טור אורח חיים – סימן תמה

רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, ורש"י פוסק כוותיה, וכן בספר המצוות. והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם, וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובעל העיטור.

ואף רבי יהודה לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ופירש רש"י שלא בשעת ביעורו הוא שעה שישית, אז הוא דוקא בשריפה, ובשעת ביעורו הוא מכאן ואילך. ורבינו תם פירש איפכא, שעת ביעורו הוא שעה שישית ואז השבתתו בכל דבר, ומשם ואילך דוקא בשריפה. ולפי זה אפילו לרבי יהודה אין צריך לשורפו, שרוב העולם מבערין קודם סוף שש.

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה, ואינו נראה כן מפירושו, שהוא פירש דלרבי יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דווקא בשריפה.

וכששורפו בשעת איסורו, לכולי עלמא אסור ליהנות בו, לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו. אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו, זה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר, דקיימא לן כל הנשרפין אפרן מותר, ולרבנן אסור דכל הנקברין אפרן אסור. ואם בישל בו תבשיל או אפה בו פת, לרבי יהודה שאפרו מותר אין התבשיל או הפת אסורין, אלא אם כן נאפה הפת ונתבשל התבשיל בעוד גוף החמץ קיים או הגחלים לוחשות, אבל אם כבו מותרין, ולרבנן שאפרו אסור אסורים בכל ענין. והרמב"ם ז"ל כתב סתם: ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורין. והוא הולך לשיטתו שפוסק כחכמים: