טור אורח חיים – סימן קיד

ברכה שנייה אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה לחברתה, כדפירשתי. ומנין תיבותיה נ"א, כמנין תיבות של ד' פסוקים שהוסד מהם, והם ד' פסוקים שנאמר בהם מפתח ואינן נמסרין בידי אדם, ואלה הן: מפתח של גשמים, ושל פרנסה, ושל תחיית המתים, ושל חיה, וסמניה מפת"ח: מטר, פרנסה, תחייה, חיה. של מטר דכתיב (דברים כח יב): "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו", ובו כ"ג תיבות. של פרנסה דכתיב (תהלים קמה טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ובו ז' תיבות. של חיה כדכתיב (בראשית ל כב) ויזכור אלהים את רחל... ויפתח את רחמה" ובו י' תיבות. של תחייה דכתיב (יחזקאל לז יג): "וידעתם כי אני ה' אלהיכם בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם", ובו י"א תיבות, הרי נ"א.

ומזכירים בה גבורות גשמים, שאומר: "משיב הרוח ומוריד הגשם", כדתנן: מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים; וטעמא, משום שכשם שתחיית המתים חיים לעולם כך גשמים חיים לעולם. ומתחילים להזכיר בתפילת מוסף של יום ראשון מיום טוב האחרון של חג, ואין פוסקין עד תפילת שחרית של יום ראשון של פסח ותפילת שחרית בכלל, כדתנן, ר"י אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר. פירוש, אותו שמתפלל מוסף מזכיר, והראשון שמתפלל תפלת יוצר אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר:

ואיתמר בירושלמי, רבי אבא בשם רבי פדת אמר: אסור להזכיר עד שיזכיר שליח צבור. ופירשה הראב"ד דהכי פירושה: אסור להזכיר עד שיכריז ש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל, כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם, זה מזכיר וזה אינו מזכיר. ותו איתמר בירושלמי: אסור ליחיד להזכיר עד שיכריז ש"צ. קמון לצלותא מזכיר, כמו שהזכיר ש"צ דמי. פירוש: הבא לבית הכנסת ועמדו העם להתפלל מוסף ולא שמע שהכריז ש"צ משיב הרוח ומוריד הגשם, מזכיר אע"פ שלא שמע מש"ץ. וכן כתב אבי העזרי, שאסור ליחיד להקדים תפילתו לתפילת צבור אף אם הוא חולה או אנוס, לפי שאסור להזכיר עד שיאמר ש"צ בין בלחש בין בקול רם; אבל אם בא לבית הכנסת והצבור התחילו להתפלל, יכול להתפלל ולהזכיר אע"פ שלא שמע מש"צ.

תנא: בטל וברוחות לא חייבו להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, הלכך אם אמר משיב הרוח בימות החמה או לא אמרה בימות הגשמים אין מחזירין אותו, וכן בטל. ונוהגין בספרד להזכיר אף בימות החמה, אבל באשכנז אין נוהגין להזכירו אלא אומר: "רב להושיע מכלכל חיים" וכו'. ואם אמר מוריד הגשם בימות החמה, מחזירין אותו לראש הברכה, ואם סיים הברכה חוזר לראש התפילה, דג' ראשונות חשובות כחדא. ואם לא אמר "מוריד הגשם" בימות הגשמים מחזירין אותו, והני מילי שלא הזכיר טל, אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו. וכתב אבי העזרי שאין צריך לחזור לראש הברכה, אלא חוזר ואומר "משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים" וכו'. ולא דמי לאומר מוריד הגשם בימות החמה שצריך לחזור לראש הברכה; דהתם כי לא היה חוזר לראש הברכה אלא היה אומר "מכלכל חיים", לא היה מבטל מה שהזכיר שלא כדין, שכן דינה בימות הגשמים לומר "מכלכל חיים" אחר "מוריד הגשם", אבל בימות הגשמים יש היכירא כשחוזר ואומר "מוריד הגשם", שהרי בימות החמה אינו מזכירו. וכתב אדוני אבי ז"ל: נראה לי הא דאמרינן: "לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו", היינו כשמסיים כל הברכה, ואז חוזר לראש התפילה; אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר, שלא קבעו חכמים מקום להזכירו בתוך הברכה אלא אמרו: מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, אלא שנהגו לאומרו לפני "מכלכל חיים", לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה, אבל אם לא אמרו לפני מכלכל חיים – בכל הברכה מקומו. ואם טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ונזכר קודם שומע תפילה, איתמר בירושלמי שמזכיר בשומע תפילה; אבל בגמרא דידן בפרק תפילת השחר (ברכות כט א) גרסינן: טעה ולא הזכיר גשמים בתחיית המתים, מחזירין אותו; טעה ולא שאל בברכת השנים – אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה. מכלל דבהזכרה אין לו תקנה לאומרה בשומע תפלה. וטעמא, משום דשאלה שהיא בקשה שייכא בשומע תפילה, אבל הזכרה שהיא שבח – אין ענינה בשומע תפילה, לכן אם שכח ולא הזכיר עד שסיים הברכה חוזר לראש. וכן כתב רב אלפס ואדוני אבי ז"ל:

כתב אבי העזרי: אם שכח להזכיר עד שסיים "מחיה המתים" ונזכר קודם שהתחיל "אתה קדוש", אין צריך לחזור, אלא אומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בלא חתימה. וכן בשאלה, אם נזכר קודם שהתחיל "תקע בשופר", אומר "ותן טל ומטר" ואח"כ "תקע", כדאיתא בפרק שלושה שאכלו (ברכות מח א): טעה ולא הזכיר של ראש חדש בברכת המזון, אומר: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל", וכן בשבתות וימים טובים. וקאמר עלה: לא שנו אלא שלא פתח ב"הטוב והמטיב", אבל פתח "הטוב והמטיב" – חוזר לראש. והוא הדין נמי הכא, אם לא פתח בברכה שלאחריה אין צריך לחזור, וכן ב"יעלה ויבא", אם לא פתח ב"מודים" אין צריך לחזור, אלא אומר "יעלה ויבא". אבל אם פתח ב"מודים", חוזר ל"רצה" אם לא עקר רגליו, אבל אם עקר רגליו חוזר לראש. וכתב עוד: בכל מקום שאנו אומרים: חוזר לברכה שטעה בה, הני מילי שטעה שוגג; אבל במזיד ובמתכוין, חוזר לראש.

ירושלמי: המתפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לאו, קודם ל' יום, חזקה מה שהוא למוד מזכיר; מכאן ואילך, מה שצריך מזכיר. הלכך עד ל' יום אם ספק לו אם הזכירו או לאו, צריך לחזור, דמסתמא לא הזכיר, והוא הדין נמי ל' יום אחר הפסח מסתמא הזכיר וצריך לחזור. והר"ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת "אתה גבור" צ' פעמים עד "משיב הרוח ומוריד הגשם", כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק – אין צריך לחזור. וראייתו מפרק כיצד הרגל (בבא קמא כד א) דאמר גבי שור המועד: ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן; הכא נמי, כיון דאחר ל' יום אם הוא מסופק אין צריך לחזור, כל שכן צ' פעמים ביום אחד. וה"ר פרץ ז"ל כתב: לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי, שאין הנדון דומה לראיה, דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח, ואם הוחזק ג' רחוקות, כל שכן בג' קרובות; אבל גשם שנתקן בתפילה והדבר תלוי בהרגל לשונו, לא אמרינן הכי. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוטה לסברת הר"מ.

ברכה שלישית "אתה קדוש", ובה י"ד תיבות כנגד י"ד תיבות שבפסוק (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה ואמר". וחותם "ברוך אתה י"י האל הקדוש", חוץ מי' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שחותם "המלך הקדוש", כאשר יתבאר במקומו בעזר ה'.

ואלו ג' ברכות חשובות כאחת, ובכל מקום שטעה בה חוזר לראש, לא שנא יחיד ולא שנא צבור: