טור אורח חיים – סימן תקנא

ט' באב אין בית דין יכולין לבטלו, כיון שהוכפלו בו הצרות.

משנכנס אב ממעטין בשמחה, ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עו"ג לישתמיט מיניה, דריע מזליה.

תניא בפרק החולץ: קודם לזמן הזה – פירוש: מר"ח עד התענית – העם ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן, מלבנות ולנטוע.

ומארסין ואין כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין, דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה, אבל בנישואין בלא סעודה איכא שמחה.

רבינו נסים התיר לארס אפילו ביום ט' באב, והכי איתא בירושלמי, ומפרשינן טעמא, שלא יקדימנו אחר.

וקאמר בירושלמי: הדא דתימא בניין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול – מותר. ובניין של שמחה מפרש בפרק קמא דמגילה: הבונה בית חתנות לבנו, ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים – פירוש: שנוטעין לצל להסתופף בצלו. ולפי זה, הא דאמר: אם היה כותלו גוהה מותר, אפילו בכותל של בית חתנות קאמר שמותר אם גוהה. ויש אומרים, כיון דגמרא דידן אוסר בניין סתם, כל בניין קאמר, כדרך שאסרו כל משא ומתן, כמו שאבל אסור בכל, כדי שיהו נראין כמתאבלין על ירושלים.

שבת שחל ט' באב להיות בתוכה – פירוש: השבוע שחל בה ט' באב – אסורים לספר ולכבס. ואפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו עד אחר תשעה באב, ואפילו אין לו אלא חלוק אחד, אסור לכבסו וללובשו. וכן המכובסים מקודם לכן אסור ללובשן. ולא ללובשן לבד, אלא בין ללבוש, בין להציע בהן המטה, בין איש בין אשה, אסור. ואפילו מטפחות הידיים והשולחן הכל אסור.

וכיבוס שלנו מותר, אבל גיהוץ שלנו אסור. וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ והרי הן ככיבוס שלנו ומותר, לפי שאין חוששין לגוהצן, לפי שהן קרובין לבשר ומתמלאין זיעה תמיד. והא דשרי, דוקא לגוהצן ולהניחן אחר ט' באב, אבל אסור ללובשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה.

כתב הרמב"ן: הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ – דווקא בישנים, אבל בחדשים יש בהן משום גיהוץ; אלמא דכלי צמר – אפילו ישנים אסורים. הלכך כלים חדשים, בין לבנים בין צבועים – אסורים, וכן ישנים מכובסין, כולן אסורין, אפילו להניח אחר השבת. וגיהוץ שלנו נמי אסורין, בין בישנים, בין בחדשים יוצאין מתחת המכבש. ומיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר, דמלאכת עראי הוא. וכל כלי פשתן בכל מקום, אפילו בגיהוץ שלהן מותר לגוהצן ולהניח; אבל ללבוש – בין חדשים בין ישנים צבועים, ולבנים בין מכובסין עכשיו בין מכובסין קודם – אסור ללובשן בשבת זו, אפילו כלי פשתן. עד כאן.

כתב אבי העזרי: נהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו.

כתב רבינו שב"ט, דהוא הדין נמי כלים חדשים אסור לתקן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה, דגרסינן בירושלמי בפרק מקום שנהגו: נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב, מנהגא. ופירש רבינו ניסים, מלשון "או בשתי או בערב", וכיון שהשתי אסור, כל שכן תיקון בגדים חדשים. וראוי להחמיר בזה מר"ח, דהיינו נמי בכלל מיעוט שמחה. ואית נוסחות דגרסי "דלא למיכל בשרא ולמשתי חמרא", ומזה נהגו במקומות שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשבת זו, ויש מוסיפין מר"ח עד התענית.

ותספורת של שבת זו, כתב הרמב"ן שדינו כדין אבל, אחד ראשו ואחד כל שער שבו; ובזקן כל שמעכב האכילה, מותר. מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת של ט' באב והכביד שערו, מיקל בתער אבל לא במספרים, ומכבס כסותו במים, אבל לא בנתר ובחול.

ולאחר התענית מותר מיד, כר' מאיר, ודלא כרשב"ג דאסר כל השבת; והלכה כרשב"ג, דלא אסר אלא באותה שבוע, ולא כר"מ דאסר מר"ח ואילך. ואם חל ט' באב יום א', או בשבת ונדחה עד אחר השבת, מותר בב' שבתות: בשבוע שלפניו מותר, כיון שנדחה התענית עד יום הראשון, אם כן שבת ראשונה אינה שבת שחל ט' באב להיות בתוכה; ובשנייה נמי הוא אחר התענית, הלכך מותר בשניהם. ובספר המצוות כתב שנהגו כשחל להיות בשבת, לאסור כל שבוע שלפניו לספר ולכבס; וכתב בספר המצוות קטן פירוש לפירושו, כל השבוע לבד מיום ה' ומיום ו', כי היאך יאסור ביום ה' ו'? הלוא כשחל ט' באב בערב שבת שרי ביום ה', כל שכן כשחל להיות בשבת. וגם בשאר ימי השבוע הוא חומרא יתירה. ואם חל ט' באב בערב שבת, כגון למקדשין על פי הראייה, מותרין בה מפני כבוד השבת.

כתב אבי העזרי: נהגו אבותינו שלא לרחוץ מר"ח, ויש עלינו לקיים משום אל תטוש תורת אמך.

ויש פרושים שמתענין מי"ז בתמוז ואילך, ויש מתענין מבשר ויין. וגרסינן בירושלמי: מה יש ביניהם, בין י"ז בתמוז לט"ב, כ"א יום משהובקעה העיר עד שחרב הבית, ויש אומרים, כנגד שלשה שבועים שהתענה דניאל. ומנהג אשכנז, היחידים נמנעים מבשר ויין מי"ז בתמוז ואילך, ומראש חודש ואילך נמנעים כולם מבשר ויין, זולת שבת, שאוכלין ושותין כדרך כל השנה כולה. וכן כתב הרמב"ם: יש מקומות שנוהגים שלא לאכול בשר מר"ח עד התענית.

ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו. ואסור לשנות מנהג אבותינו.