טור אורח חיים – סימן תמח

חמץ של עובד גילולים שעבר עליו הפסח, מותר אפילו באכילה. וכן פסק רב אלפס והלכות גדולות, והכי איתא בשאילתות ובירושלמי, וכן פסקו הגאונים. ובעל העיטור כתב שאסור באכילה, והאריך בענין וסוף דבריו: ומן הדין עלינו להחמיר ממה שנוהגים עכשיו שישראל מקבל דורון חמץ של עובד גילולים מן המנחה ולמעלה שנעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ולפיכך היה עלינו לגדור גדר. עד כאן. ומיהו אדוני אבי ז"ל אומר תקנה לזה, שיאמר הישראל איני רוצה שיקנה לי רשותי, ואז לא יקנה לו בעל כרחו. ואפשר לומר אפילו בסתם, ששתק ולא אמר כלום, לא קניא ליה רשותיה כדאיתא בבבא מציעא דהיתר ניחא ליה דליקני דאיסור לא ניחא ליה דליקני, אם לא שיקבלנה מהעובד גילולים או כיוצא בזה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בו.

ושל ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לעובד גילולים קודם הפסח, מותר. ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שאקחנו ממך אחר הפסח.

וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אוסר בירושלמי אף על פי שביטלו, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטלו. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה, ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה.

ואוסר עוד בירושלמי להאכיל חמצו בפסח אפילו לכלב של הפקר שאינו נהנה בו כלום, דגרסינן בפרק כל שעה לא יאכיל חמץ אפילו לכלבים, במה אנן קיימין אם לכלבו היא הנייה אלא כאן אנו קיימין אפילו לכלב של אחרים, זאת אומרת אסור להאכיל לבהמת הפקר: