טור אורח חיים – סימן תקנב

ערב ט"ב לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יאכל ב' תבשילין, רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה, שאם רגיל לאכול ג' יאכל ב', היה רגיל לשתות ד' כוסות ישתה ג'. והלכה כתנא קמא.

ובשר מליח מותר. ועד כמה אינו נקרא בשר מליח, מפרש בגמרא כל זמן שהוא כשלמים שלא עבר עליו יותר מב' ימים ולילה אחת, אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו.

ואבי העזרי פירש משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליו זמן שלמים לית ביה משום שמחה. ואמרינן נמי גבי בן סורר ומורה דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה, וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה, וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתן בגדיים אבל לא בעופות דכתיב ושמחה את שיש בו שמחה יצאו עופות שאין בהן שמחה. מכל הני משמע דהוא הדין נמי בסעודה המפסקת שרי, וכן פסק רבינו שב"ט. עד כאן.

ונראה אף ע"פ שאין בו שמחה אסור, שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל. תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרינן לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו, והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח רישו ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו, הלכך מטעם זה יש לאסור אפילו עופות כמו בשר. ובסמ"ק כתב: עתה שרוב מאכל שלנו בשר לאחר שעברו עליו שתי ימים נראה שאסור.

ומותר לשתות יין מגיתו, דהיינו תוך ג' ימים לדריכתו.

ושתי תבשילין, כתב רבינו האי גאון כגון אורז ועדשים שהם ב' מינין. והרי"ץ גיאת כתב כל שתי תבשילין הוא דרך כבוד, ואמרו חכמים אפילו מין אחד של קטניות או מין אחד של ירק, ואין צ"ל ב' מינין, וכ"כ הרמב"ן. ונוהגים בצרפת ליתן כמה מינים בקדירה אחת, דכיון שמתבשל יחד נקרא הכל תבשיל אחד, ובאשכנז מחמירין. ונראה דאפילו לדברי המחמירין דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנין בהם בצלים וביצים שרי.

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל י"א דווקא ב' תבשילין מדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי כגון חלב וגבינה ודג מליח יבש לא מקרי תבשיל. והראב"ד כתב דאפילו תבשיל מגבינה נקראת תבשיל והכי מסתבר. עד כאן.

ובירקות ופירות מותר ללפת בהן הפת כשהן חיין אפילו כמה מינין.

ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים שהוא סימן לאבילות, מה עדשה זו גלגל אף אבילות גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה שאין לו להרבות בדיבור. ובאשכנז נוהגין לאכול ביצים שהוא ג"כ סימן לאבילות, לכך אין אוכלין תבשיל אחר בסעודה המפסקת. וכל זה למי שאי אפשר, אבל למי שאפשר יחמיר על עצמו כר"י בר' אלעי שבערב ט"ב היו מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכירים ושותה קיתון של מים ודומה לו כמי שמתו מוטל לפניו.

כתב אבי העזרי: מיבעי ליה לאיניש לשנויי, שאם היה רגיל לסעוד בי' בני אדם יסעוד בה', שבזה מודה ת"ק לרשב"ג, וישב על גבי קרקע, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל ב' תבשילין, ויש פרושים שמונעין עצמן מכל לפתן אלא פת במלח ומים במשורה כמו רבי יצחק בר' מנחם, ויש אוכלין ביצה לבדה שהיא מאכל אבל כמו רבי יצחק בר"י. עד כאן. וכן כתב הרמב"ן ז"ל: מימינו לא אכלנו אפילו תבשיל של עדשים בערב ט"ב אלא א"כ בא בשבת.

כתב בתשובה שרבינו משולם אכל בערב ט"ב עם ג' בני אדם ולא בירך בזימון אלא בירך לבדו, וכן נהג ר"י, ואני תמה דאפילו אבל חייב בזימון, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוהג לאכול לבדו בסעודה המפסקת להתבודד.

וכל זה בסעודה שמפסיק בה וכשהיא אחר חצות, אבל אם היה קודם חצות, או אחר חצות ודעתו לאכול עוד אחרי כן, שרי. וכתב הרמב"ן סעודה המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע, אע"פ שדעתו לאכול אחריה עראי, לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין.

ואם חל ט"ב באחד בשבת או שחל בשבת ונדחה לאחד בשבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו. כתב רב שר שלום ט"ב שחל ביום א' או בשבת ונדחה ליום א' שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יין, אבל אנו אין אנו רגילין כך ואפילו בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית, וכ"כ אבי העזרי: ויש נוהגין שאין אוכלין בשר ואין שותין חמרא בסעודה המפסקת, שאין חובה להעלות על שולחנו כסעודת שלמה אך רשאי לעשות כן, וסעודה שלישית יכול לקיים קודם סעודה המפסקת. עד כאן. ונראה לי דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל הוא אסור, כדמוכח במועד קטן דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל אסור לעשותו בשבת, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוהג לאכול בשר ולשתות יין.