דלג לתוכן הראשי
כוונות

טור אורח חיים – סימן תמו

המוצא חמץ בביתו. אם הוא בחול המועד, יוציאנו מיד. ואם הוא יום טוב, יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו, אבל ביום טוב אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו, ולא מיבעיא אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו, פשיטא שאינו יכול לטלטלו, אלא אפילו לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא, אפילו הכי לא יוציאנו, כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לרבי יהודה. וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל להיות בשבת אחר ה' שעות. ואחי הר"י ז"ל כתב שיכול לשרפו ביום טוב, כיון שיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, הלכך אם לא ביטלו יוציאנו וישרפנו כדי שלא יעבור עליו במזיד, שעד עתה לא עבר עליו אלא בשוגג. וכן כתב בספר המצוות.

ואם מצא פת ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה, מותר אפילו באכילה, דאזלינן בתר בתרא ובסוף נשתמשו מצה בבית. ואם הוא מעופש הרבה שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח, אז ודאי הוא חמץ. ואם עברו מימי פסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה, תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה, שאנו תולין לומר כל יום אפה פת חם ונתנו עליו ולכך הירבה להתעפש:

מקור הטקסט: ויקיטקסט (CC BY-SA 4.0). הספר עצמו בנחלת הכלל.

האם התשובה עזרה לך?