וכשם שאינה קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקותה, כך אינה חוששת לראייה שתראה באותן הזמנים, וראייתה קלה מוסת שאינה קבוע לפי שמסולקת דמים לגמרי. ויש מגדולי המורים שאומרים שחוששת לה כדרך שחוששת לוסת שאינה קבוע, וראוי לחוש לדבריהם. והרמב"ן כתב שקובעת בהן וסת.

עוברה משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש, אינה חוששת לוסתה הראשון, אפילו היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה, אינה צריכה בדיקה ומותרות לבעליהן, ואפילו שופעות ורואות דם באותן עונות שהם למודות לראות בהן אינו אלא במקרה.

עברו ימי העיבור וההנקה, חוזרות לחוש לוסתן הראשון. כיצד, היה לה וסת לימים, אם למודה לראות לראשי חדשים חוששת לר"ח ראשון שהיא פוגעת בו וכל כיוצא בזה, וכן הדין אם היה לה וסת הגוף לזמן ידוע. אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה, אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות. חזרה לראות אפילו פעם אחת, חוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה להפליג. ויש מגדולי המורים שהורו להקל שאינה חוזרת לוסתה עד שתראה פעם אחת ובאותו הוסת שהיתה למודה לראות בתחילתה, כיצד, היתה למודה לראות בר"ח, אינה חוששת לר"ח אלא א"כ חזרה וראתה בר"ח. חזרה וראתה בר"ח אפילו פעם אחת, הרי זו חוששת לר"ח. היה לה וסת ההפלגות אינה חוששת בפחות מב' ראיות, שאין הפלגה אחת כנויה בפחות מב' ראיות. והראשון עיקר. עד כאן [מהרשב"א]. והרמב"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם אחת, ומשתראה פעם אחת חוזרת לוסתה הראשון אפילו אינה רואה בזמן וסתה.