טור אורח חיים – סימן תמב

כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ, כגון כותח הבבלי שמפררין בו פירורי לחם להחמיצו, ושכר המדי שנותנין בו שעורים ומים ומחמיץ, וחומץ האדומי שנותנין בו שעורים כדי שיחמיץ, וזיתום המצרי והוא תילתא שערי ותילתא מלחא ותילתא קורטמי, או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור, והוא שחכמים קורין לו חמץ נוקשה, כגון זומא של צבעים, ועמילן של טבחים והוא פת של תבואה שלא הביא שליש ונותנין אותו על פי הקדירה לשאוב הזוהמא, וקולן של סופרים ועושין אותו מקמח והסופרים מדבקין בו ניירותיהן, כל אלו לרבי אליעזר הן בלאו ואין בהן כרת, ולדבריו אסור להשהותן בפסח, אף על גב דקיימא לן כרבי שמעון דלא קניס בחמץ על ידי תערובת, הני מילי שנתערב אחר הפסח, אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא, חמיר טפי. ולרבנן אפילו לאו אין בהן אלא איסורא בעלמא, ולדבריהן מותר להשהותן. ופסק הרמב"ם ז"ל כר' אליעזר, שכתב: תערובת חמץ עוברין עליו בבל יראה, כגון שכר המדי והמורייס וכל דבר כיוצא באלו. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול, מותר לקיימו בפסח. וכן כתב הרי"ץ גיאות. ובעל העיטור כתב דתערובת חמץ בלאו. וכתב: דוקא הנך שהן בעין ולא נעשה בהן מלאכה; אבל אם נעשה בהם מלאכה, כגון אספלנית וקילור, אינו חייב לבער.

וכן ייראה דעת רב נטרונאי, שהשיב על ששאלוהו על העושים יין מצימוקין ושורין אותן במים, ופעמים מוצאים בהם שנים או שלושה חטים, אם מותר לשתותו אם נעשה קודם הפסח. והשיב: ודאי אסור לשתותו בפסח. אבל לבערו, אם ידוע שנסחט מן חטין חמץ לתוך מי הצימוקין, צריכין אתם לבערו, ואם אין ידוע אין צריך לבערו, עד כאן. ואני תמה, למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח? שהרי כבר נתבטל בשישים.

ורי"ף פסק כחכמים, שאין לאו לא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה, אלא איסור דרבנן. ולפי זה מותר לערבו בתחילה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ, כגון כל אלו, שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא. אבל אם יש בו טעם חמץ, מחייבים עליו, דטעם כעיקר דאורייתא. ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, חייבים עליה. ועל כן השכר שעושין באשכנז מחיטין ושעורים, חייבים לבערו:

כתב אבי העזרי: קולן של סופרים, נראה לי שהנייר בעצמו מיתקן בכך כגון עיבוד וניכר החמץ, אבל אנו שמדבקין בו הקלף על הטבלא ואינו ניכר, שרי:

מעשה באחד שהעמיד גבינות בחלא דשיכרא, ואסר רבינו אב"ן להשהותם בפסח, כיון דאוקומי מוקים חשיב כמו בעינייהו:

עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח קודם ג' ימים, אינו חייב לבער, שכבר הסריח. תוך ג' ימים, חייב לבער. ואם נתן לתוכה עורות, אפילו שעה אחת, אינו חייב לבער, שהעורות גורמין שמסריח מיד:

הקילור והאספלנית והרטייה שנתן לתוכם קמח, אין צריך לבער מפני שמסריחין מיד, אבל מלוגמא אינה מסרחת מיד, הלכך אם החמיצה ואחר כך נסרחה, צריך לבער, אבל אם נסרחה ואחר כך החמיצה, אין צריך לבער:

כתב רב האי גאון: כיון שמלוגמא שנסרחה אין צריך לבער, כל שכן טריאקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה, שאין צריך לבער. וכו כתב הרמב"ם ז"ל: דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כגון הטריאקה וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד לאחר הפסח, אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא:

וכתב עוד: בגדים שכיבסו אותם בחלב חטה, וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ וכל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח. וכן העיד רבינו משולם על רבי אליעזר הגדול שהיו בגדיו מכובסין במי קמח בפסח. וכן כתב רבינו אב"ן על כרים וכסתות שטחין אותן במי סובין, שאין צריך לבער, שאין שם אוכל עליו, שמאוס הוא ואינו ראוי לכלב. וכתב עוד: מה שנהגו לגרד הכתלים והכיסאות שנגע בהן חמץ, מצאתי להם סמך מן הירושלמי, אמר רב הונא הטח ביתו בצק חייב לבער, והא דאמר ר"ש קופת שאור שייחדו לישיבה בטלה, ההוא בקופה מאוס, ואם הוא בסדק שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט:

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו, או ששרפו באש ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שיחדו לישיבה וטח אותו בטיט, בטלו ומותר לקיימו בפסח. ויש אומרים שמותר אפילו באכילה. והרב רבי יהודה אברצלוני כתב שאסור באכילה ומותר בהנאה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ואלמאור"י שעושין קודם הפסח מפת שרוף, אסור לאוכלו אחר הפסח.

בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו. ואיכא תרי לישני בגמרא, ללישנא קמא הא דכזית חייב לבער דוקא במקום שאינו עשוי לחזק, אבל במקום העשוי לחזק אפילו כזית אינו חייב לבער, ופחות מכזית אפילו במקום שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער, וללישנא בתרא הא דפחות מכזית בטל דוקא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער, וכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער. ופסק רב אלפס לחומרא כלישנא בתרא.

ורבינו חננאל פסק כאביי דמתרץ תרי לישני אהדדי. והויא מסקנא דפסקא לאביי לפירוש רש"י, בשולי עריבה אפילו כזית אינו חייב לבער, ובשפה העליונה אפילו פחות מכזית חייב לבער, ובדפנותיה כזית במקום אחד צריך לבער פחות מכאן אין צריך לבער, ולפירוש ר"י אין חילוק בין אם הוא בשוליה או במקום אחר, אלא אם בצק זה עשוי לתקן הסדק שבעריבה ולא היה מיתקן זולתו אז הוא בטל יותר, ולפירושו הוי מסקנא דפסקא לאביי, במקום לישה דהיינו כל העריבה חוץ משפתה העליונה, כזית חייב לבער אפילו אם עשוי לחזק, וכן אפילו פחות מכזית אם אין עשוי לחזק, לעולם חייב לבער עד שיהא פחות מכזית במקום העשוי לחזק, ושלא במקום לישה לעולם אינו צריך לבער עד שיהא כזית במקום שאינו עשוי לחזק, אבל פחות מכזית אפילו אין עשוי לחזק או עשוי לחזק אפילו כזית אינו חייב לבער.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: לא הארכתי לברר הא במקום לישה הא שלא במקום לישה ולכתוב פירוש רש"י ופירוש ר"י, לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפילו כל שהוא, אפילו הדבק בכותלי הבית. ואבי העזרי כתב: כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה, אבל אם לשין בה בפסח צריך לגוררה ולהגעילה. והרב רבי יחיאל מפרי"ש כתב: עריבות שלשין בהן כל השנה, אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן, כי אי אפשר לנקרן שלא יישאר בהן בין הכל כזית והכלי מצרפו, וצריך ליתנן במתנה לעובד גילולים עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט:

שני חצאי כזית בצק שהן בעריבה וחוט של בצק מחברן, רואין כל שאלו יינטל החוט והן ניטלין עמו, חשיבי כזית במקום אחד וצריך לבער, ואם לאו אין צריך לבער. ודוקא בעריבה, אבל בבית אפילו אם אין ניטלין על ידי חוט חשיבי כבמקום אחד, לפי שמתחברין יחד כשמכבדין הבית:

ושני בתים זה לפנים מזה וכחצי זית בכל אחד, או כחצי זית בבית וכחצי זית בעלייה או באכסדרה שלפני הבית, מיבעיא אי חשיב במקום אחד, ולא אפשיטא. וכתב בעל העיטור: מבטל ואין צריך לבער, דכיון דביטלו הוי ספק דרבנן ולקולא. וכן כתב אדוני אבי ז"ל: