טור חושן משפט – סימן טו

צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה, דכתיב "כקטן כגדול תשמעון", אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו התלמיד חכם בא לבסוף לכבוד תורתו. וכן מצוה עליו להפך בזכותו בכל מה שיכול.

כתב הרמב"ם: היו לפני הדיינין דינין הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה שנאמר "שפטו יתום ריבו אלמנה", ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לאיש שבושת האשה מרובה.

הדיין שבא לפניו דין מרומה, לא יאמר אחתכנו ויהיה העוון תלוי על העדים, אלא ידרשנו ויחקרנו היטב, אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות, חותך הדין על פי העדים, אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפוסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם, או שנראה לו מכלל דבריהם שיש שם דברים אחרים ואינם רוצים לגלותן, כל אלו הדברים וכיוצא בהן אם באו לדיין אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו ממנו וידין אותו מי שלבו שלם בדבר, והדברים מסורין ללב והכתוב אמר "כי המשפט לאלהים הוא". וזה דוקא כשהתובע רמאי, אבל אם הנתבע רמאי כל שכן שישתדל בו לבטל דברי הרמאי.

כתב הרמב"ם: יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה בהן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין ראיה ברורה, ואין צריך לומר אם הוא יודע בודאי שהוא כן שהוא דן כפי מה שיודע. כיצד, הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין ואמר לדיין אדם נאמן אצלו ושדעתו סומכת עליו שזה האיש חשוד על השבועה, יהפוך השבועה על שכנגדו ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה ואפילו אשה או קרוב, ואין צריך לומר אם יודע הדיין בעצמו שהוא חשוד. וכן אם יצא שטר לפניו ואמר לו אדם שהוא סומך עליו אפילו אשה או קרוב שהוא פרוע, אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תיפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו כדברי האחד, או ישליך שטרו לפניו ולא ידון בו כלל כפי מה שיראה. וכן מי שטוען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונותן בו סימן מובהק ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת, אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמור להיות לו חפץ כזה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת, מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד שנותן בו סימן. וכן כל כיוצא בזה, שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין. אם כן למה הצריכה התורה שני עדים, שבזמן שבאו העדים לפני הדיין ידון על פיהם אף על פי שאינו יודע אם העידו אמת או שקר.

כל אלו הדברים מעיקר הדין, אבל משרבו בתי דינין שאינם הגונים במעשיהם, ואם הם הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה גמורה, ולא יפגמו שטר ולא יפסידו חזקתן בעדות אשה או קרוב או פסול, וכן בשאר הדינין לא ידון הדיין בסמיכת דעתו שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבו מאמין לדבר זה ודעתי נסמכת עליו. אף על פי כן אם העיד אדם נאמן באחד מכל הדברים ונוטה דעת הדיין שאמת הוא, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד, או יעשה פשרה או יסתלק מן הדין. עד כאן.

וכן הביא אדוני אבי הרא"ש ז"ל דברי גאון על ההיא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה, והאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגויה, דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא, הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה, ואפילו הכי באדם כשר מחמיצין הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו.