טור אורח חיים – סימן תמז

חמץ בפסח, הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו, חוץ מבשאילתות שפוסק בנותן טעם, ואין נוהגין כן.

וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה, ורב אלפס כתב שאוסר אף בהנאה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ודוקא בתוך הפסח. אבל משש שעות ולמעלה עד הלילה, הוי כשאר איסורין, לרש"י במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם, ולרבינו תם בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ובפסח נמי לא אמרן דהוי במשהו אלא בשנתערב בתוך הפסח, אבל אם נתערב קודם לכן ונתבטל בשישים, מותר, ולא אמרינן דחוזר וניעור:

וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח, דאפילו למאן דאמר במשהו, הני מילי בעיניה, אבל אם נתערב קודם לכן, אינו אוסר אלא בשישים. וכן כתב בעל העיטור: דוקא חמץ דאיתיה בעיניה, אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן של עובד גילולים בפסח, וכן מליחת בשר שנעשה לפני הפסח ולא נזהרו במליחתו, בטל הוא. וכמה ימים נהג בו אדונינו איסור והמחמיר תבא עליו ברכה. עד כאן.

והרי"ץ גיאת כתב: אמרו רבוותא, חלב שחלבו ישראל קודם הפסח, וגבינה הניקפת קודם הפסח ושמרה מחימוץ, מותרים, ואם לאו אסורין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל התיר וזה לשונו בתשובה: גבינה לחה בפסח מותרת, אף על פי שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בה, כיון שאין משתמשין באותן כלים בכל השנה בדבר חם, אינן בולעים, ואפילו אם שימשו בהם בדבר חם, כיון שאין עושין בהן הגבינה בחמין, אינו מפליט:

וכתב עוד: אסור לאכול דגים מלוחין השרויין במים בפסח. והיבשים, במקום שנוהגין לאכול אוכלין, ובמקום שנוהגים שלא לאכול אין אוכלין. עד כאן.

וזיתים שכבשן בשאר ימות השנה ולא נזהרו בהם, לדעת בעל התרומות שאוסר צנון ובצל שחתכו אותו בסכין של עובד גילולים אפילו אינו בן יומו מפני שמדמה אותו לקורט של חלתית דאמרינן חורפיה מחליא ליה לשמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח, הכי נמי חורפיה דזית עושה אותו כבן יומו, ולא שייך ביה ביטול, דבכולי סכין משערינן, ואם כן חזרו הזיתים כולם חמץ. וכן ייראה מתשובת אדוני אבי הרא"ש שהשיב להתיר על ששאלוהו, בצל שחתכוהו בפסח בסכין שגוררין בו הבצק מהעריבה כל השנה, וכתב אפילו לספר התרומות שמדמה בצל לקורט של חלתית, שאני הכא כיון שידוע שאותו סכין לא שימשו בחמץ, לא בלע, דצונן לא מבליע ולא מפליט. עד כאן. הרי שלא התיר אלא משום שהסכין לא היה מיוחד אלא לצונן, אבל בסתם סכין לא היה מתיר. ומיהו הרב רבי מאיר מרוטנבורק כתב על ההוא דספר התרומה, לבי נוטה להתיר, ואף על פי שאני מורה כספר התרומה, אין נראה לי למחות ביד הנוהגין היתר. עד כאן. ונראה לי דאפילו לדעת בעל התרומה, אם נזהרו בהם בחתיכת הסכין, אפילו לא נזהרו לכובשן בקדירה חדשה, אם אינו בת יומא, מותרין, כיון דבשעת כבישה נותן בהן מים, בטל חורפייהו ולא שייך תו למימר מחליא להו:

חמץ שנתערב אחד בשנים במצה ביבש, כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר בהנאה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל התיר הכל אפילו באכילה:

ונותן טעם לפגם בפסח, רשב"ם אוסר וכן הרב ר' אליעזר ממי"ץ. והרב רבינו מאיר מרוטנבורק כתב: אני אוסר לעצמי הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם, ואני מתיר לאחרים כי רבינו תם ור"י היו מורין להיתר, ואעפ"כ אני רגיל לומר לשואלי פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהן. עד כאן. ורש"י פסק להתיר, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל:

ולאחר הפסח, בין במינו בין שלא במינו בטל בשישים. ואפילו שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח, בטל. ומיהו דוקא כשנתערב שוגג, אבל במזיד לא. והר"י כתב אפילו נתערב מזיד, ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל. וכתב עוד הר"י: אם ביטלו בשוגג קודם הפסח, אי נמי בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ, מותר, ואם ביטלו במזיד קודם הפסח, לכאורה נראה שהוא מותר, כיון שביטלו קודם איסורו. אבל אם ביטלו מזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח, אסור. ושאור, כיון שהוא דבר המעמיד, אפילו אם ביטלו בשוגג, אסור, כיון דלטעמא עביד לא בטיל. עד כאן. ואיני מבין תוכן דבריו, שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו, מאי נפקא מינה בביטולו, הרי עובר עליו וראוי לקונסו, ואם הוא דבר שאין עוברין עליו, אפילו עירבו אדעתא דלשהייה שרי. אלא כללא דמילתא, כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו, ודבר שעוברין עליו, אפילו נתערב ממילא קודם הפסח, צריך לבערו, ואם לא ביערו אסור. נתערב אחר הפסח, בשוגג בטל בשישים, במזיד אינו בטל: