שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קסו

שאלה קסו שנים ושלשה שותפים שקנו טבעת אחד בעד חמשה זהו' והסתחרו עם שמעון בתורת חליפין על פירות ואותן פירות שוין לפי השער שבשוק לערך עשרים זהו' וכשהראה שמעון הטבעת לתגר ולקרובו נערך בעד ששה זהו' ולא יותר ובקש שמעון לחזור בו ולבטל המקח כיון שנתאנה יותר משתות והשותפים טענו שאין דין אונאה בחליפין מה דינם: תשובה עיקרא דהא מילתא דאין אונאה לחליפי' אינו מבואר בש"ס דידן ואדרבא קצת משמע לכאורה בש"ס דידן דגם לחליפין יש אונאה וכדאיתא בפרק הזהב דף מ"ז ע"א אמר רבא אטו חליפין ושופטני עסקינן דלא קפדי אלא כל חליפין מקפד קפדי וקנה וע"ש בתוספות ד"ה כל חליפין מקפד וכו':

אכן מקור הדין הוא מהרמב"ם פי"ג דין א' וז"ל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשריון או טלה בכוס אין לו הונאה שזה רוצה במחט יותר מן השריון ועיי' שם בההמ"מ והכ"מ שמקור הדין הוא מהירושלמי וכ"פ הטור וב"י בסי' רך"ז ולכאור' נרא' שמדיוקא לשנא דהרמב"ם יש לפשוט ג"כ שאלתינו מדקתני המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה משמע אבל החליף כלים בפירות יש בו דין אונאה אכן אי משום הא לא אריא דאדדייק מרישא הכי נדייק מסיפא איפכא דקתני שם אבל המחליף פירות בפירו' יש להם הונאה משמע אבל כלים בפירות אין בהם דין הונאה אלא מהא ליכא למשמע מינה ובאמת אין כאן דיוק דהרמב"ם לשון הירושלמי נקט ושם קאי לענין דנעשה חליפין וכיון שזכה זה נתחייב זה בחליפי' וזה דוקא בכלים אבל פרות אין קוני' בהם חליפי' אך שהם נקנים בחליפי' כמבואר בטח"מ סי' ר"ג וכן י"ל לענין הונאה דהרמב"ם נקט מילתא דפסיקא דיש אונאה משני צדדים דהיינו פירות בפירות וברישא ג"כ נקט מילתא דפסיקא דאין אונאה מב' צדדים היכי דהחליף כלים בכלים משא"כ בהחליף כלים בפירות איכא חד צד דיש בו אונאה דודאי אם נתאנה לוקח של הכלי אפשר דאין בו דין אונאה לפי טעם הרמב"ם כיון שזה רוצה בכלי זה משא"כ בנתאנה המוכר שלקח פירות יש בו דין אונאה כן היה נרא' לכאורה אכן עיקר טעמא דהרמב"ם אינו במוסכם לכאורה כי הרמב"ן חולק וסובר דגם בחליפי' אם מקפיד עליהם יש אונאה ותלמידי הרשב"א כתבו שכדברי הרמב"ם נרא' עיקר שאין אונא' לחליפי' לעולם אלא במכר דממכר כתיב הרי נרא' דתלמידי הרשב"א פסקו כהרמב"ם כהלכתא ולא כטעמו דאינ' סברי דמגזירת הכתוב אתמעט וא"כ לפי דבריהם עדיין הדבר מסופק בשאלתינו ואין הכרע די"ל דכל דאיכא צד חליפי' אין בו דין אונא' או י"ל להיפך דכל דאיכא צד מכר יש בו אונא' ויש עוד נפקא מינה בין שני הטעמים דאלו לטעם תלמידי הרשב"א דנתמעט מגזירת הכתוב כמו הקדשות וקרקעו' וא"כ לאותן הפוסקי' דסוברי' התם דדוקא עד פלגא אין אונא' אבל אם הטעה בכפל יש אונא' א"כ ה"ה בנדון דידן יש בו אונא' אכן לטעם הרמב"ם אפי' הטעה בכפל כפלים אין בו אונא' וזה שכתב אפי' מחט בשריון וכו' אף שמדברי הרמב"ם עצמו אין ראיה לשטתו שהוא פסק שם גם גבי הקדשות וקרקעות אפילו שוה מנה באלף אין אונא' אכן רמ"א בהג"ה בסי' רך"ז סעיף ך' סתם כדעת הרמב"ם דאפי' מחט בשריון אין בו אונא' ובסעי' ך"ט גבי קרקעות והקדשות הביא דעת ר"ת דעד פלגא לא הוי אונא' אבל ביותר הוי אונא' נרא' דסובר טעם הרמב"ם עיקר ולא כתלמידי הרשב"א וכן נרא' לי עיקר כטעם הרמב"ם ודלא כטעם תלמידי הרשב"א שכתבו דנתמעט מגזרת הכתוב דממכר כתיב ואתי למעוטי חליפי' דזה אינו דהא עיקר חליפי' הוי דרך מקח וממכר וכבר האריך בזה בתשובת מהר"מ ב"ב והובא במרדכי פ' המקבל מכמה סוגית הש"ס דחליפי' מקרי מקח וממכר ובתשובת שער אפרים דף מ"ד ע"ב מוסיף עוד ראי' ממתני' דפ"ב דמעשרו' גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' ק"ה מביא ראי' לזה מפסיקתא ופרש"י יע"ש ולא ידעתי איך נעלם מכולם סוגיא דריש פ"ק דמציאה דף י"א ע"ב דקאמר להדיא ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא ואדרבא עיקר קניה במקח וממכר הוא ע"י חליפי' וכדכתיב בקרא לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו' ועיין בח"מ סי' קצ"ה ור"ג מדין חליפין ומה"ט שפיר נתמעטו מתנות כהונה מנתינה ע"י חליפי' (ועיי' בקידושין פ"ק דף וי"ו ע"ב בתוספ' ד"ה לבר מאשה וכו' שצ"ע קצת ואולי כוונת התוספ' ג"כ על דרך זה אלא שקיצרו בלשו' יע"ש) דהוי ע"י מקח וממכר ואף שבתשובת עבודת הגרשוני שם רוצה לתרץ דעת התלמידי רשב"א דמיתורא דממכר אתמעט חליפי' אף שבמקומות אחרים מצינו דמקרי מקח וממכר הנה מלבד שהדבר דחוק מהיכי תיתי למעטו יותר מכל מיני קניה ומכח וממכר אלא דבלא"ה אין כאן יתורא דקרא כלל דאצטריך ממכר אדרבא להרבות כל מיני מקח וממכר וכדאיתא בתורת כהנים פ' בהר והוב' ג"כ בילקוט השמעוני שם גם מ"ש שם בתשובת עבודת הגרשוני להשוות טעם הרמב"ם וטעם תלמידי הרשב"א לטעם אחת לא נ"ל דיש כמה נפקותות ופלוגתא ביניהם לדינא כמ"ש לכן נ"ל דטעם הרמב"ם עיקר לפי שזה רוצה במחט יותר מבשריון ולפ"ז בנדון דידן אם נתאנה לוקח הכלי לכאורה ג"כ אין בו דין אונא' די"ל דמחל על אונאתו כיון שחפץ בכלי זה מאוד אכן כד מעיינן שפיר יראה דזה אינו כלל דא"כ מאי אריא דנקט חליפי' אפי' לקח כלי במעות נמי נימא הכא דאין בו אונאה והכתוב צוח כי תמכרו ממכר וגומר ומהיכי תיתי למעט כלים לכן נ"ל שצריך לעשות פירש לפירושו וטעמו של הרמב"ם דכך כוונתו דדוק' המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאינו רוצה לקנות במעות רק להחליף ע"י כלי אחר שאין צריך לו והשני להיפך וזה דבר שאינו מצוי כל כך להזדמן שנים גם יחד שצריכין ורוצין להחליף הכלים זה בזה על כן אין בהם דין אונאה כטע' הרמב"ם (ובזה מיושב הא דלא חילקו הפוסקי' כאן בדין זה בין אם הוא כלי המצוי לקנות בשוק או לא כמו שמחלק הרמב"ם פ"ו מ"ה פקדון ובח"מ סי' ע"ב