טור חושן משפט – סימן יז

צריכין הדיינים ליזהר שישוו שני בעלי הדינין, ולא יסבירו פנים לאחד יותר מלחבירו, ולא יאמר לאחד "דבר כל דבריך" ולאחר "קצר דבריך".

ואם אחד לבוש בגדים נאים והשני בגדים פחותים ובזויים, יאמרו לזה "לבוש כמותו או הלבישהו כמותך", שלא יסתמו דבריו שיחשוב שישאו לו פנים בשביל בגדים.

ולא יהא האחד עומד והשני יושב, אלא שניהם עומדים. ואם רצו להושיב שניהם, מושיבין. ולא יהא אחד יושב למעלה והשני למטה, אלא זה בצד זה וזה בצד זה.

במה דברים אמורים בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין צריכין להיות שניהם בעמידה. ואיזהו גמר דין, פלוני זכאי ופלוני חייב.

והעדים לעולם בעמידה.

ודוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם ישבו אף בשעת גמר דין, או שהעידו העדים בישיבה, הדין דין.

ותלמיד חכם ועם הארץ שבאין לדין, מושיבין לתלמיד חכם ואומרים גם לעם הארץ לישב, ואם לא ישב אין מקפידין בכך.

וכתב הרמב"ם: וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל שלאחר התלמוד שמושיבין בעלי הדינין והעדים כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם.

אסור לדיין לשמוע בעל דין האחד קודם שיבוא חבירו, או שלא בפני חבירו. וכן הבעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שבא חבירו. לפיכך תלמיד שיש לו דין לפני רבו, לא יקדים לבוא לפניו קודם בעל דינו, שלא יהא נראה כאילו מקדים לסדר טענותיו. ואם יש לו זמן קבוע לבוא לפניו ובא בזמנו, מותר.

לשון הרמב"ם**: לא יהא הדיין שומע מפי המתורגמן אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי הדינין ושומע טענותיהם. ואם אינו מכיר בלשונם כדי להשיב להם, יעמיד תורגמן כדי להודיע אותן פסק דין ומאיזה טעם חייב את זה וזיכה את זה.

וצריך הדיין לשמוע דברי בעל הדינין ולשנות אותם שנאמר "ויאמר המלך זאת אומרת בני החי" וגו', ומצדיק את הדין בלבו ואחר כך חותכו.

ומניין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין, שנאמר "מדבר שקר תרחק", אלא יאמר מה שיראה לו וישתוק.

ולא ילמד אחד מבעלי דינין כלל. אפילו הביא אחד מבעלי דינין עד אחד, לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד, אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, עד שיטען ויאמר "עד אחד אינו נאמן עלי", וכל כיוצא בזה.

ראה הדיין זכות לאחד מהם ובעל הדין מבקש לאומרם ואינו יודע לחבר דברים, או שראה עצמו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום "פתח פיך לאלם". וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהא כעורכי הדיינים. עד כאן.

ואינו משמע כן בירושלמי, דגרסינן התם רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביאה בפסקיו.

ואין לו לדיין לרחם על דל, שלא יאמר "עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד".

ולא להדר פני גדול, שאם בא לפניו עשיר וחכם גדול אם עני והדיוט, לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו שלא יסתתמו דברי בעל דינו, ולא יאמר "היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש, אלא אפטרנו ואחר כך אומר לו שיתן לו את שלו", אלא יחתוך הדין מיד לאמתו.

ואם באו לפניו אחד כשר ואחד רשע, לא יאמר "הואיל וזה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדיבורו, אטה הדין על הרשע", אלא לעולם יהיו שני בעלי הדינין בעיניו כרשעים ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר, וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים, וכשיפטרו מלפניו אז יהיו בעיניו ככשרים כשקבלו עליהם את הדין וידון כל אחד לכף זכות.

וצריך שיפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו, שאם מענה הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי הדינין, הרי זה בכלל לא תעשו עול.