טור אורח חיים – סימן קעד

יין שבתוך הסעודה, מברכין עליו בורא פרי הגפן. ואם אין לו אלא כוס אחד, מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו ברכת המזון.

והני מילי שצריך לברך בתוך הסעודה, שלא קבע לשתות לפני המזון, אבל קבע לשתות לפני המזון, אין צריך לברך בתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטר. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון. וכן המבדיל על השולחן, פוטר היין שבתוך המזון.

יין שלפני המזון פוטר גם כן היין שלאחר המזון. פירוש, מי שרגיל לקבוע לשתות יין אחר גמר סעודתו לפני ברכת המזון, יין שלפני המזון פוטרו. אמר רבה: לא שנו דיין שלפני המזון פוטרו, אלא בשבתות וימים טובים, שאדם קובע עצמו על היין, הלכך כשבירך לפני המזון, היה דעתו גם על שלאחר המזון, אבל כל ימות השנה, בירך על היין שלפני המזון, לא פטר שלאחר המזון. וכתב הראב"ד: דווקא במקום שאין היין מצוי, אבל במקומות הללו שהיין מצוי, אין חילוק בין שבת ויום טוב לחול, לעולם פוטר.

ודווקא יין ששותים קודם ברכת המזון אחר גמר סעודה, אותו הוא פוטר, אבל אחר ברכת המזון, היין שמברכין עליו ברכת המזון, צריך לברך עליו ואינו נפטר ביין שלפני המזון, לא שנא חול ולא שנא שבת ויום טוב. ואם לא היה לו יין לפני המזון, ובירך על היין שבתוך המזון, אינו פוטר אפילו יין שלפני ברכת המזון אחר גמר סעודה.

וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת. והני מילי בסתם, אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס, ונמלך לשתות אחר כך, אפילו בתוך הסעודה צריך לברך עליו.

ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה, אבל לאחריו אין צריך לברך, שנפטר בברכת המזון.

ועל כל שאר משקין שבסעודה אין צריך לברך, דחשיבי שבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתיה. ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא משום שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו, ולכך צריך ברכה לפניו. ובעל הלכות גדולות כתב שיש לברך על המים שבסעודה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: יש אומרים שיש לברך על המים שבתוך הסעודה על כל פעם ופעם, דנמלך הוי, שאין שותה מים אלא לצימאון. ולא מסתבר לי כלל, כי ידוע הוא שאי אפשר לו לאכול בלא שתיה, ואינו מסיח דעתו משתיה כל זמן שהוא אוכל. והרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך סעודתו, עד כאן.

ואם המסובים רבים, אפילו הסבו ביחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו על היין שבתוך המזון, הואיל ואין בית הבליעה פנוי. ופירש רש"י: ואין לב המסובין אל המברך, אלא לבלוע, ובעינן דעת שומע ומשמיע. וכתב אדוני אבי הרא"ש זצ"ל: ומטעם זה, יש אומרים אם אמר המברך: "סברי מרנן", והם מפנים בית הבליעה כדי לשמוע, שפיר דמי. ומיהו לא נהירא האי טעמא, שאף על פי שאוכלין, יכולים לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה. ונראה הטעם, כמו שמפרש בירושלמי, שאינם יכולין לענות אמן, שאין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט, ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן, חיישינן שמא יענה אמן, הילכך בכל עניין, כל אחד מברך לעצמו.

ועל היין שלאחר המזון, אם הסיבו, אחד מברך לכולם, ולדידן אפילו בלא הסיבה. ובספר המצוות כתב, שאין אנו רגילים לקבוע אלא בפת, אבל ביין או כל שאר דברים, אין אחד פוטר חברו. ולא נהירא, דמאי שנא האידנא מבימיהם? אלא ודאי אין חילוק בין פת ליין, אין אחד פוטר את חבירו אלא בהסיבה, ולדידן אפילו בישיבה. ושאר כל הדברים אפילו לדידהו אחד פוטר חבירו בישיבה לחוד.

ואם הביאו להם גם שאר משקין אחר הסעודה עם היין, אין צריכים לברך עליהן, דיין פוטר כל מיני משקה.

ואותו שמברך על היין שלאחר המזון, הוא מברך על המוגמר. פירוש, מיני בשמים שהיו רגילים להביא אחר הסעודה ולעשנן על גחלים, ומברכין משתעלה תמרתן "בורא עשבי בשמים", ואם הוא עצי בשמים, מברך "בורא עצי בשמים", חוץ ממוש"ק שהוא ממין חיה, ומברכין עליו "בורא מיני בשמים".