טור אורח חיים – סימן של

יולדת היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה. קורין לה חכמה ממקום למקום, ומיילדין אותה, ומדליקין לה הנר אפילו היא סומא. ומ"מ כל מה שיכולין לשנות משנין.

אבל נכרית אין מילדין אותה בשבת אפילו בשכר, אפילו בדבר שאין בו חילול שבת. ובחול מילדין אותה בשכר, אבל לא בחנם.

ונקראת יולדת משתשב על המשבר והדם שותת ויורד. אבל הרמב"ן כתב דאיזה שקודם מחללין, אם יושבת על המשבר קודם או הדם שותת קודם מיד מחללין.

וכל ג' ימים הראשונים אפילו אמרה אין צריכה אני, מחללין עליה השבת אם חברותיה אומרות שצריכה. והרמב"ן כתב אפילו ליכא חכמה ולא רופא שאומר צריכה עושין לה, שהדברים שעושין לחיה בחול ידועים הם.

כל ז' ימים הראשונים - פירוש מג' עד ז' - אמרה אינה צריכה אין מחללין עליה, סתמא מחללין. מכאן ואילך עד ל' יום, אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה, אלא הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה שאומרים לא"י ועושה.

היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין בטנה ומוציאין הולד שמא ימצא חי, שאפילו ספק כזה שלא היה בחזקת חי דוחה שבת.

ועושין מדורה ליולדת או לשאר חולה, ואפילו למי שהקיז דם ונצטנן ואפילו בתקופת תמוז.

הולד לאחר הלידה, עושין לו כל צרכו. מרחיצין אותו, ומולחין אותו, וטומנין השליא כדי שיחם הולד, וקושרין הטיבור. ואדוני אבי ז"ל פסק שאין חותכין אותו אלא א"כ הם תאומים וטבורם דבוקים זה בזה. והרמב"ם ז"ל התיר לחתוך אף באחד.

והני מילי בנולד לתשעה או לשבעה. אבל נולד לח' או אפילו ספק נולד לז' או לח', אין מחללין עליו אלא א"כ גמרו שערו וצפרניו. ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב. וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.

אסובי ינוקא שרי. פירוש שמיישרין איבריו שנפרקו מחמת צער הלידה. ודוקא ביום הלידה, אבל אח"כ אסור. אבל לכרכו בבגדיו שלא יתעקמו איבריו, שרי לעולם. ור"ח פירש כשנופלת ערלת הגרון של תינוק, משימה החיה אצבעה לתוך פיו ומסלקת הערלה למקומה, ומותר אף ע"פ שפעמים שמקיא התינוק.