טור אורח חיים – סימן תנא

קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה, אפילו אותן שעושין בהם דייסא ומיני קמחין, משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן, ומותר לשהותן לאחר הפסח להשתמש בהן בין במינו בין שלא במינו. ומצניען בפסח במקום צנוע שאין רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח. וטוב לסוגרן בחדר ולהצניע המפתח. אבל היסק שיסיקם באש, אינו מועיל בהן ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהן בחמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכם רותחין, ואפילו אם ימלאום גחלים, דחיישינן דילמא חייס עלייהו שמא פקעי ולא עביד להו הסקה מעלייתא. ואם החזירן לכבשן ונתלבנו, כתב אבי העזרי יש אומרים שגם זה אינו מועיל דחיישינן שמא חייס עלייהו, וכ"כ זקני הראב"ן, ושגגה היא בידם, דלא אמרינן דילמא חייס עליה אלא היכא דמתלבן מבחוץ ולא מבפנים או על ידי מילוי גומרי, אבל כשמחזירן לכבשן מתלבנין מבפנים ומבחוץ, כי השלהבת עולה להן מכל צד ולא פקעי. וכן כתב בשאילתות דכלי חרס שרו בחזרת כבשונות. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ודוקא שנותנן לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי, אבל לתנורים שלנו לא, דאיכא למיחש דלמא חייס ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו:

וכוביא - פירש רש"י כלי שעושין מלבנים ועפר כמו כירה ואופין ומטגנין בו, ויש אומרים תנור קטן שקורין פדיל"א - היסיקו מבחוץ ואסור לאפות בו בפסח, דכיון שאין נותנין האש בפנים, אינו מפליט החמץ הבלוע בו. ואם מלאו גחלים בפנים, שרי, דלא חיישינן שמא חייס עלייהו. וכן קדרה של מתכת אם רוצה להסיקם ולמלאותן גחלים שרי:

סכינים, מגעילן בכלי ראשון ושרו. וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח. וקודם ההגעלה צריך לשופפם יפה במשחזת או בריחים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרו. הלכך אם יש גומות בסכין ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה וצריך ליבון:

כלים שמשתמשין בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהן, צריכין ליבון. והליבון עד שיהיו נצוצות ניתזין מהם.

ושנשתמש בהן בצונן, כגון כוסות וקיתוניות, די להן בשטיפה.

ושנשתמש בהן בחמין, כפי תשמישן כך הכשירן, אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדרה, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, הכשירן בכלי שני. ועירוי שמערה מכלי ראשון על אחרת חשוב ככלי ראשון וכך צריך להכשירן. ומיהו כלי שנשתמשו בו על ידי האור, לא סגי בעירוי שמערה מכלי ראשון עליו, אלא צריך להכשירה בכלי ראשון. לכן כתב אבי העזרי שצריך להכשיר כל הקערות בכלי ראשון, לפי שפעמים כופין אותן במחבת כשהיא על האש. כתב בעל המנהיג כפות העשויים מקרן שמתקלקלין במי חמין, אין להן תקנה בהגעלה, דחיישינן דילמא חייס עלייהו:

אין חילוק בין כלי עץ או אבן או מתכת, כולן דינם שוה להתירן בהגעלה. וה"ר יצחק מסימפונ"ו כתב דכלי גללים וכלי אבנים די להם בשטיפה: ובתשובה לרב האי דכלי גללים וכלי אבנים שנשתמש בהן ברותחין, אין להן תקנה בהגעלה, דדמו לכלי חרס וצריך להסיקן בתנור עד שיתלבנו באש. ורב אלפס השוה כולם, וכן עיקר.

כלי כסף שאין דרך להשתמש בהן בחמין אלא חושש שמא נשתמש בהן בחמין ורוצה להגעילן, כתב אבי העזרי שאין להגעילן עם שאר הכלים, דמתוך שאינן בולעין הרבה, פולטין מיד וחוזרין ובולעין ממי ההגעלה האסורין. וכן כל כלי שנשתמש בו בכלי שני, לא יגעילנו עם כלי שנשתמשו בו בכלי ראשון מהאי טעמא. וכן יש אוסרין כלי שהכניסו שתי פעמים, שבפעם השני בולע מן המים האסורין. ולמאי דבעינא למיכתב שאין לחוש במי שמגעיל קודם שש שעות אם יבלע הכלי ממי הגעלה, אין צריך לדקדק בכל זה.

סלים שמולחין בהן הבשר, כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה.

ומחבת שמטגנין בו, כתב גם הוא שאביו רבינו יואל הצריכו ליבון והוא התירו בהגעלה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל, וכן כתב בתשובה: מחבת בפסח עושין לו הגעלה, ואם היא ארוכה, משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחרת, ואם היא ארוכה ביותר, מלבנה באמצע. וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת לתוך המים, מכניס חציו וחוזר ומכניס חציו השני, ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל. וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם:

מחבת או יורה שיש בו טלאי, אין ניתר בהגעלה, לפי שהבלוע תחת הטלאים אינו נפלט על ידי הגעלה. ואבי העזרי כתב שראה בבית אביו ה"ר יואל שהיה מצוה להגעיל הכלי בשעת תיקונו קודם שישימו הטלאי, ושוב היה מצוה ללבן הטלאי ולהדביקו, ואף על פי שהיו משתמשין בו אחר כך קודם הפסח היה מגעילו, דכבולעו עם הטלאי כך פולטו:

כיסוי של ברזל שמכסין בו הקדירה, צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה. ואם נתנוהו בפסח על הקדירה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור, שזיעת הכיסוי מערב בתבשיל. ואם אפו עליו בצק צריך ליבון:

כיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על הכירה, יש אומרים שאפילו הגעלה אינו צריך, כיון שאינו עשוי אלא לכסות ואין החררה נוגעת בו. ונראה לי שצריך ליבון, כי ברוב פעמים נוגעת בו, ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו:

מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה ולפעמים דכין בהן פירורי לחם עם שומין ופלפלין, כתב רש"י דלא מהני ליה הגעלה. וגם בריחיים קטנים של פלפל. וכן כתב רבינו תם שמדמין אותן לבית שאור, פירוש כלי שמשהין בו השאור, ולבית חרוסת, פירוש כלי שעושין בו מיני טיבול שנותנין בו דברים חדים כגון שומין ופלפלין עם קמח ומבליעו לתוך הכלי, ובאלו פירש רש"י ורבינו תם דלא שרו בהגעלה. ור"י התיר כולם בהגעלה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל וז"ל בתשובה: ר"י תמה על ר"ת איך עלה על לבו לאסור בית שאור בהגעלה, וגם בעיני פלא וכי שחימוצו קשה בלע בצונן טפי מדבר אחר על ידי האור, וכל שכן לרב אלפס שכתב דההיא דבית שאור איירי בכלי חרס אבל בכלי שטף אין חילוק בין בית שאור לשאר כלים אלא כולם מותרין בהגעלה, וכן אני נוהג, עד כאן לשונו. וכן כתבו אבי העזרי ובעל הערוך והרי"ץ גיאת, וכן המנהג, ובלבד שיהא חלקים שאין בהן בקעים:

הדף שעורכין עליו כל השנה, אין נותנין עליו מצה ולא עיסה, דדמי לבית שאור וצריך הגעלה. והעריבה שלשין בה כל השנה, צריכה הגעלה.

השולחנות והתיבות שמצניעין בהן אוכלין כל השנה, רגילין לערות עליהן רותחין, לפי שלפעמים נשפך המרק מן הקדירה לתוכן.

רגילין באשכנז ליתן שכר של שעורים בחביות של חרס, והתיר רבינו יואל ליתן בהן יין בפסח על ידי הגעלה, דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, היינו דוקא כשבלע על ידי האור, אבל בצונן סגי להו בהגעלה, לא שנא אם מזופף או אינו מזופף, ועירוי ג' ימים הוי כמו הגעלה. עד כאן. ומיהו בפרק בתרא דעבודת גילולים מוכח דעירוי לא עדיף כהגעלה. ומדברי רב האי ייראה דלא מהני להו הגעלה לכלי חרס אפילו נשתמש בו בצונן, שכתב: עריבה של חרס שלשין בה כל השנה ובשעת הגתות הדיחו אותה יפה ודרכו בו ענבים או הניחוהו תחת הצינור לקבל בו היין, אותו היין אסור לשתותו בפסח, שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון, הלכך אם ידוע אותו היין, אסור לשתותו בפסח, אבל בספיקא, כי האי מילתא לא חיישינן:

כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת, שאף על פי שלא נשתמש בהן אלא חמץ בצונן, אסור להשתמש בהן מצה בחמין. אבל בצונן, להניח בהן מצה אפויה, מותר. אבל אסור ללוש בהן אף על גב דצונן הוא, שממהר להחמיץ. וכל זה בלא הגעלה, אבל ע"י הגעלה אפילו בית שאור וחרוסת שרי אם אינן של חרס. אבל אם הם של חרס לא מהני להו הגעלה, ואפילו לא נשתמש בהן חמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהן מצה אלא בצונן:

מאני דקוניא - פירוש כלי חרס המחופין באבר - דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורין, חוץ מלענין יין נסך דחיורי ואוכמי שרי אם הם חלקים, אבל אם יש בהן בקעין, או ירוקים אפילו חלקים, אסורים. כתב רב האי: כלי עץ מצופים בסמנין ומשתמשין בהן חמץ, דינן ככלי חרס ואין משתמשין בהן בפסח.

וכל כלי השתייה שרי בשטיפה, לא שנא של עץ או של חרס או של זכוכית: