טור יורה דעה – סימן קמב

כשם שהאליל אסורה בהנאה, כך כל הנאות הבאות ממנו אסורות.

אפילו אם שרפה, אסור ליהנות בגחלתה ואפרה, אבל מותר להנות משלהבתה.

סכין של אליל חדש או ישן ולבנו, אסור לשחוט בו לכתחילה בהמה מסוכנת ולחתוך בו נתחים קטנים, דהוה ליה מתקן, ובדיעבד מותר. ומותר לשחוט בו בהמה בריאה ונתחים גדולים העומדים לדורון, דהוה ליה מקלקל.

נטל כרכר מהאשירה וארג בה בגד, הבגד אסור.

נטל ממנה עצים והסיק בהן התנור, חדש יותץ שנגמר באיסור, ישן יוצן. ואם אפה בו הפת באותו היסק, למ"ד זה וזה גורם אסור הפת אסורה, אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד, אבל לכתחילה אסור לעשות ע"י זה וזה גורם. ומ"מ תנור חדש שהסיקו בעצי איסור, מותר לכתחילה לאפות בו ע"י היסק שיסיקנו בעצי היתר, דחשוב דיעבד כיון שהיה צריך לנתצו. אבל תנור ישן שהסיקו מעצי איסור, אסור לאפות בו לכתחילה כיון שאין כאן אלא הפסד מועט של דמי העצים, ומ"מ אם אפה בו הפת מותרת. ואע"ג דקיי"ל זה וזה גורם מותר, אם אבוקה כנגדו הפת אסורה, דיש שבח עצים בפת. והרמ"ה כתב אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר, הכא גבי אליל הפת שנאפה בעצי איסור והבגד שנארג בכרכר של אליל אסורים, וכן ייראה מדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה.

ואם נתערב הפת והבגד באחרים, כולן אסורין כדפרישית לעיל, דאליל אוסרת בכל שהוא.

רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח, והלכתא כוותיה שאע"פ שנאסר הפת והבגד, יש להם תקנה ע"י פדיון שיוליך דמיהן לים המלח ויהיו הן מותרין. ופירש רש"י דאפילו לא נתערב הפת באחרים, ניתר על ידי פדיון. ופירש עוד שא"צ להוליך לים המלח אלא דמי העצים ולא דמי כל הפת. ור"י פירש שאין לו היתר בפדיון אלא א"כ נתערב הפת באחרים, ולא סגי ליה בהולכת דמי העצים לבד אלא צריך להוליך דמי כל הפת. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ונראה לי כדברי ר"י שלא הקילו חכמים להתיר הפת בלא תערובת ע"י הולכת הנאה לים המלח, אבל בהא נראה לי כרש"י שא"צ להוליך לים המלח אלא הנאת העצים, דכיון שנסתלק מכאן הנאת גוף האיסור הותר הכל. עד כאן.

כתב הרז"ה שאין להתיר באכילה ע"י הולכת הנאה לים המלח אלא בהנאה לבד, וה"ר יונה כתב דאפילו באכילה נמי שרי, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אפרוחין שקננו באשרה ואין צריכין לאמן מותרים, אבל ביצים שעליה או אפרוחין שצריכין לאמן אסורים. ואפילו באפרוחין שאין צריכים לאמן לא יעלה עליה ליקח האפרוחים, אלא יתיז בקנה עד שיפלו לארץ, ולא חיישינן שמא יעלה באילן.

אסור לישב בצל האשרה ואפילו בצל צלה - פירוש שחרית וערבית הצל של כל דבר ארוך מאד, עד כדי קומתו נקרא צלו ומשם ואילך נקרא צל צלו. ואפילו לעבור תחתיה דרך העברה בעלמא אסור. והני מילי שאינו נוטה על הדרך, אבל אם נוטה על הדרך, אם יש דרך אחרת אסור לעבור תחתיה, ואם אין דרך אחרת מותר לעבור תחתיה. ואפילו הכי ירחיק אדם חשוב מהכיעור והדומה לו וכשעובר תחתיה ימהר לרוץ בכל מה שיוכל.

וכתב הראב"ד דווקא אשרה שעשויה לצל בין תחתיה בין לחוצה לה, אבל בית אליל תוכו ונגד פתחו תוך ד' אמות אסור אחריו מותר, ואפילו תוכו, אם גוזל הרבים שקדם לו הדרך ואח"כ בנה שם בית אליל, מותר לעבור דרך שם. אבל אם קדם הבית לדרך אסור.

זורעים תחת האשרה ירקות בימות הגשמים אפילו לכתחילה אבל לא בימות החמה. ופירש ר"י שאפילו בדיעבד אסורים. ולא החזרת לא בימות הגשמים ולא בימות החמה. אבל הרמ"ה מתיר ירקות גם בימות החמה, וכן כתב הרמב"ם: זורעים תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, וכן ייראה דעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

שדה שנזדבלה בזבל אליל, ופרה שנתפטמה בכרשיני אליל, בדיעבד מותרין ולכתחילה אסור.

ונקראת אשרה כל שאליל תחתיה אפילו אינן עובדין האילן, כ"ש אם עובדין האילן בעצמו. וכל אילן ששומרין פירותיו לעשות מהם שכר לשתותו ביום חגם אסור, בידוע שעובדין אותו.

ואילני סרק שרגילים ליטע בפני אליל שלהם, י"א שהן מותרין שאין עובדין אותם ולא לנוי נטעו לה, אלא שמחוקי העכו"ם הוא לעבוד באותן אילנות והוו כעין תקרובת אליל ונטיעתן זו היא תקרובתן, ובתקרובת כזה אינו נאסר כיון שאינו כעין פנים. וי"א דלא גרע מנוי אליל ואסור, והכי מסתבר.

מרחץ שאליל עומדת בחצרה, מותר לרחוץ בה, שאין המרחץ נעשית בשבילה אלא היא נעשית לנוי למרחץ.