אלא ודאי דאף אם הוא מצוי לקנות מ"מ דבר זה אינו מצוי) אבל בקונה כלי במעות או אפי' בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קניית חליפין שזה דבר מצוי לקנו' כלי כזה ע"י מעות (זוזי דאינש אינהו עבדו לי' ספסירא וכדאמרי אינשי עם מעות יכול לקנות הכל) ודאי דאית בי' דין אונאה וא"כ גם בנדון דידן שהחליף כלי בפירות אית ביה דין אונאה אך ורק עדיין צ"ע כיון שהטבעת היה של שותפין הרבה אי אית ביה דין אונאה כי בתשובת באר עשק סי' ג' וס"ה כתב גם לא מצי למטען אונאה דאלו דברים שאין להם אונאה וחד מנייהו הוא הקדשות ומפיק להו מקרא דכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו איש את אחיו ולא הקדש ה"נ איש את אחיו ולא של קהל כמ"ש על דיני רבית של יתומים כנראה בטי"ד סי' ק"ס עכ"ל וא"כ לפי דבריו היה ג"כ אפשר לומר בנדון דידן דאין אונאה כיון דרבים נינהו אכן גם זה אינו חדא דאף את"ל כדבריו מ"מ אף אם דומה להקדשות מ"מ הא כבר כתבתי הסכמת רמ"א דביותר מפלגא יש בו דין אונאה ובנ"ד האונאה יותר מפלגא ועוד שדברי תשובה זו מעיקרא דדינא פירכא ונשתקע ולא נאמר כלל דבר חדש אשר לא נשמע מעולם ואדרבא מטולי' ומצדו תברא מדאתמעט בש"ס הקדשות מרעהו מכלל דהדיוט אף בשל רבים איכא אונאה ומה"ט השמיט הרא"ש וסייעתו הא דהקדשות משום דבזמן הזה ליכא הקדש אלא לענים ולב"ה דיש לו דין חולין ואיכא גביה דין אונאה אף דרבים נינהו וכמ"ש הסמ"ע בסי' רך"ז ס"ק מ"ט ע"ש ועוד דאי איכא למדרש הכי א"כ גם בעושק וגזל דכתיב לא תעשוק את רעיך ולא תגזול ג"כ נדרוש הכי ובאמת מצינו דחמיר עושק וגזל רבים משל יחיד וכן לענין רבית דכתיב לאחיך לא תשיך נמי נימא הכי ובאמת המעיין בטור י"ד סי' ק"ס ובדברי הראשונים ואחרונים שהביא הב"י שמה מה מאוד טרחו למצוא טעם וסעד להיתר שלווין הקהל ברבית וכתבו הטעם פגום פקוח נפש ולא כתבו טעם זה אלא ודאי שזה הטעם פגום מעיקרא הו' ורוב מצות התורה נאמרו בלשון יחיד מכל הלין טעמים וראיות שכתבתי נ"ל פשוט דבנ"ד הוי מקח טעות וחוזר נ"ל ה"ק יעקב הלכות אבידה ומציאה שאלה קסז מי שנאבדו לו אבידה כלי שאין בו סי' ומצאו אחד ובעל אבידה מכירו בטביעת עין גמור ומוצאו אינו רוצה להחזיר ואח"כ תפסו בעל האבידה בלא עדים אי מהימן לומר ששלו תפס בשבועה:

תשובה הדין זה מתחלק לשני דרכים האחד אם מצאו זה קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם או מצאו אחר שידעו הבעלים שנאבד להם הדרך הב' אם בעל אבידה הוא ת"ח או עם הארץ הנה בודאי אם מצאו אחר שידעו הבעלים א"כ כבר נתייאשו הבעלים כיון שאין בו סימן וכיון שבא לידו בהיתר כיון שיאוש בעלים נגעו בה כבר זכה בה פשיטא דלא מהני תפיסה וכדאיתא בש"ס ריש אלו מציאות ובטור וש"ע סי' רס"ב אכן אם מצאו קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם אע"פ שנתייאש אח"כ מ"מ באיסור בא לידו כי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כמבואר שם בטו' וש"ע א"כ ודאי דתפיסתו מהני במקו' שיש לו מגו כמבואר בח"מ סי' ד' בסמ"ע שם ס"ק ד' וכן דעת הב"ח והש"כ בספרו תקפו כהן סי' קט"ו דאפי' לכתחלה יוכל לתפוס כל שיש לו מגו אם הדבר ברור לו שהיא שלו ודלא כדעת מהרש"ל פ"ג דב"ק סי' ד' דאסור לכתחלה וכתבתי בספרי משפטי יעקב בכללי קים לי (והוא נדפס בקוצר בספר לקט הקמח חלק י"ד ה"ל ריבית דף ל"ז ע"ג סעי' א' ע"ש) דבתופס תלמיד חכם נ"ל דמותר לכ"ע לתפוס את שלו אפי' לכתחלה במקו' דאית לו מגו והבאתי לשם ראיה מהא דאיתא במ"ק פ' אלו מגלחין דף י"ז ע"א אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה וכתב שם הרא"ש וז"ל אמר רב יוסף צורבא מרבנן וכו' היכא שברור לו הדין ידין ומוציא מבעל דינו בעל כרחך ויכול לנדות על דינו וקשה הדבר אף אם הדין ברור לו אינו ברור לאחרים ואיכא חלול השם בדבר ועוד היכא שהדבר ברור הא אין אדם דן דין של קרובו וכ"ש של עצמו ור"ת פי' וכו' ע"ש וכ"כ בתשובת רמ"א סימן נ"ב ולפי דעת מהרש"ל דאסור לכתחל' לתפוס את שלו אפי' היכא דאיכא מגו יש ליישב הדבר כפשוטו דת"ח עביד דינ' לנפשיה שיכול לתפוס את שלו אם הוא ברור לו ויש לו מגו אפי' לכתחלה וליכא חלול השם בדבר כיון דתפס בלא עדים ואיכא מגו (אכן בחובו אסור למשכנו כמבואר בח"מ סי' צ"ה) ועפ"ז יש ליישב ג"כ השגת התקפו כהן שם על מהרש"ל מדברי המרדכי דפ' המניח במעשה דרב הונא פ"ק דברכות וכפי מ"ש הב"ח שם דתפס את הזמורת עצמן שגנב האריס כיון דאיכא מגו מותר לתפוס כיון שברור לו אף שאינו ברור לאחרים ולפמ"ש אין מכאן השנה על מהרש"ל דבת"ח מודה לכן תפס רב הונא אפי' לכתחלה ואפשר דאף בזמן הזה יש דין ת"ח לענין זה כיון דבלא"ה דעת רוב האחרונים דככל ענין יכול לתפוס לכתחלה וגם מדקאמר צורב' מרבנן דהו' רק בחור חריף יש לת"ח עכ"פ בז"ה דין זה וכמ"ש לעיל סי' קמ"ד ובנדון שלפנינו אם בעל האבידה הוא ת"ח שאינו משנה בדיבורו וכדאית' בש"ס פ' אלו מציאו' ובטח"מ וש"ע סי' רס"ב אז אף בלא תפיסה ג"כ צריך להחזי' לו בטביעת עין יע"ש אלא שהסמ"ע כתב בס"ס שם בס"ק מ"ו וז"ל צ"ע אם בזמן הזה יש לת"ח דין זה עכ"ל ואע"ג דאין ספיקו של הסמ"ע מוציא מידי ודאי של רמ"א דכל ת"ח הוא בחזקה שאין משנה עד שיבא המוציא ראיה שאינו נזהר והטעם צ"ל כיון שבודאי אינו של המוצאו ולמה נפסיד ת"ח בחנם אף מספק כל שאינו מבורר שהוא משנה בדבורו מכל מקום היכי דתפס ואית ליה מגו ודאי לא מפקינן מיניה אפי' בעם הארץ וכ"ש בת"ח דאפי' לכתחלה מותר לתפוס כה"ג כנ"ל ה"ק יעקב:

הלכות נחלות שאלה קסח אשה שכבה על ערש דוי וקודם מותה צוותה וקראה לבניה ובנותיה וצותה שאם יהיה איזה מחלוקת או ריב ביניהם שידון הכל על פי אחד מקרוביה בכן ע"פ הפצרתה נתנו כולם ת"כ בפועל ממש ליד אותו פלוני ועכשיו אחד מהבנים אינו מרוצה לדון בפני אותו פלוני מפני שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה והוא רוצה דוקא בדין תורה ועכ"פ יצרף אותו לב"ד לדון עמהם ולא לדון יחידי כיון שהוא עם הארץ וזה טוען שעכשיו נתוודע לו שאותו פלוני אוהב יותר לאחד מן האחין ועוד טוען שעיקר דת"כ לא נעשה רק לנחת רוח שלא תטרוף דעתה:

תשובה הדין זה מתחלק לכמה שרשים ואופנים הא' אי אף בלא הת"כ מצוה לקיים דברי המת צוואת אמו הב' אם יש היתר להת"כ מאחר שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה גם אם יוצא ידי שבועה ע"י צירף אותו פלוני עם ב"ד אחר מומחין הג' אם פותחין בנולד כזה שאותו פלוני אוהב לאחד מן האחין הד' אם יש היתר כיון שעשה רק שלא תטרוף דעת אמו בדין מצוה לקיים דברי המת מבואר בש"ס פ' מציאת האשה דהלכתא כר' מאיר שמצוה לקיים דברי המת והוא הסכמת כל הפוסקים כמבואר בח"מ סי' רנ"ב אכן אחר העיון נראה דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא דוקא בנכסיו וירושתו אבל בשאר מילי לא וגדולה מזו הסכמת הפוסקים דלא אמרינן אפי' בנכסיו מצוה לקיים דברי המת אא"כ שנתן המת לשליש לשם כך כמבואר שם בח"מ סי' רנ"ב וכ"ש בשאר מילי במקום דלא שייך השלישו לשם כך אף דיש מקו' לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא בדבר שבממון שבידו להשליש ולא השליש לשם כך לא אמרינן מצוה לקיים דברי המ' משא"כ בשאר מילי זה אינו חדא דמשמעות דברי הפוסקים דאף שלא היה אז בידו שהיה יכול להשלישו אפ"ה לא אמרינן מצו' לקיים דברי המת כהאי מעשה דאיסור גיורא שהובא בהרא"ש לשם סוף פ' מציאת האשה יע"ש ועוד דלא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי אפי' בצוואת אביו או אמו עד דהוצרך בש"ס ופוסקי' לו' מכבדו במותו כיצד היה או' דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו' ולא קאמ' דחייב לקיי' צוואתו ומקרא מסייעני קצת ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמו' וגו' אנא שא נא פשע אחיך וגו' ויאמר אליהם יוסף אל תראו וגו' וינחם אותם וגו' משמע דהוא אינו מחויב לקיים צוואת אביו עד שהוצרך יעקב לבקש כ"כ אנא שא נא וגם יוסף הוצרך להבטיחם על כך ולנחם אותם לדבר על לבם וכן יעקב הוצרך להשביע את יוסף ונשאתני ממצרים משמע דבצואה לחוד אינו מחויב לקיים מצותו עד שהוצרך להשביע על כך והנביא ירמיה סי' ל"ה צווח על בית הרכבים ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו לבלתי שתות יין כל ימינו וגו' כי שמעו את מצות אביהם וגו' יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם וגומר משמע שהוא רק מצד החסד לפנים משורת הדין לשמוע מצות אביהם ולא מצד הדין וחיוב ואף דיש קצת לחלק דדוקא התם דהיה קצת עינוי נפש בצוואת אביה' מאשר חטא על הנפש זה שציער עצמו מן היין לכך לא הי' מחויבים לקיימם מצד החיוב מ"מ משמעות המקרא שם דקאי על כל הדברים אשר צוה להם אביהם יע"ש אך עדיין יש לפקפק דאף דאין זה מצד החיוב מצד הדין רק לפנים משורת הדין הא מבואר בש"ע סי' י"ב שני דעות אי כופין על לפנים משורת הדין או לא דדעת המרדכי פ' אלו מציאות דכופין על לפנים משורת הדין והרא"ש ורבינו ירוחם הובא בב"י סי' זה דאין כופין מסיק עיקר להלכה דכופין וכ"פ בתשובת צ"צ סי' פ"ט וכתב דאף הרא"ש דפסק דאין כופין היינו ע"י שוטין או בהורדת נכסים אבל ע"י שמתא כופין כן מסיק להלכה איברא דבריו תמוהין מאוד דאי אין כופין ע"י שוטין מכ"ש ע"י שמתא דחמיר מנגיד' כמבואר בח"מ סי' ח' כאשר הארכתי בזה בספרי ישועת יעקב שם וכה"ג כתב המרדכי פ' המדיר בכל הני דקתני כופין לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמיר מנגידא ואמרינן בפ' כל הנשבעין גבי שמתא לינקט בופסיה וכולי ויותר תמוה על הב"י ותשובת צ"צ שם שנעלם מהם סוגיא דש"ס דכתובת פ' נערה דף נ"ון ע"א גבי כותב נכסיו לבניו ועשתינהו לזניה יע"ש בפרש"י ותוספת לשם דכופין על לפנים משורת הדין היינו בדברים בעלמ' והמרדכי פ' המדיר כתב בש' ר"ת כגון לגזו' עליו של' ליש' וליתן עמו וכה"ג אבל לא ע"י מלקו' ושמת' וא"כ ה"ה בנדון דידן ודאי בלא ת"כ לא הי' לנו לכופו רק בדברי' וכה"ג אך שמחוייבין לכופו מצד הת"כ ואי משום שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה גם זו אינו טענה כלל כיון דידע מתחלה שהו' עם הארץ אדעתא דהכ' קבלו עליהם שידון לפי אומד דעתו וחלה שבועתם ות"כ שלהם וגדולה מזו מצאתי ראיתי בתשובת מהר"א ששון סי' ר"ל שנשאל על שנים שנשבעו לדון לפני אחד ואח"כ רוצים שניהם לדון במקום אחר והאריך שם בתשובה מאוד ומסיק וז"ל ומיהו לדעתי אם הדיין הראשון הוא תלמיד חכם צריך שיעמדו לפניו ושהוא ידון ביניהם על פי התורה וכמ"ש למעלה ואפי' שלא יהי' ת"ח ראוי על צד היותר טוב שהוא ישאל ע"פ טענותיהם לחכמים בדין תורה ועל פיהם ידין ביניהם ואם ככה הם עושים אין להם שום עונש שבועה ועל כל זה לפי שהוא ענין חמור עסק שבועה ראוי והגון הוא שלא יסמכו על דעתי לבד רק אם יסכימו עמי שני חכמים עכ"ל הרי מבואר להדיא דאין לבטל חומר השבועה מצד שהוא עם הארץ וגם לא מהני צירוף עוד דיינים אחרים רק לדון ע"פ שאלה לב"ד ואפשר דהיתר זה לא קאמר התם אלא משום ששני הבע"ד היו רוצים בכך לדון בדין תור' יע"ש וצ"ע גם בי"ד בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ח מבואר כן וז"ל שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליהם דיין הקהל כדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם עכ"ל לכן נ"ל פשוט דבנדון שלפנינו אין היתר לשבועתם ות"כ שלהם אף כי רוצים לדון דין תורה אפי' בשניהם רוצים כל שכן אחד מהם וכמ"ש גם מה ששאלת אם פותחין בנולד שאותו פלוני אוהב לא' מן האחין יותר זה ג"כ אינו טענ' חדא דאף דאם קבלו עליהם בלא שבועה ובלא ת"כ מהני טענה כזו וכמ"ש בכ"ג לח"מ סי' ך"ב בהגהות הטור אות ב' בשם תשובת הרא"ם מ"מ בשבוע' או ת"כ לא מהני חדא דהא מבואר בי"ד סי' רך"ח וסי' רל"ב דכל מקום שיש נדנוד עבירה אין מתירי' השבוע' כלל וכאן בנ"ד שעכ"פ נדנוד עבירה לבטל קבלתם כיון דלפנים משורת הדי' מחויבי' לקיים מצות אמם ואיך יתירו שבועתם ותו דהא מבואר בי"ד סי' רך"ח סעיף ך"א אחר שנשבעו יחד לעשות דבר אחד הוי על דעת רבים ואין לו התרה בלא דעתם וא"כ גם בנדון דידן איך אפשר להתיר לא' מהם בלתי רצון ודעת שאר כל האחים ואחיות אך על האופן הרביעי לכאור' היה נרא' היתר גמור דא"צ התרה כלל ולומר שכולם לא נתנו הת"כ רק שלא תטרוף דעת אמו בחליה וכמבואר בי"ד בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ז בהג"ה דאשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחר מותו או להיפך או מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס עכ"ל וא"כ בנדרי אונס אין בהם ממש ואף שהדין זה אינו ברור כ"כ דהמוצא הדין בד"מ שהוא מתשובת הרשב"א והיא בתשובת המיוחסת להרמב"ן סי' רע"ג מבואר דוקא במעשה שהיה שם שנשבע החולה שלא תאכל עד שישבע על זה דהוי אונס גמור והצלת נפשות אך שמרא' מקום בד"מ על מ"ש הב"י בסי' רך"ח בדין אשה שנשבעה לבעלה בחליו שלא תנשא לאחר מותו או להיפך ושם קיצר הב"י מאוד בהעתקת תשובה זו וצ"ע בגוף התשובה של מהרד"ך והיא אינו תחת ידי לע"ע וכן שמעתי וראיתי דעבדי עובד' בנפשייהו ולא עלת' להם כהוגן מ"מ כיון שהדבר מבוא' בש"ע ודאי דאין לפקפק עוד איבר' נ"ל דיש לחלק דדוקא במי שאינו חייב לשמוע למצותו כלל רק מכח השבועה אז יכול לומר שעשה שבוע' שלא תטרוף דעתו משא"כ בצוואת אביו או אמו שמחויב לקיים צוואת אביו או אמו עכ"פ לפנים משורת הדין וכופי' על זה בדברים וכה"ג כמ"ש לעיל א"כ אם עשה ת"כ או שבועה על זה איך נמצא לו היתר על שבועתו או ת"כ שעשה הוא הלא אף בלתי שבועתו מחייבים אנחנו לכופו בדברים לקיים צוואתו וכדי שלא להוציא חלק נ"ל להביא ראי' לחילוק זה מיעקב שהשביע ליוסף ונשאתני ממצרים אולי יאמר יוסף שעשה כדי שלא תטרוף דעת אביו בחליו ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דהלא כתיב ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנך אביך חולה משמע דמעיקרא כשהשביע יעקב את יוסף עדיין לא היה חולה אי משום הא לא תברא דהלא כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וגו' וישתחוו ישראל על ראש המטה ופרש"י מכאן שהשכינה שורה למעלה ממטתו של חולה מכלל דמעיקרא ג"כ היה חולה אך שאח"כ תקפה עליו חליו יות' מדאי ואפ"ה לא אמרי' שעש' שלא תטרוף דעתו וכן משמע קצת מדברי המרדכי שהובא בש"ע סי' פ"א סעיף ב' בהג"ה והובא שם בסמ"ע ס"ק ס' דאפי' היכא דשתק הבן לא יוכל לומר שעשה כדי שלא להכעיסה ושלא תטרוף דעתה וכ"ש היכא שנתן ת"כ וק"ל כל זה נ"ל לפום ריהטא ה"ק יעקב: