דלג לתוכן הראשי
כוונות

טור אורח חיים – סימן קעח

בני חבורה שהיו מסובים ויצאו ממסיבתן לבית הכנסת או לבית המדרש, אם היסבו על דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן, מיד כששינו מקומן מחדר לחדר, אם רוצין לאכול שם, צריכין לברך ברכה ראשונה על מה שרוצים לאכול, אבל אינן צריכין לברך ברכה אחרונה על מה שאכלו, דשינוי מקום חשוב כמו היסח הדעת, והיסח הדעת מזקיק ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול, אבל למפרע על מה שאכל כבר לא. אבל אם שינו מקומן בחדר אחד מזוית זו לזוית אחרת, אין צריכין לברך.

ואם היתה מסיבתן על דבר שצריך ברכה לאחריו במקומו - דהיינו: לרשב"ם שבעת המינין, ולר"י דוקא מין דגן. לרבינו שמואל בר מאיר - אין צריכין לברך כששינו מקומם, ולר"י - צריכין לברך, אלא אם כן הניחו שם מקצת החברים, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רשב"ם. ולענין דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כתב כר"י דוקא פת ומיני דגן.

כתב הרב רבינו יום טוב בר' יהודה: אדם שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל, ועמד והתפלל, כשהוא חוזר צריך ליטול ידיו ולברך ברכת המוציא, הואיל וצלוי ומיכל בהדי הדדי לא אפשר, כדאיתא בפרק כיסוי הדם: 'משתיא וברוכי בהדי לא אפשר'. והר"י אומר שאין צריך, דלא אמרינן הכי אלא גבי ברכת המזון שהוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה.

מקור הטקסט: ויקיטקסט (CC BY-SA 4.0). הספר עצמו בנחלת הכלל.

האם התשובה עזרה לך?