טור אורח חיים – סימן תסא
ענין היסק התנור. כתב רב נטרונאי: תנור ופורני שאופין בו כל השנה, מותר לו לאפות בו בפסח. וטפקא של חרס שהסיקה מלמטה ועל גבה אין גחלים ולא שלהבת ואופין בה כל השנה, אסור לאפות בה בפסח, אבל חדשה, לא שנא הסיקה בפנים או בחוץ, מותר, כיון שהאור שולט תחתיה, אפילו אין שלהבת עולה על גבה מרתח רתח והפת נאפית מיד ואינו בא לידי חימוץ. אבל צריך להסיק תחילה בין תנור בין בוכיא ואחר כך מדביק הפת, אבל להדביקו תחילה ואחר כך להסיק אסור. והכי אמר רב עמרם: כלל זה יהא בידכם, כל שמסיקין תחתיו או על גביו ואחר כך מדביקין בו, הפת אינו בא לידי חימוץ, ואם מדביק ואחר כך מסיק אסור.
והרב רבינו יונה כתב שצריך ליזהר כשיסיקו התנור, שילכו הגחלים על פני כולו ואין די לו בשלהבת, דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים, ושיהו ניצוצות ניתזין ממנו, הלכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק, אלא אם כן כיוון להתירו לצורך הפסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיוון לכך. ויש נוהגין להטיל בו קרקע חדשה כדי שלא יצטרכו היסק, ומנהג יפה הוא:
מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה, יוצאין בה, ופחות מכן אין יוצאין בה.
ויוצאין במצה האפויה על גבי קרקע, או האפויה באלפס בלא מים, ובמצה השרויה במים אחר האפייה. אבל נתבשלה אחר אפייה, אין יוצאין בה אפילו לא נימוחה. כתב בעל הלכות גדולות: אי אפייה על גבי קרקע או על טפקא, נפיק בה ידי חובתיה. והיכא דבעי לטגן העיסה במחבת בשמן מותר, והיכי עבד, מרתח המחבת תחילה באש שיתלבן בשלהבת יפה, ואחר כך נותן בו העיסה ומטגנה בשמן ומותר, לפי שאין לה פנאי להחמיץ. אבל נתן העיסה תחילה ואחר כך הרתיח המחבת, אסור. והכי שדר רב כהן צדק ריש מתיבתא: אבל לחלוט העיסה ברותחין קודם אפייה אסור, דהכי שדר רב שרירא אף על פי דחלוט אינו בא לידי חימוץ, וחליטה היא מים רותחין על גבי קמח, לא שמענו בכל ישיבות שהתירו זה אלא לחיה או לחולה על פי בקיאין. וכן כתב רבינו האי: מצה חלוטה ברותחין מצה היא, אבל רבנן קמאי אמרי לא ידעינן חליטה היכי הוה, וכמה חולים טרחו להתיר להם מי שעורים בחליטה ולא התירו הגאונים אלא לחולה שהוקשה חוליו על פי רופאים.
מצה שנאפית עם חמץ בתנור, כתב רבינו תם שמותר, דריח כי האי לא מצינו שיאסור כל הפת. ויש אוסרין אם נגע זה בזה, דדמי לפת חמה וחבית פתוחה. ולדעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל דשרי אפילו במצה שנמצאת בה חטה בקועה, ייראה דהכא נמי שרי :
מקור הטקסט: ויקיטקסט (CC BY-SA 4.0). הספר עצמו בנחלת הכלל.