טור יורה דעה – סימן קמא

כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורין, כיון דספק אליל אסורה, דסתמא לשם אלילים נעשו.

והנמצאים בכרכים מותרין, דודאי לגוי נעשו, אלא א"כ עומדין על פתח מדינה ובידם מקל או צפור או כדור או סייף, שאותם נעשו לשם אלילים.

המוצא שברי צלמים מושלכים, או בתוך שברי נחשת, או אפילו שברי אליל עצמה, מותרין. אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו אסור, שבזה ניכר שתחילתו נעשה כך לעובדו. כתב הרמב"ם: המוצא יד אליל או רגל או אבר מאבריה מושלך אסור בהנאה. ולא נהירא, דהא מוקי ליה בגמרא בעומד על בסיסו כדפרישית.

המוצא כלים ועליהם צורת חמה או לבנה ודרקון - והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרק חוליות שבצואר, אם הכלים מכובדין אסורין, שודאי נעשו לשם אליל, ואם הם מבוזים מותרין, שאז לא נעשו אלא לנוי. והיכי דמי מכובדין, שעל השיראים ונזמים וטבעות, ומבוזים יורות קומקמוסין וחמי חמין, בין אם הם למטה מהמים או למעלה מהמים. ונראה דהוא הדין נמי שעל הכוסות ששותין בהן הוי מבוזין. וי"א שעל בגדי משי ורקמה חשובין מבוזין כיון שהם ללבישה, ומפרש שיראים פירוש אצעדה. והרשב"ם חשב אותם עם המכובדים, וטוב להחמיר. וכל זה בסתם, אבל בידוע שאינן נעבדים, אפילו שעל המכובדים נמי מותרין.

וצורות שאר כל המזלות, ושאר כל הצורות אפילו צורת אדם, המוצא אותם מותרות, אם לא שיש הוכחה שנעשה לאליל, כגון צורת אדם עומדת על פתח מדינה ובידה מקל או צפור וכדור וסייף ובשל כפרים.

אבל כולם אסור לעשותם, לא שנא אותם שבמדור שכינה כגון ד' פנים להדי הדדי, לא שנא אותם שבמדור העליון כגון חיות שרפים ואופנים ומלאכי השרת, לא שנא אותם שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות, לא שנא (אותם) צורת [אדם] לבדו, כולם אסורין.

וכן נמי שמשין שבמקדש, אסור לעשות ממש דוגמתן, אם לא שישנה בהן קצת בגובה או באורך, כדתניא: לא יעשה אדם בית תבנית היכל בשיעור גובה וארכה ורחבה, אכסדרה תבנית אולם, חצר תבנית עזרה, שלחן תבנית שלחן, מנורה תבנית מנורה, אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או של שמונה, אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות.

וצורות ימים וגבעות, מותר לעשותן.

וצורת דרקון, אסורה למי שמצאה להשהותה, ומותר לעשותה.

וכל הצורות שאסור לעשות לעצמו, אסור לעשותן ג"כ לעכו"ם. וכן אם עכו"ם עשאם לו, אסור להשהותם.

במה דברים אמורים בבולטת, אבל בשוקעת - כאותם שאורגין בבגד ושמציירין בכותל, מותר לעשותן, כדתניא: טבעת שחותמה בולט - פירוש שהצורה שבה בולטת, אסור להניח ומותר לחתום בה, שהצורה נשקעת בשעוה. חותמה שוקע - מותר להניח ואסור לחתום.

ונראה דכל אותם שאסורין במוצאן, אסורין אפילו בשוקעת, דכיון שאנו חוששין לו שמא נעשית לאליל, אף בשוקעת נמי איכא למיחש.

ואף בבולטת נמי לא אסרינן אלא ליחיד, דטעמא משום חשדא שיחשדוהו שמכוין לאליל, הלכך בשל רבים דלא שייך בהו חשדא, או אפילו של יחיד והיא עשויה פרקים או עשאה להתלמד בה, שרי. ורב אלפס אינו מתיר אלא כשהוא להתלמד, אבל אינו להתלמד אפילו של רבים ושל פרקים אסור, וכן כתב הרמ"ה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

ור"ת כתב דבצורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטת לשוקעת, דאין חילוק בין בולטת לשוקעת אלא בשאר צורות ופרצופין, אבל כל אלו אסורין בכל ענין בין לעשותן בין להשהותן.

והרמב"ן הוסיף עוד צורת אדם וכל שמשין שבמרום שאסורין בין בבולטת בין בשוקעת, ולא מפלגינן בין שוקעת לבולטת אלא בשאר צורות דטעמא משום חשדא, הלכך לא אסירי אלא בבולטת דאיכא חשדא אבל בשוקעת דליכא חשדא שרי, אבל הנך דאיסורא דידהו משום לא תעשון אתי, אין חילוק. ומסתברא שלא אסרו בשאר צורות אלא על הטבעות וכיוצא בהן שהן מכובדין, אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות בין שוקע בין בולט דליכא למיחש בהו לחשדא. והא דקתני אסור לחתום בה, על המכובדים קאמר כגון שיראים וטבעות, אבל על המבוזין שרי. עד כאן.

כתב הרשב"א: דמות שמשין שאסור לעשותן, אין חילוק בין מכובדין למבוזין, דלא שייך לחלק בין מכובדין למבוזין אלא בהנך דאיכא משום חשד אליל, מכובדים איכא למיחש לאליל ולא במבוזין, אבל בהנך דאיסורא דידהו משום לא תעשון אתי אין חילוק בהן. עד כאן.

והא דאסרינן בצורת אדם ודרקון, דווקא בצורה שלימה בכל איבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש, אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה.