טור אורח חיים – סימן קיג

ברכה ראשונה והיא אבות. תניא: מנין שאומרים אבות? שנאמר: "הבו לה' בני אלים". ומנין שאומרים גבורות? שנאמר: "הבו לה' כבוד ועוז". ומנין שאומרים קדושות? שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו". ופותחים ב"אלהי אברהם", דאמר ריש לקיש: "ואעשך לגוי גדול", זה שאומרים "אלהי אברהם". "ואברכך", זה שאומרים "אלהי יצחק". "ואגדלה שמך", זה שאומרים "אלהי יעקב". יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה", בך חותמין ואין חותמין בכולן. והיא פותחת וחותמת בברוך, מפני שהיא ברכה ראשונה, והאחרות כולן הוו ברכה הסמוכה לחברתה, הילכך אין פותחות בברוך. ואע"פ שאין מלכות בפתיחה, יש אומרים "אלהי אברהם" הוי כמו מלכות, שאברהם המליך אותו על כל העולם, שהודיע מלכותו ואלהותו לכל באי העולם. ויש אומרים, "האל הגדול הגבור והנורא" הוי כמו מלכות, דלאו דווקא לשון מלכות בעינן, כדאמרינן בפרק ב דראש השנה: "שמע ישראל" הוי מלכות.

וכשאומר "ברוך אתה" ישחה, דתניא, אלו ברכות ששוחין בהן: באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה, שלא יבואו לעקור תקנת חכמים, שלא יאמר כל אחד: אשחה בכל מקום שארצה, ונמצא שאין כאן תקנת חכמים. ודווקא בתחילת הברכות וסופן, אבל באמצעיתן יכול לשחות. הילכך אותם שנוהגין לשחות בראש השנה וביום הכפורים כשאומרים "זכרנו" ו"מי כמוך", צריכין לזקוף כשיגיעו לסוף הברכה.

א"ר תנחום אמר ריב"ל: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה. פירוש, שיהיו בולטין הקשרים שבפרקי חוליותיו. עולא אמר: עד שיראה איסר כנגד לבו. פירש"י, שיכרע עד שיראה ב' קמטים, אחד למעלה מן הלב ואחד למטה, וכרוחב איסר ביניהם. ורבינו האי פירש, שיכוף ראשו כאגמון, שאז רואה איסר שמונח כנגד לבו, ולא שישחה גופו וראשו זקוף. רבי חנינא אומר: כיון שנענע בראשו, שוב אינו צריך. אמר רבא: והוא דמצער נפשיה. פירוש, שניכר שהוא חפץ לכרוע, אלא שמצער עצמו ואינו יכול, כגון שהוא חולה או זקן. וכשיזכיר ה' יזקוף, דאמר רבא בר חיננא סבא משמיה דרב: כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם. מאי טעמא? אמר שמואל, דכתיב: "ה' זוקף כפופים". רב ששת כי כרע, כרע כחיזרא, וכי זקיף, זקיף כחויא. פירש"י: כחיזרא – כשבט שביד האדם, שהאדם חובטו כלפי מטה בפעם אחת, כך כרע במהירות בפעם אחת; וכשהוא זוקף, זוקף בנחת, ראשו תחילה ואחר כך גופו, שלא תראה עליו כמשוי, כמו הנחש, כשהוא זוקף מגביה הראש וזוקף מעט מעט. ורבינו האי ז"ל פירש חיזרא הוא אחד ממיני הקוצים וראשו כפוף, וכן יכרע, שלא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף. וזהו שפירש בפירושו שיראה איסר כנגד לבו.

"האל הגדול הגבור והנורא", אין להוסיף עליו, כדאיתא בפרק אין עומדין: ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: "האל הגדול הגבור והנורא האדיר העזוז היראוי האמיץ החזק". אמר ליה: סיימתיה שבחא דמרך? השתא הנך תלתא אי לאו דאמרן משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו, לא הוה אמרי להו, ואת אמרת כולי האי? פירוש, כשמפליג לומר – מראה דבריו שהגיע לתכלית השבח; הלכך אין לומר אלא כמו שאמרו הראשונים. ופירש ר' יצחק ז"ל, דווקא בתפילה קאמר שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות; אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. אבל מדברי הרמב"ם יראה שאסור בכל ענין, שכתב: מי שאומר בתחנוניו "מי שריחם על קן צפור" וכו', וכתב אחר כן: וכן לא ירבה בכינויין של שם, כגון שיאמר האל הגדול הגבור והנורא החזק והאמיץ העזוז, שאין כח באדם להגיע עד סוף שבחו. משמע שמפרש אותו בתחנונים, דומיא דההיא דקן צפור, והכי מסתבר לפי הטעם, שאין לחלק בין תפילה לתחנונים.

"וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו", תקנו להזכיר חסדי אבות אצל הגאולה, לומר שאף אם תמה זכות אבות – גאולתו לעולם קיימת, שהרי הבטיח בה בשמו הגדול, וכאשר שמו קיים לעולם ולעולמי עולמים, כך גאולתנו לעולם קיימת; והכי פירושו: זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם, ואף אם תמה זכות אבות, מביא גואל לבני בניהם למען שמו, שהוא קיים לעולם.

ומראש השנה עד יום הכפורים מוסיפין באבות "זכרנו" ובגבורות "מי כמוך", ודין חזרתם אם טעה בהם יתבאר במקומה בעזר השם:

לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל: דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפילות והברכות וכנגד מה נתקנו, אמרו שבג' ברכות הראשונות יש ק"ז תיבות, לפי שיסודן ממזמור "הבו לה' בני אלים" ובו צ"א תיבות, ומן הפסוק "כי בראותו ילדיו" כדאיתא בפרק ב דמגילה: מה ראו לומר בינה אחר קדושת השם? דכתיב: "כי בראותו ילדיו" וגו' עד "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" וסמיך ליה "וידעו תועי רוח בינה", ובו ט"ז תיבות, הרי ק"ז. וברכה ראשונה יש בה מ"ב תיבות, ולא נתגלה לי טעמם, ואקח מן הבא בידי עד שיודע, ויכולני לומר כנגד "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב ב) שיסודו ממנו, ובו ח' תיבות, וכנגד "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" (שם יד) שמשם בא זה המטבע, ובו תשעה תיבות, וכנגד "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו' (שם יח), וזה הוא "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" וגו', ויש בו כ"ה תיבות, הרי מ"ב. ועוד יכולני לומר, כנגד פסוק "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר" וגו' (שם טו) שמשם הוסד "מגן אברהם", ויש בו י"ט תיבות, וכנגד "ואברהם היה יהיה לגוי גדול" וגו' (שם יח) ויש בו י"א תיבות, וכנגד "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" וגו' (ישעיהו נא ב) שיש בו י"ב תיבות, הרי מ"ב. וכנגד שם מ"ב שפירשתי אותו על האבות, ולכן אות הראשונה של ברכה ב' והאחרונה מ', הרי מ"ב: