טור יורה דעה – סימן קצ

דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה.

וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו שלא הרגישה, ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה. והאידנא מונין לה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה, וצריכה שתפסוק בטהרה כאילו ראתה ודאי.

[קטנה]

ולא גזרו בקטנה שלא הגיע זמנה לראות, דהיינו שאין לה י"ב שנים, לא שנא אם היא בתולה או בעולה, שאפילו סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת, ואפילו אם ראתה כבר שני פעמים, אבל לאחר שתראה ג' פעמים יש לה כתם. והרמב"ן כתב שאין לה כתם עד שתראה ד' פעמים, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן.

היתה שופעת אפילו כמה ימים, או שהיתה מדלפת טיפי טיפי בלא הפסק, אינו אלא כראיה אחת עד שתפסוק. אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ג' פעמים אפילו ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא.

ואם יש לה י"ב שנים ויום אחד, אע"פ שלא ראתה מעולם, יש לה כתם, אפילו אין ידוע שהביאה שערות דמסתמא הביאה כיון שהגיעה לכלל שנותיה. אבל אם בדקוה ולא מצאו לה שערות, כתב הרשב"א דמחזקינן לה כקטנה ואין חוששין שמא נשרו.

תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות, וראתה ג' פעמים ופסקה מלראות שיעור ג' עונות שהן צ' יום, חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג' פעמים.

[כגריס ועוד]

לא גזרו על הכתם אלא א"כ יהא בו כגריס ועוד.

וגריס הוא ט' עדשות, שכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כינה הוא, אע"פ שלא הרגה כינה. אבל משיש בו כזה השיעור אין תולין בכינה, בין אם הוא מרובע שלשה עדשות על שלשה, או אם הוא ארוך.

וכתב הרמב"ן: אם נזדמנה לה גריס יותר גדול מזה השיעור, משערין בו ותולין אותו בכינה עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול.

ואם הרגה פשפש או הריחה ריחו, תולין בו עד כתורמוס. אבל לא הרגתו ולא הריחה, אין תולין בו. וכן אם הרגתו ומצאה יותר מכתורמוס, אין תולין בה.

אם אין בכתם במקום אחד כגריס, אע"פ שיש טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהן יותר מכגריס, טהורה, שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכינה, עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד. במה דברים אמורים כשהטיפין על חלוקה, אבל אם הם על בשרה מצטרפין לכגריס, אפילו אין הטיפין עומדים בסדר זה אצל זה אלא עומדין בשינוי, או עשוין שורות, או עומדין כחצובה או כעיגול, או שארכן לרוחב הירך, בכל ענין טמאה, שכל שנמצא על בשרה אנו תולין להחמיר.

[אינו מקבל טומאה וצבוע]

כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו עליו.

כיצד, בדקה קרקע עולם או כל דבר שאינו מקבל טומאה וישבה עליו ומצאה בו כתם, טהורה.

וכתם הנמצא על בגד צבוע, פליגי בה, תנא קמא מטמא ורבי יונתן מטהר. ופסק הרמב"ן כת"ק, והרמב"ם כרבי יונתן. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ובכתמים שומעין להקל.

[בגופה]

לא בכל המקומות שימצא שם כתם טמא, אלא דוקא במקום שאפשר שבא שם מן המקור.

כיצד, נמצא על עקיבה טמא שמא נגע באותו מקום בישיבתה. וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים, והן המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק. וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה שאיפשר שנטף שם בעת הילוכה. וכן אם נמצא על ידיה אפילו על קשרי אצבעותיה שהידים עסקניות ושמא נגעו באותו מקום.

אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה לצד חוץ, או אפילו מן הצדדין, ואין צ"ל למעלה מאותו מקום, טהורה. ואם יודעת שנזדקרה כגדי והגביהה רגליה למעלה, טמא בכל מקום שתמצאנו, אפילו למעלה מהחגור בין מלפניה בין מלאחריה, אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים, דכל שנמצא בגופה אין תולין להקל. וי"א שאפילו נמצא בגופה תלינן להקל אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים, וראשון עיקר.

במה דברים אמורים כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים, אבל אם יש בה מכה בגופה שיכולה לתלות בה שאיפשר שיבוא הדם ממנה, תולה בה וטהורה. ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבוא מן המכה לשם טמאה, ולא אמרינן שמא נגע ידה במכה ואח"כ נגעה כאן בידה.

[תלייה]

נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור - אם לא עברה בשוק של טבחים טמאה, אפילו נמצא לצד חוץ. עברה בשוק של טבחים טהורה, אפילו נמצא לצד פנים. ועל בשרה טמאה.

ואם נמצא על חלוקה מחגורה למעלה - טהורה, אפילו נזדקרה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים, שאילו בא מן המקור היה נמצא גם על בשרה. וי"א שגם בחלוקה מחגורה ולמעלה ונזדקרה לא תלינן להקל אלא א"כ עברה בשוק של טבחים.

ואם נמצא על בשרה וחלוקה, כתב הרמב"ן שתולה בכל מה שיש לתלות, כגון שנתעסקה בכתמים או עברה בשוק של טבחים תולין וטהורה, בין שנמצא למטה מהחגור או שנזדקרה ונמצא למעלה מהחגור.

לא עברה בשוק של טבחים ולא נתעסקה בכתמים ונמצא למטה מן החגור, או למעלה ממנו ונזדקרה, טמאה. ואם נמצא על בית יד של חלוקה - אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית התורפה, טמאה אפילו אם אינו יכול ליגע שם אלא א"כ תשחה הרבה. ואם אינו יכול ליגע שם כלל, טהורה.

היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, בכל מקום שימצא בו טמא, מפני שהוא חוזר אילך ואילך. וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה בו ראשה. וכן הדין לענין טהרה, שאם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מן החגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה, אם פשטתו ומתכסה בה תולה במכתה, שאני אומר נתהפך ובא לו שם.

מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה, שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון. במה דברים אמורים כשיש בעליון כגריס ועוד, או מכגריס ועוד ולמעלה, שודאי בא מעלמא שהרי אין לתלותו בכינה, אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כינה הוא. ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכינה, טמאה.

כיון שכתמים דרבנן, מקילין בהן ותולין אותן בכל דבר שיכולין לתלות בהן. כיצד, שחטה בהמה וחיה ועוף, או שנתעסקה בכתמים, או שישבה בצד המתעסקים, או שעברה בשוק של טבחים, ונמצא דם בבגדיה תולה בהן וטהורה. אפילו לובשת ג' חלוקין זה על זה ונמצא אפילו בתחתון, טהורה. אבל אם נמצא על בשרה, אינו תולה אלא א"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה, אם הוא במקום שאפשר לדם לינטף משם. ואפילו אם נתרפאת, אם אפשר לה להתגלע ע"י חיכוך תולה בה. וכתב הרשב"א דהוא הדין אם נתעסקה ממש בידיה בכתמים ונמצאו על ידיה, תולין בהן.

וכשם שתולה בה, כך תולה בבעלה ובבנה אם נתעסקו בכתמים, או אם יש בהם מכה, לפי שדרכן ליגע בה. וכתב הרמב"ן: אבל אם היו עסוקין בדם ולא נמצא בהן דם, אינה תולה בהם.

אין מחזיקין לתלות ממקום למקום, כדפרישית לעיל שאם יש לה מכה בצוארה שאי אפשר לדם לבוא משם על שוקה, טמאה, ואין אומרין שמא נגעה בידה במכה ונגעה בה בשוקה.

ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים, אינה תולה בהן. וכתב הרשב"א: במה דברים אמורים בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבין במקום ידוע, אבל אם דרכן להתעסק כאן וכאן תולין אפילו מספק, שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה.

עיר שחזירים מצויין בה אין חוששין לכתמים לפי שנוברין בנבילות ושרצים שבאשפות ומתיזין הדם למרחוק. וכתבו התוס' שהאידנא אין דין זה נוהג בינינו, שהרי הדבר ידוע שאין החזירים מתיזין דם, ואפשר שבימיהם היה מצוי ששרצים ונבילות מוטלין ברחובות ובשווקין והיו החזירים נוברין בהן ומתיזין דם למרחוק. והכל לפי הענין.

נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא, אין תולין בו. במה דברין אמורים אדום בשחור ושחור באדום, אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו, כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת, תולה בו האדום. ואם נתעסקה בתרנגולת, תולה בו אדום ושחור וכרכומי, לפי שדם שחיטתו אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיים כרכומי.

ופעמים שתולה במין אחד כמה מינין, כגון שנמצא עליה מין אחד שידוע שלא נתעסקה בו ונמצא למעלה מהחגור שודאי בא מעלמא, ואם נמצאו עליה כמה מינין למטה מהחגור שהיתה ראויה לטמאות בהן, אנו תולין כמו שאותו המין שלמעלה מהחגור בא מעלמא בלא ידיעתה כך באו עליה מעלמא גם המינין שלמטה מהחגור. ורבינו חננאל מחמיר בזה שאין תולין מין בשאינו מינו. ואפילו לדבריו אם המין שמהחגור ולמטה הוא מאותו המין שממנו ולמעלה, תולין זה בזה כדפרישית לעיל. ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כדברי ר"ח.

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע, ונמצא על כל אחת כסלע, שתיהן טמאות.

נתעסקה בכגריס ונמצא בה כגריס ועוד או שני גריסין, טמאה, אף על פי שאם נתלה כגריס בעסק שנתעסקה לא ישאר בו כגריס ועוד שהוא שיעור כתם. וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה גריס ועוד, טמא. ואין צריך לומר נתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד. והרשב"א טיהר בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד. והרמב"ן טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה שני גריסין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

מצאה עליה כשני גריסין וכינה מעוכה בה טהורה, שהגריס האחד ודאי מכינה המעוכה בה, ובגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת כיון שאין בו כגריס ועוד. והיכא שהרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמוס, חזר שיעור כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינין שאמרנו.

ויש אומרים שעכשיו אין תולין כתם בשום דבר, שאין אנו תולין אלא בדומה לו ואין אנו בקיאין במראה דמים. ולא נהירא. וגדולה מזו כתב הרמב"ן שאינה צריכה להקיף הכתם לדבר שהיא תולה בו, אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום.

[בדיקת סמנין]

כתב הרשב"א: יש מי שהורה שאין אשה חוששת משום כתם עד שתדע בבירור שהוא דם, וכיצד היא עושה, תעבור עליו שבעה סמנין, אם עבר הרי זה דם, ואם עמד הרי זה צבע ואינה חוששת לו. ואין ראוי לסמוך על זה, אלא חוששת לו מן הסתם. אבל אם העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, ודאי טהורה היא, שאין לך דם שאינו עובר ע"י שבעה סמנין, והוא שהעבירתו כסדרן. עד כאן. והרמב"ן כתב שאין לסמוך ע"י בדיקת סמנין לומר שהוא צבע להתירה לבעלה, שלא הוזכרו בדיקת סמנין אלא לטהרות, אבל לבעלה אע"פ שלא עבר ע"י שבעה סמנין חיישינן שמא דם הוא ואסורה לבעלה. עד כאן.

האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום שעברה, תחזור להתעסק כמו שעשתה, אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם טמאה, ואם לאו טהורה.

[עד הבדוק ושאינו בדוק]

בדקה עצמה בעד הבדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כל שהוא, או שהניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם אפילו כל שהוא, טמאה, בין אם הוא עגול או משוך, ואפילו מאכולת רצוצה בו. ואם טחתו ביריכה לאחר שבדקה בו, או שהניחתו תחת הכר והכסת, דהשתא איכא למתלי בדם כינה שנתמעך ביריכה או תחת כר וכסת, הלכך אם הוא עגול טהורה שודאי אינו מדם הקינוח, שאם היתה מדם הקינוח היה משוך, ובלבד שלא יהא בו כגריס ועוד. אבל אם יש בו כגריס ועוד, או שאין בו כגריס ועוד והוא משוך, טמא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה שטמאה משום נדה, ולפי זה אין חילוק בין עגול בין משוך, בכל ענין טמאה בכל שהוא.

בדקה בעד שאינו בדוק לה ולמחר מצאה עליו דם, כתב הרשב"א: טהורה אפילו בכגריס ועוד והוא משוך, ויש מי שהורה להחמיר בכגריס ועוד. עד כאן. וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שדינו כשאר כתם לטמאות בכגריס ועוד.

וכתב הרשב"א: יש מרבותי שהורו שאינו נקרא עד הבדוק לה אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו, אבל הניחתו אין זה נקרא עד הבדוק שאני אומר כשהניחתו נכתם. ולא ייראה לי אלא כל שבדקתו בין היא בין חבירתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחר ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקין בכתמים הרי זה בחזקת בדוק. עד כאן.

[משאלת חלוקה]

אין האשה טמאה משום כתם שמוצאה בחלוקה אלא א"כ היה בדוק לה קודם שלבשתו, אבל אם לקחה חלוק מן השוק ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה. ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור והשאילה לחבירתה ולבשה ומצאה בו כתם, הראשונה טהורה והשניה טמאה.

בדקה חלוקה והשאילתו לישראלית נדה או לנכרית שהגיע זמנה לראות וראתה אע"פ שעכשיו לא ראתה ואח"כ לבשתו ומצאה בו כתם, בעלת חלוק תולה בהן וטהורה. אבל אם לא ראתה נכרית מעולם, אינה תולה בה אע"פ שהגיע זמנה לראות.

השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשה קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה, או שהשאילתה לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ד' לילות לבעילתה, תולה בהן וטהורה אפילו בזמן הזה שאין נותנין לבתולה אלא בעילת מצוה בלבד, אפילו הכי תולה בה לפי שדמים מצויים בה.

השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה. יש אומרים דאפילו האידנא נמי שאין בועלין על דם טוהר תולה בה, לפי שמן הדין היושבת על דם טוהר טהורה, ואם תתלה בה אין כאן קלקול לאחת מהם, ואע"פ שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר, לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חבירתה לא החמירו. והרמב"ן כתב: והאידנא אין תולין בה.

השאילתו לשומרת יום כנגד יום אפילו בשני שלה, ולנדה ולזבה בימי זיבתה ואפילו בשביעי שלה, תולה בה ובעלת החלוק טהורה וחברתה ששאלתה מקולקלת.

השאילתו לאשה הטמאה משום כתם אינו תולה בה, לפי שאין ידוע בבירור לבעלת הכתם שהכתם יצא ממנה ושתיהן צריכות לחוש לזה הכתם. וכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש לו.

ופעמים שתולה בעצמה, כגון שלבשתה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה תולה אותו שמימי נידותה הוא.

והרשב"א כתב בזה: אם נתכבס החלוק ולא בדקה אותו ולבשתו בימי טהרתה, אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול אם בדקתו בשעת כיבוס, אין להקל ולומר מימי נדותה נשאר בו לפי שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן וסדינן בשעת כיבוס, ואם הישראלית בפנינו ואומרת שלא בדקתו, תולין לומר שמתחילה היה ולא עבר ע"י כיבוס שאין הכתמים עוברין ע"י כיבוס. נתכבס ע"י שפחה או נכרית, אפילו אינה לפנינו תולין לומר שמתחילה היה. ואם אפשר לעמוד על הבירור, כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר - פירוש שנכנס בתוך הבגד, או מגליד - פירוש שאינו נכנס בבגד, וראינוה שמגליד בידוע שלאחר הכיבוס היה, ואם מקדיר בידוע שקודם הכיבוס היה. ואם אינה בקיאה בכך תולין להקל. ויש מי שהורה להחמיר עד שתדע בבירור שאינו מגליד. לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחברתה ונמצא עליו כתם, אם מגליד בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה, ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה הוא והיא טמאה והשניה טהורה, ואם אינן יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות.

שתי נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם - אם הוא למטה מכנגד התורפה לשתיהן, שתיהן טהורות. היתה אחת ארוכה ואחת קצרה ואם הוא מגיע כנגד התורפה לארוכה כל שכן שמגיע לקצרה, ושתיהן טמאות. ואם אינו מגיע אלא כנגד התורפה של קצרה, קצרה טמאה וארוכה טהורה.

ג' נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ולא בדקוהו בנתים, או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ואח"כ נמצא עליו כתם, כולם טמאות.

[שלש נשים במטה]

שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות. ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית, כולן טמאות. נמצא דם תחת הפנימית, היא והאמצעית טמאות והחיצונה טהורה. נמצא תחת החיצונה, היא והאמצעית טמאות והפנימית טהורה. בד"א כשעלו דרך מרגלות המטה, אבל אם עלו דרך החיצונה אף הפנימית טמאה, שאני אומר אולי דרך עברתה נטף ממנה.

וכתב הראב"ד: ומיירי שנמצא במטה שלא על הסדין, אבל אם נמצא בסדין שעל המטה בין כך ובין כך כולן טמאות שהסדין עשוי להתהפך אילך ואילך. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ודאי כן הוא בסדין העליון אבל התחתון אינו מתהפך.

וכל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות, אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהור, הן טהורות והאחרות שלא בדקו טמאות. ואם בדקה אחת ומצאה טמא, האחרות שלא בדקו תולין בה והן טהורות. בדקו שתים ומצאו טמא, הן טמאות והשלישית תולה בהן וטהורה. הלכך לא איירי אלא כשלא בדקו כלל או שבדקו כולן ומצאו טהור.

וכתב הרמב"ן: הא דתלינן באותה שמצאה טמאה לטהר אחרות, וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה, דווקא שבדקה מיד תיכף למציאת הדם, אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה - פירוש כדי שתקנח בחורין ובסדקין, אין הבדיקה מועלת לא בטמאה לטהר האחרת ולא בטהורה לטהר עצמה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: בדקה ומצאה טמא מועיל לטהר האחרות אפילו לא בדקה מיד.

במה דברים אמורים בשכולן שוות, אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחברתה שאינה ראוייה תולה בראוייה. כיצד, אחת זקנה שעבר עליה שלש עונות ולא ראתה ואחת ילדה, זקנה טהורה וילדה טמאה. אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת, מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה. אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שאינה בתולה, בתולה טהורה ושאינה בתולה טמאה. אחת מניקה ואחת אינה מניקה, מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה. היו כולן שוות מניקות או זקנות, או אחת זקנה ואחת מניקה, אין תולות זו בזו.

היו שלשתן ערות ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן, ואפילו תחת האמצעית, היא טמאה וכולן טהורות, שכל אחת מכרת מקומה ואם תאמר ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם טהורה. ואם נמצא ביניהם, השתים שנמצא ביניהם טמאות והאחרת טהורה. ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה, כולן טמאות. תחת האמצעית, אמצעית ופנימית טמאה והחיצונה טהורה. תחת הפנימית, היא לבדה טמאה ושתים החיצונות טהורות.

היה להן עסק לצד פנים - שדרכן להתנודד ולקרב לצד פנימי, אע"פ שנמצא תחת הפנימית, שתים הפנימיות טמאות, כההיא עובדא דב' נשים שהיו טוחנות בריחיים ונמצא דם תחת הפנימית ואמרו חכמים שתיהן טמאות. נמצאת תחת החיצונה, היא טמאה ופנימית טהורה שאין פנימית דוחקת לבוא לצד החיצונה. נמצא ביניהם, שתיהן טמאות.

אין בכתמים משום וסת. כיצד, מצאה כתם בראש חדש אפילו שלשה פעמים לא קבעתו ולא עקרתו, חוץ מכתמים בעד הבדוק לה שהן מטמאין והרי הן כראיות לכל דבר.