טור אורח חיים – סימן תנ

כתב רש"י: ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח, צריך לפורעו אחר הפסח, ואין בו משום איסור חמץ שעבר עליו הפסח, כיון שלא היה בעין בשעת איסור. ויש בו משום גזל אם אינו פורעו:

וישראל שמקבל מעובד גילולים ככרות ברבית בכל שבוע, כתב אבי העזרי שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות, ואז אפילו אם באו אחר כך לחשבון, מותר לקבל ממנו מה שלא קיבל בתוך הפסח:

שאלה לרש"י: ישראל ועובד גילולים שיש להם תנור בשותפות, מהו לומר לעובד גילולים "טול אתה של פסח ואני אטול אחר כך". והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע. וה"ר שמשון ב"ר אברהם כתב: מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו עובדי גילולים חמץ בפסח, ובא האופה שהיה גזבר של ישראל והביא לו ככרות לאחר הפסח משכר התנור, ואסרתי לו לקבלם, לא מבעיא חמץ שאסור, שזכה בו ישראל בשכר תנורו והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא אפילו מעות אסור לקבל בשכרו, כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה הוי ליה משתכר באיסורי הנאה, ואפילו חמצו של עובד גילולים אסור ליהנות ממנו בפסח. מיהו אם קיבל כבר המעות, מותר ליהנות מהם, דתנן גבי ערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שרי לישראל להשכיר תנורו לעובד גילולים על מנת שיאפה בו מצה, ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו, כדתנן שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שיאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום מותר:

מותר לומר לעבד בפסח "הילך דינר זה וקנה ואכול" אע"פ שיודע שיקנה חמץ, ואין זה כקונה חמץ אף על פי שמזונותיו עליו. אבל לא יאמר לו "צא ואכול ואני פורע".

אסור להשכיר כלי לעובד גילולים בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר שלא יבקע הכלי. ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה, אסור להשכירו לכתחילה, ולא דמי להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעובד גילולים להביא עליו חמץ ממקום למקום, דהתם החמור אינו אסור, אבל הכלי עצמו אסור: