שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קסג

שאלה קסג ראובן נשתתף עם שמעון שמוחז' בעיניו כאחד מנאמני ארץ ירא וחרד וכל התעסקות השותפת היה על שמעון ובבואם לחשבון נמצא היזק בשותפת סך מה ובאמת אין לראובן שום חשד על שמעון שעכב אצלו ממון השותפת או שלא נתעסק בהם כראוי כי בחזקתו ראשונ' עדיין הוא עומד אך ורק שמ"מ דעתו לתבוע לב"ד שישבע לו שבועת שותפין כי אולי ע"י זה יפרוש משבוע' אפי' באמת כאשר הוא חמור מאוד בעיני הבריות וכ"ש שמעון שהוא ירא וחרד אולי יתפשר עמו לסיועת חלקו היזק אי שפיר דמי למיעבד הכי או נימא כיון שמוחזק וידוע לו שהוא נאמן אסור לעשות כן לחשוד בכשרי':

תשובה הנה לכאור' הי' נרא' לפשוט השאל' מהא דמבואר בטי"ד סי' קך"ז דמלמדין אותו לומר אינו יודע אם א' אומר לו נתנסך יינך וכתב שם בב"י בשם הגהות מיימוני וסמ"ק ומרדכי בפ' האומר בקדושין בשם ר"ת דאפי' אי מהימן לו כבי תרי יכול להכחישו ולומר איני מאמינך אף שיש חוששין להחמיר מ"מ רבו דעת המתירין וכן סתם שם בש"ע כוותיה ואף שבשפתי כהן ס"ק האריך לפרש דעת ר"ת בדרך אחר מ"מ עלוב' העיס' שהנחתום עצמו בש"כ שם כתב שהוא דחוק לפרש כן דעת ר"ת ופוסקי' שהביאו אותו יע"ש הרי דאפי' באיסור החמור מותר לעשות כן וכ"ש שממון הקל דאתיהב למחיל' אכן משם אין ראי' דהרי כתב האו"ה כלל י"ג דדוק' ביי"נ שאין מדקדקי' בו כל כך בזמן הז' נהיגון כדברי ר"ת דמלמדין אותו לומר שאינו מאמינו אבל בשאר איסורי' יש להחמיר כדברי ראבי"ה דאם ידע שהוא נאמן אין לבדות מלבו לומר אינו מאמינך ע"ש וכ"פ בהג"ה שם בש"ע סי' קך"ז א"כ אף בנידן דידן אנו נמי נאמר דכיון דמהימן לו בלבו אין לבדות לומר שאינו מאמינו כדי להוציא ממנו ממון או להשביע שבועת חנם דאפשר לומר דעד כאן לא קאמר ר"ת אלא דוקא התם שהעד אומר נטמאו טהרותיך או נתנסך יינך שבקש העד לאסור עליו ועל כל העולם לכן מלמדין אותו לומר איני מאמינך אף שמהימן לו לא מהימן אכ"ע ובז' נסתלקו קצת תמיהות הש"כ שם על ר"ת דכיון שאינם מאמינים לו אכ"ע גם על עצמו אינו נאמן אם אומר איני מאמינך משא"כ בתביעות ממון שבין אדם לחבירו כיון דמהימן לו למה ילמד לשונו דבר שקר לומר איני מאמינך וכן יש להביא ראי' ברור' ממ"ש הרי"ף והרא"ש סוף פ' כל הנשבעים בהא דאמר רב נחמן השותפים והאריסים ואפטרופסם נשבעין שלא בטענה והוא שיש ביניהם כפירת טענ' שני כסף וז"ל שחושדו שעיכב משלו שתי כסף אבל אם חושדו בפחות לא תקנו בזה שבועה וכ"כ הטור בסי' צ"ג סעי' ד' הרי דדוק' קתני אם חושדו אבל כל שמהימן ליה ואינו חושדו אינו יכול להשביע וכן יש לכאורה ראי' ממ"ש הרמב"ם פ"ב מ"ה מלוה והובא בטח"מ וש"ע סי' צ"ט סע' ד' מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו (פי' שבועת תקנת אין לי) והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מהכותים או שיקח נכסי אשתו ויתן לו עד שינצל משבועה זו אסור לדיין להשביעו שבועה זו עכ"ל אך משום הא אין ראי' כלל דהתם במוחזק לב"ד ודאי אין משביעין משא"כ בנדון דידן אבל מ"מ ממ"ש הטור בסי' צ"ג ופוסקי' שכתבתי לעיל יש ראיה וכן משמעות המרדכי פ' המפקיד ופ' המוכר את הספינה והובא בש"ע בהג"ה סי' רל"ב סעי' י"ח במכרו לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל וכו' ואם אינו מאמינו וכו' משמע דוקא כשאינו מאמינו ודאי אבל לומר שאינו מאמינו והוא באמת מאמינו אך כל זה אין ראי' לנדון דידן דודאי אם רוצה לעשות שבועה או להשביע באמת צריך שיאמן הדבר בפיו ולבו שווין משא"כ לפי לשון השואל אינו רוצ' להשביע לגמרי רק להפחידו כדי להתפש' עמו ובזה אפשר דשרי אף דבסי' צ"ט שכתבתי לעיל משמע דאף כה"ג אין לדיי' להשביעו משם אין ראי' דמוחז' לב"ד שאני וכמ"ש לעיל אכן יש להביא ראיה מהא דאיתא בתרומת הדשן סי' ש"ו והובא לפסק הלכ' בש"ע סי' י"ב סעי' וי"ו וז"ל מי שתובעין אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצ' הלוה לעשות עמו פשר' וימחול לו על השאר ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו ע"כ ודון מינה דאם אמרי' כן על הנתבע מכ"ש על התובע דלעולם אזלינן בתר קולת הנתבע וחומרת התובע כדי שלא להוציא ממון מיד מוחזק אכן דין זה בעצמו אכתי צ"ע דהוא לכאור' להדיא נגד משמעות התוספ' בב"ק פ"ד דף מ' ע"ב ד"ה הוי מערקינא לאגמי יע"ש אף שבתרומת הדשן שם בתשובה האריך לדחות ולחלק בכמה גווני שלא יהי' תוספ' מתנגדים לדין זה אכן אין דבריו מוכרחים וברורים כל כך וכמו שהאריך בים של שלמה שם סי' י"ח לדחות כל דבריו ולפי מה שמחלק מהרש"ל שם בין היכא דיש עליו תערומת או לא א"כ גם בנדון דידן דאין עליו תערומת כלל והוא מוחזק לנאמן בעיניו שעסק בשותפת כראוי ודאי דאסור לעשות כן אכן גם דברי מהרש"ל דחוקים להמעיין שם ובספרי ישועת יעקב סי' י"ב כתבתי לחלק בענין אחר דודאי אם מבקש הנתבע תואנה בידי' כדי לפשר אסור משא"כ התם קאמר דהוי מערקינא לאגמי דזה הוי רק שב ואל תעשה שלא לשמור שור שעבודו של חבירו כדי לפשר דזה לכ"ע שרי ומ"ש תוספ' תחלה דהוי גזל היינו אם רוצה לאכלו או למכרו כמ"ש תוספ' תחלה אבל לבסוף מסיק התוספ' דבדעתו היה רק לערקינהו לאגמי ועי"ז יפשר חבירו דשרי וא"כ לפ"ז בנדון דידן שאינו בדרך שב ואל תעשה רק שתבעו בדין ליטול עליו שבועה כדי לפשר להוציא ממנו ממון זה ודאי דאסור אי מהימן ליה כי מדבר שקר תרחק וה' ימלא חסרונו ממקום אחר כנ"ל ה"ק יעקב:

ה"ל שלוחין ומקח ממכר ואונאה שאלה קסד אחד שתבע לחבירו ששלח שליח עכו"ם לביישו ברבים והלבין פניו ברבים ומברר הדבר בעדים אם קונסין הנתבע כאלו ביישו בעצמו כי שלוחו כמותו או אין שליח לדבר עבירה: תשובה לכאורה היה נראה לפום ריהטא דיש לחייב המשלחו:

ואע"ג דקי"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלחו פטור משום דדברי הרב ודברי תלמיד מי שומעין מ"מ היכי דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו כדאיתא בש"ס פ"ק דמציאה דף יו"ד רבינא דמוקי הכי והכי פסק רמ"א בהג"ה בח"מ ר"ס קפ"ב אף שראיתי בשפתי כהן שם בס"ק א' השיג על רמ"א והאריך שם אך אין דבריו ברורים כל כך איברא מדברי הרא"ש פ"ק דמציעא מבואר כדבריו שכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל דהלכתא כרבי סמא דאמרו קמיה דרבינא משמיה דרב אויא ושתק רבינא וקבליה והדר ביה ממאי דהוי אמר איהו וקבליה מה שאמר משמיה דרב אויא הלכך לא משכחת שליח לד"ע אלא וכו' עכ"ל אכן אחר העיון גם דברי הרא"ש אינם מוכרחים חדא דבכל הנוסחת וגרסות שלפנינו לא גרסי' דאמר רב סמא הכי קמא דרבינא רק סתם הוא הגרסא שלפנינו א"ר סמא ועוד דאף לפי הגרסא שלפניו אינו מוכרח דרבינא חזר מסברת עצמו רק שקיבל גם לתירוצו כי אפשר דשני התירוצים אליבא דהלכתא אמת וכן הסברא נותנת כיון דמבואר כמה פעמים בש"ס דעיקר הטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין לכן אין שליח לדבר עבירה והיכא דשליח לאו בר חיובא או היכי דבעל כרחך מותיב בה לא שייך טעם זה וכן מבואר מתוספ' פ' המרובה דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורת בנו וכו' דמיישב תוספ' לשני התירוצים שבש"ס וזה נראה דעת האגודה פ"ק דמציאה והמרדכי שם והג"מ פ"ב משלוחים ודלא כמ"ש השפתי כהן שם ובודאי אשתמיטנא ליה דברי התוספת הנ"ל וגם דעת רי"ו שהובא בש"כ שם הכי הוא ויותר תמיה לי על השפתי כהן שבי"ד סי' ק"ס ס"ק ך"ב פסק הש"כ עצמו דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו וכתב כן בשם המרדכי ואף שהש"כ בח"מ בתראי ואפשר שחזר ממ"ש בי"ד מ"מ ה"ל להזכירו בח"מ ונראה דזה ג"כ דעת מהרש"ל בב"ק פ"ז סי' ל"ג שמעתיק ג"כ דברי התו' הנ"ל להלכה וכתב שכן דעת המרדכי ועפ"ז יש לתרץ ג"כ כוונת מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' נו"ן שהשיג על הרא"ש שכתב גבי מסור שמעליל בשקר) שאע"פ שאין להורגו בידים מותר להשתדל מיתתו ע"י עכו"ם וכתב מהרש"ל שם וז"ל דהוי כאלו הורגו בעצמו וגבי עכו"ם אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה ואף שאין שליחות לעכו"ם לקולא אבל לחומרא הוי כאלו הורגו ממש עכ"ל כוונתו ג"כ על דרך זה כפשוטו דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו דוקא שהשליח בר חיובא וא"כ אף דעכו"ם מצווה על שפיכת דמים היינו דוקא לאינש דעלמא משא"כ בזה שהוא מסור להעליל בשקר שמותר אף לישראל להורידו לבור (ואף גם לדעת הרבה פוסקים מותר להורגו בידים) וא"כ העכו"ם עכ"פ אינו מצווה עליו שלא להרגו וא"כ יש שליח לד"ע ושלוחו של אדם כמותו והוי כאלו הורגו בידים כנ"ל כוונת מהרש"ל ועיין בתשובת בית יעקב סי' ב' שמדחיק בזה) אך הרא"ש אזיל לשטתו שפסק כרב סמא דאפי' היכא שהשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה) וכ"פ הסמ"ע בח"מ סי' רצ"ב ס"ק יו"ד כרבינא וכרב סמא ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר מנא לן דבנדון דידן השליח לאו בר חיובא הוא הלא כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים כדאיתא בש"ס דב"מ דף נ"ח ע"ב ושפיכות דמים הוא אחת מהמצות שנצטוו עליהם בני נח זה אינו דאף על גב דהוי כאלו שופך דמים מכל מקום לא הוי שפיכות דמים ממש כדי לחייב עליה בני נח ואף שלכאורה אין הדבר צריך ראיה מכל מקום נראה פשוט ראיה לזה מהא דאיתא בסנהדרין דף נ"ז ע"א כיוצא בו דשפיכות לא תניא יע"ש ואם איתא הא איכא כיוצא בו דהיינו הלבנת פניו אלא ודאי דאין איסור לגבי עכו"ם שאינו מצווה עליו ותו דאף אי נימא דבנדון דידן הוי ספיקא דדינא אי קי"ל כהרא"ש דס"ל אף היכא דשליח לאו בר חיובא הוא אמרינן אין שליח לד"ע ולא מחייב שולחו מ"מ הא פסק רמ"א בח"מ סי' שפ"ח סעיף ט"ו בהג"ה דאם השליח הוחזק בכך לעשות חייב המשלחו וא"ל אין שליח לד"ע הואיל והוחזק בכך הוי כאינו שומע לדברי הרב ע"ש בב"י דברי הרשב"ץ באורך והמקרא צווח עז פנים אשר לא ישא פני זקן:

ואף דגם שם לשטתו השיג הש"כ על רמ"א והרשב"ץ בס"ק ס"ה אך דגם שם אין דבריו מוכרחים ואל תשיבנו להקשות דברי רמ"א גופו אהדדי דבאבן עזר ס"ס ה' פסק כת"ה סי' רצ"ט דמותר למכור בהמה לעכו"ם אע"פ שקונה אותם כדי לסרסם אם אינו מסרס בעצמו רק נותנו לכותי אחר והטעם מבואר שם בתשובה משום דאין שליח לד"ע אין זו סתירה דסברת רמ"א כיון דקי"ל אין שליחות לעכו"ם כלל ואף דאיכא מ"ד דלחומרא חיישינן כמבואר בי"ד סי' קס"ח וקס"ט ובמקום שנהגו להקל אין להחמיר כלל והתם דבלא"ה יש מתירין בכל ענין אין להחמיר ואפשר שזה ג"כ טעם הרא"ש גבי מסור בשקר דאין להחמיר חומרא דאתי לידי תקלה לכך מותר להשתדל ביעורו ע"י עכו"ם ונחזור לנדון דידן דנראה דיש לחייב המשלחו כיון דאין העכו"ם בר חיובא וגם הוחזק לעשות ובר מן כל דין הוא בכלל מסור) שמעליל בשקר) יחשב שמוסר גופו ואף אם העכו"ם עושה הדבר מאליו מצוה להצילו מהלבנת פנים דהוא בכלל לא תעמוד על דם ריעך מכ"ש לצות לעכו"ם על זה דהוי בכלל מסור שמוסר גופו לצערו ולביישו ברבים ודינו חמור ומסור לב"ד לקנסו כפי מגדר מילתא ויקר פדיון נפשו נ"ל ה"ק יעקב: שאלה קסה ראובן שמכר קרקע לשמעון ואשת ראובן לא ידע מהמכירה כלום ובסוף השטר מכירה התרצה הלוקח את עצמו נגד המוכר שאם יערער אשת ראובן על המכירה תבטל המכיר' ויחזור הקרקע ויקח מעותיו ומת ראובן ואח"כ מת אשתו ועכשיו בא בנם לוי לירד לקרקע בתורת ירושה ושמעון הראה שטר מכירה שבידו וטוען לוי כיון שאמו לא ידעה מהמכירה ואביו התנה שאם תערער אמו שיתבטל המכירה ועכשיו הוא במקום אמו קאי כי ירש זכותה ושמעון טוען כיון שאמו מתה ולא ערערה אף שלא ידעה כלל מהמכירה מ"מ אדעתא דהכי לא התנה שבנה יערער כי לא התנה רק אדעתא דידה הדין עם מי:

תשובה הנה לכאורה נראה דהדין עם לוי בן ראובן מהא דאיתא בש"ס דכתובות פ' מי שהיו נשוי דף צ"א האי גברא דזבנא לכתובתה דאמו בטובת הנאה וא"ל אי אתיא אם וקא מערערא לא מפצינא לך שכיבא אמו ולא איערערא סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמו קא א"ל רבא נהי דאחריות דידה לא קביל עליה אחריות דידיה מי לא קביל עליה הרי להדיא דאי לאו שהבן הי' עצמו המוכר וקיבל עליו אחריות דנפשיה הוי אמרי' דאיהו במקום אמו קאי ויכול לערער כמו אמו בחייה ואין לדחות ולומר דמנלן לאתויי ראי' מדסבר רמי בר חמא דלמא באמת לאו דהלכתא היא ורבא דדחי לי' מטעם זה אחריות דנפש' קבל עליו היינו משום דדחי לי' לגמרי במילתא דפשיטא לכ"ע אבל באמת בלא"ה לא אמרי' דאיהו במקום אמו קאי לערער זה אינו דהא כתבו התוס' והרא"ש וז"ל והיאך ס"ד דרמי בר חמא למימר שלא יחזור הדמים ולא מסתבר למימר דאפי' כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דלא הוי מייתי תלמודא עובדא דלא כהלכתא עד כאן לשונו:

הרי להדיא מדברי התוספת והרא"ש דאף דברי רמי בר חמא דהלכתא הוא זולת במה שדחא רבא בסברתו וכן הר"ן למד ג"כ מהאי סוגיא דפ' מי שהיו נשוי וכתב ולפי זה משמע שאם מכר שלא באחריות סתם דכה"ג אפי' אחריות דנפשיה לא קביל עליה בזכות שיבא לו מיום זה ואילך ע"ש ואם איתא דהאי דרמי בר חמא לאו דהלכתא היא מה ראיה מייתי דלמא לעולם אף בסתם אחריות דנפשיה לא קביל עליה ורבא דקאמר נהי וכו' היינו לדחוי לגמרי וכמ"ש אלא ודאי דאף דברי רמי בר חמא דהלכתא היא וכן בש"ע ח"מ סי' רך"ו סעי' ג' פסק להאי דר"ן שכתב שם וז"ל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב באחריות דנפשי' ודוקא בזכות שיש לו בשעת מכירה אבל אם בא לו זכות לאחר מכאן חוזר עליו ובדברי הסמ"ע שם ס"ק ח' ראיתי תמיהא נפלאה שכתב שם וז"ל אבל אם היה חייב שמעון לאבי ראובן שהוא יעקב ואחר שמכר ראובן לשמעון השדה מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטרפו מיד שמעון דזהו זכות הבא לו מאחר מכאן עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דבנדון כזה אפי' מת יעקב קודם שמכר ראובן לשמעון את השדה יוכל אח"כ לטרוף ממנו שזה היה פקח שמכר לו את השדה וכדאיתא לעיל בח"מ סי' פ"ה והוא מפ' שני דייני גזרות ובודאי הסמ"ע אגב רהיטא לא עיין במקור הדין שהוא הר"ן דפ' מי שהיה נשוי שהעתקתי גבי האי דזבין כתובת אמו בטובת הנא' וקאי אם השעבוד על השדה עצמו כמו אלמנה דזבין אחריות איתמי מ"מ אין יכול לטרוף שדה זו בכתובתה ע"ש בהר"ן ונחזור לנדון דידן דעכ"פ האי דרמי בר חמא דהלכתא הוא אי לאו דאחריות דנפשי' קביל עליה איברא המעיין היטב יראה דמשם אין ראי' כלל לנדון שלפנינו דהתם לא אמרי' דאיהו במקום אמו קאי אלא היכא שאביו לא היה ביכלתו למכור בלתי ידיעת ורצון אמו כגון קרקע שמשועבד לה בכתובתה וכה"ג וא"כ אף בלא תנאי המכירה בטל כשתבא אמו לגבות כתובתה ואיהו דבמקום אמו קאי יורש אותו זכות כהאי מעשה דזבין כתובתה דאמו כמבואר שם משא"כ אם אין לאמו שום זכות על קרקע זו רק מכח התנאי שהתנה עם אביו בשעת מכירה בודאי אמרי' בכה"ג לה ולא ליורשיה קאמר והאריכות בזה אך למותר כי כבר הארכתי בכיוצא בזה בתשובתי בספר תורת השלמים שאלה ז' דאין להוציא בכה"ג מיד לוקח המוחזק בקרקע שוב נדפס תשובת חות יאיר סי' צ' האריך ג"כ בשאלה זו שכתבתי שם בתורת השלמים ומסכים לדברי לדינא ע"ש ומשם תלמוד ג"כ לכאן דאין להוציא הקרקע מחזקת הלוקח כנ"ל ה"ק יעקב: