טור אורח חיים – סימן תקנג

כתב הרמב"ן: משהתחיל לאכול סעודה המפסקת מו' שעות ולמעלה, אסור לרחוץ ולסוך כמו בט' באב עצמו, וטעמא, משום כיון שהתחיל באבילות, אסור לרחוץ, אע"ג דאכתי לא עייל ט' באב, דהנאה דסיכה ורחיצה הנאה שלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לצורך ט' באב. אבל נעילת סנדל ושאר אבילות אין נוהגין עד שתחשך. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: דבר תימה הוא שיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך.

כתב הראב"ד: כיון שהפסיק סעודתו, חל עליו התענית מן הסתם, ואסור לאכול. ואפילו לרחוץ, אע"פ שלא פירש מן הרחיצה, כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול, נאסר נמי ברחיצה. ואדוני אבי הרא"ש והתוספות פירשו, דאפילו לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול, וכן כתב רי"ף משום גאון לעניין תענית ציבור שפוסק מבעוד יום, אע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבוא השמש.

וכתב הוא: ומסתבר הני מילי דלא קבליה עליה לתענית, אבל קבליה עליה, איתסר למיכל ולמשתי. וכתב הרמב"ן דלא שייך למימר קבלה אלא ביום הכיפורים, שצריך להוסיף עליו מבעוד יום; אבל בשאר תעניות, אפילו ט' באב שבין השמשות שלו אסור, אם הפסיק ונמלך, דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל, עד כאן. ואין נראה לחלק, דוודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבעוד יום.