שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קח, קטע 2

ומ"ש אם בדרך משל וכו' וא"כ תהדר הקושיא לדוכתא אין זו קשיא כלל דאף דבכל מילי ב"ח דאחי הוי בעשור נכסים היינו מטעם דאמדינן דעת האב משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיו וכמ"ש תוספת בכתובת דף ס"ח ע"ב ד"ה כל חדא וחדא וא"כ זה הוא ג"כ אומדנא דמוכח שבודאי לא יתן נדוניא לבנותיו ממאי שמחייב ומשועבד לאחריני לכך אצל האחין ג"כ אין לה רק לאחר שמשלמין החוב (ומ"מ שטח"ז אינו נוטל אלא לאחר סילק הבנות ע"ש בתשובת מהר"מ מילת' בטעמו) והוא פשוט ועוד דאף אם תמצא לומר כדעת מהר"ם דיורשת הוי לענין זה מ"מ כיון שכבר הוכחנו שמיד לאחר מיתת האב זכתה בחנק' וא"כ האחים אחותם קאי ירתי ואין לזה מכח שטח"ז זכות באותן נכסים דודאי אין האב יורש את בתו בקבר להנחיל לבתו וחתנו בכח שטח"ז שלו ואף את"ל שיורש מ"מ ה"ל ראוי ואף דכתב בשטח"ז שנוטל בראוי כבמוחזק מ"מ ראוי גרוע כזה אינו נוטל וכדאית' בתשובת שארית יוסף סי' א' הגם שהאחרוני' מהרש"ל ור"מא ומהר"מ מלובלין וצ"צ בתשובתיה' גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' פ"ה דוחים כל דבריו בשתי ידים ופסקו דלא כוותיה מ"מ בנ"ד דגרע וגרע יותר אפשר דגם המה מודים וכמשמע מפרשי' פ' יש בכור (וגם עדיין יש מקום עיון בקצת דבריהם בסוגיא דאנא מכח אבי דאבא קאתינא וכה"ג בדברי הטור א"ה בסי' קי"ג שפסק גבי פרנסת הבת דגובה מן הראוי כגון אם מת אביה בחייה זקנה ולא היה נכסים לאביה ואח"כ מת זקנה נוטלת מנכסיו עישור וקשה לכאורה דא"עג דמטעם ראוי אינה מפסדת דאינו ב"ח של אביה רק של אחיה מ"מ אמאי אינם יכולין האחין לומר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא כמו שפסק בטח"מ סי' רי"א ואף שמוצא דין בא"ה הוא מהר"אש פ' מציאת האשה מ"מ כוונתו יש ליישב מה שא"א לומר כן בלשון הטור ויש ליישב אך לפי שאין נפקותא בנדון דידן קצרתי):

ועוד דאף אי נימא דזה נכלל בכלל ראוי מ"מ כיון שמתה הבת אחר שכבר חלקו אחיו עם ראובן בשטח"ז שלו אז אין לו זכות במה שנפל להם אח"כ בכח שטח"ז וכמ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין ובתשובת צ"צ סי' קי"ד קובע בו מסמורת מדכתב הלשון בשטח"ז ומה שיניח אחריו וזה לא מקרי מה שהניח אחריו כל זה היה נראה לפום ריהטא: איברא כד מעניין שפיר יראה דהדין עם ראובן והוא יורש חלק בכח שטח"ז שלו אף אם לא היה כתב בשטר הן בראוי הן במוחזק והטעם דאע"ג דהבת זכתה מיד שמת אביה בחלקה והיא בעלת חוב של האחין כאשר כתבתי מ"מ היינו דוקא אם נשאת או זכתה למפרע משעת מיתת האב משא"כ אם מתה קודם שנשאר איגלאי מלתא למפרע שלא היתה לה שום זכיה בנכסים ודמי למה שמתבאר בא"ה ס' קי"א סעי' ה' בה"גה והוכחא לזו דהא אם לותה הבת בחייה ומתה קודם שנשאת ודאי דאין הבעל חייב גובה מאותן עישור נכסים אף שהיא כבר זכתה לאחר מיתת אביה בעישור נכסים ונעשה ב"ח דאחין וא"כ אהאי אין מוציאין מהם מדר' נתן אלא ודאי פשוט מטע' דאגלאי מלתא למפרע שאין לה שום זכיה בנכסי אביו כיון שלא נשאת: ואם יאמר האומר הא גופ' מנ"ל דלמא באמת ב"ח גובה מעישור נכסיה זה ודאי אינו דהא אית' שם בפ' מציאות אשה דף ס"ח ע"ב בין בגרו עד שלא נישאו וכו' דברי ר' ר"ש בן אלעזר אומ' אף איבדו פרנסתן כיצד הן עושת שוכרת להן בעלים ומוציאן להן פרנסתן ואם איתא אמאי לא קאמר כיצד הן עושת מוכרת פרנסתן לאחרים או לותה מאחרים ומשעבד להן פרנסתן אלא ודאי כל שלא נשאו בפרנסתן איגלאי מילתא שאין לה שום זכיה בפרנסתן ואין יכול לשעבדן כלל:

ועוד מצאתי און לי בתשובת צמח צדק סי' צ"ה וז"ל מכל מקום חל החוב מיד לאחר מיתת האב ומיד אומדין הנכסים לידע כמה הוא העישור וכשתנשא זכתה למפרע מהשתא עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבנו (גם בעיקר הדין שפסק שם בתשובה בדין אם הבת נוטלת שטח"ז אם מתו כל האחים ואין לה רק אחיות מה יפה פסק שם כיון דעכשיו היא בת יורשת היא כזכר ממש ומה לה ולשטח"ז ובפרטות לפי עיקר טעם המנהג של שטח"ז שהובא ג"כ בנחלת שבעה סי' ך"א סעי' ב' ע"ש וכן מבואר הדין לענין עישור נכסים עיין בא"ה סי' קי"ג סעי' ט' וכל זה דלא כתשובת עבודת הגרשוני סי' ע"ז שמפקפק עליו ולע"ד עיקר כדעת הצ"צ: ואין להוציא ירושה דאורייתא בכדי) נמצא זכינו לדין דיש לראובן חלק באותן עישור נכסים כיון שמתה קודם נישואין איגלאי מילתא למפרע שלא זכתה מעולם בפרנס זה: אכן עדיין הברירה ביד היתומים שאם רוצים עדיין יכולין לחזור ולשלם לו חובו ושלא ליתן לו חצי חלק זכר אף שכבר התרצו עצמם ליתן לו בתורת ירושה מ"מ כיון שעכשיו נתרבו הנכסים. הוי כפשרה ומחילה בטעות והוא פשוט ה"ק יעקב: שאלה קיא אחד שנעשה ערב לאשת אביו בקנין בעד כתובת' ומת אביו בחוס' כל ועכשיו תובע' כתובת' מבנ' חרגה אי מחויב לפרוע כדין ערב אי נימא דאפי' בכה"ג ערב דכתוב' לא משתעבד: הנה לכאור' נראה אף שדין זה לא אתמר בפירש מ"מ תשובה מכללא אתמר והוא מתשובת מבי"ט סי' של"ט שכתב וז"ל נשאלתי על אלמנה שנכנסת ערבנות בעד כתובת בנה אם דינה כדין האב או לא ופסק שם בפשיטות שאין דינה כדין אב ולא משתעבדא דדוקא באב הוא דאמרינן בגמרא פ' גט פשוט דאבא לגביה בריה משתעבד נפשיה יע"ש וא"כ ה"ה בנדון דידן:

אכן המעיין היטב בתשובה זו דהמבי"ט יראה להדיא דכל ראיותיו אינם ברורים וכ"ש שאינם מוכרחים ראיה ראשונה שהביא שם מדקאמר בש"ס פ' גט פשוט אבוה לגבי בריה שעבודי' משעבד נפשיה ומשמע דוקא אב: דאם אמו נמי ה"ל למימר כל לגבי בריה משעבד נפשיה וכן משמע פשטא דלישנא בש"ס ע"ש דבריו באורך: אין זו ראיה כלל להמעיין בש"ס דהתם קאי על מעש' שהי' בש"ס גבי משה בר עצרי' דערב דכתוב' דכלתי' הוי ולפי שהמעש' שהי' באבוה הוי להכי קאמ' הש"ס אבא לגבי ברי' וה"ה באינך קרובים משתעבדי נפשי' ואטו תנ' כי רוכלא ליחשב וליזל ועוד דאף את"ל דלהנדון של המבי"ט הו' ראי' גמורה מדלא אמר סתמיה לגבי בריה שיעבד משעבד נפשיה דהיה משמע בין אביו בין אמו מ"מ בנדון דידן אי' ראי' כלל: ראיה שניה שהביא שם מהא דפ' מי שמת האומ' אם תלד אשתי זכר וקי"ל דהמזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו דמשמע דוקא אב ולא אם ע"כ תוכן דבריו: גם בזו תלה עצמו בדלא תניא דהתם גופא מנלן דהא הש"ס צ"ל כן מדקאמר במתני' אם תלד אשתי זכר ומתני' דבר בהווה שרגיל האב לומר כן ואדרבה מדתלא הש"ס הדבר שדעתו קרובה אליו וא"כ ה"ה בשאר קרובים שדעתו קרובה אליהם: וראי' ראשונה שהביא המב"יט סותר לראיה שניה דמקאמר הש"ס כאן סתמא הואיל ודעתו של אדם קרוב' אצל בנו ולא קאמר דעתו של אביו קרובה וכו' משמע דלאו דוקא אביו אלא ה"ה אמו ומדויל ידו משתלם אך שלפע"ד מעיקר' אין זו אפי' קצת דקדוק וראי' כלל: ותי' דהא בתרומ' הדשן סי' ש"ן פסק דה"ה בבת בנו ג"כ המזכה לעובר קני משום דדעתו קרובה אצלה:

איברא בתשובת הרא"ש כלל פ"ב סי' ד' כתב בנדון זה דבן בנו כאחר דמי בלי ראיה כלל וסתם רמ"א כוותיה בש"ע בח"מ סי' ר"י אבל נראה דנתעלם ממנו דברי תרומת הדשן הנ"ל שהו' גדול האחרוני' שפסק בפשיטו' להיפך דאלו ראה דבריו לא היה סותם לגמרי דלא כוותי' או י"ל כיון דנכסי בחזקת יורשי' קיימי על כן אפי' הוי ספיקא דדינא אין מוציאין מחזקת יורשים לכן סתם כדעת הרא"ש מ"מ אף אי נימא דעיקר כדעת הרא"ש מ"מ אין ראיה משם דדוקא אצל בן בנו דאתפלג דרא קצת לא אמרינן דדעתו קרובה אצלו כמו בבנו משא"כ באמו שוה לאביו: ראי' שלישית שהביא שם המבי"ט מהא דר' חנינא המשיא לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול וכו' ראיה זו נשתקע ולא נאמר דהת' ודאי דוקא קאמר דהא בלא"ה הוא הלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה: והוכחה ברורה לזה דהא התם אמרינן דוקא בנו גדול ודוקא שהשיאו ראשון ובנדון דידן משמעו' הפוסקי' דאין לחלק בשום ענין אלא ודאי דשאני הכא דהטעם הוא משום איקרובי דעתו לכן אין חילוק משא"כ התם דהו' הלכת' בלא טעמא: ומ"ש עוד שם בתשובת מבי"ט וז"ל וכן הלכתא דמחתרת דפ' בן סורר ומורה דאב רחים יותר ע"ש שהאריך עוד בדין רחמנות ובאמת אין ענין כאן לע"ד בדין רחמנות ואי איכא לדמויי ולאתויי ראי' נ"ל יות' יש לדמויי להא דאית' בכתובת ריש פ' הנושא כמה אתה נותן לבנך כך וכך הן הן הדברים שניקנים באמירה: ואית' בירושלמי הובא שם בריף והרא"ש וכל הפוסקי' דדוקא באב הפוסק על בנו או בתו אבל מי שפוסק בשביל אחותו או אחת משאר קרוביו או אשה בשביל בתה אינה נקנה באמיר' וכתב הרמב"ם ב"פ ך"ג מ"ה אישות הטעם מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין ראשונים גמר ומקנה לה באמירה הרי דדוקא גבי בנו ובתו אמרינן דדעתו קרובה אצלם משא"כ בשאר קרובים אפי' באם על בניה:

אך גם משם אין ראיה כלל דהרי התם דוקא בנישואין ראשונים קאמר משא"כ בערב דכתובה לא מצינו מי שחולק בדבר זה בין נישואין ראשונים או שניים בזה הרי דאין להשוות מדת חכמים בזה: ואי לאו דברי הרמב"ם שם הייתי אומר דהתם טעמא אחרינא איכא כיון שמצוה זו מוטלת על האב להשיא בניו ובנותיו בנישואין ראשונים לכך דבריו נקנה באמירה משא"כ האם אין מצוה זו מוטלת עליה כדאיתא פ"ק דקדושין כל מצות הבן המוטל' על האב לעשות אנשים חייבים ונשים פטורות ולכן דוקא בנישואין ראשוני' דלאחר שנשא' פעם אחת כבר יצאו מרשות' וכה"ג אמרינן יתומה בחיי האב מ"מ בין כך ובין כך אין ראי' מסוגית אלו אכן נ"ל ראי' מסוגיא דש"ס פ' גט פשוט דף קע"ג ע"ב מניין לערב דמשתעבד דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו ואם אית' דיש איזה סברא לומר ג"כ דברא לגבי' אבא שיעבודא משעבד נפשיה יותר מאי ראיה מייתי מיהודא שנעשה ערב לאביו לשאר ערבות דעלמא אלא צ"ל דדוקא קאמר הש"ס אבא לגביה בריה משא"כ ברא לגביה אבא כערבות דאחר דמי וזה נ"ל ראי' ברורה ודוק אכן כיון שנעשה קנין מבואר בש"ע סי' ק"ב בהג"ה די"א דכל ערב דכתובה נשתעבד בקנין מ"מ עכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ואין מוציאין מיד מוחזק כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קיב מהרב המופלא הדיין מומחה ומנוסה ה"ה מוהר"ר וואלף זצלה"ה בן הגאון מוהר"ר בער ר"ח הי"ד וז"ל בעל שבנה בית נכסי מלוג של אשתו ובקש מאשתו שתשלם לו כפי מה שהוציא והיא טוענת טול עציך ואבניך וזיל ויש פנים לכאן ולכאן ע"כ יברר לי הדין ברור בזה: תשובה עיקרא דהא מילתא הוא בפ' השואל דף ק"א ע"א ושם מבואר בש"ס שהיורד לתוך שדה חבירו ובנאה שלא ברשות וכן הבונה חרבתו של חבירו שלא ברשות שמין לו וידו על תחתונה:

ובירד ברשות שמין לו וידו על העליונה וכמבואר חילוקי דינים פ"ו מ"ה גזילה ובטח"מ סי' שנ"ה ואם אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך ונטיעותיך יש חילוק דעות בין גדולי פוסקים דקצת מהם סברי דאפי' בשדה העשוי' ליטע וכן בחורבה העשויה לבנות יכול לומר בעל הקרקע טול עציך ואבניך ונטיעותך ולך דיכול לומר לדידי ניחא בענין אחר כן הוא דעת הרא"ש שם והרמ"ה והטור סי' שע"ה וע"ש בב"י שכתב בשם תלמידי הרשב"א עוד טעם לדבר שאל"כ נמצא אדם כופה לעשות שדה גינה וחצר ובתים ע"ש ודברי הרמב"ם בפ' יו"ד מ"ה גזילה והוא כלשון האע ס' שע"ה סעיף ב' הוא סתום וכתב המ"א. דדעת הרמב"ם דבעשוי ליטע לא יוכל לומר בעל הקרקע טול נטיעתך עוקר וזיל ושכן הסכים הרשב"א והרמב"ן וההלכות והנ"י כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם כדעת הרא"ש ע"ש בסמ"ע: ומ"מ יהי' איך שיהי' מידי ספיקא דפלוגתא לא נפיק וא"כ כיון שהנוטע והבונה בא להוציא אין מוציאין מספק וקרקע בחזקת בעליה עומדת ויכול לומר עקור נטיעותיך ובניינך וזיל ואף שבסי' שע"ה סעיף ו' בהג"ה כתב הרב ודוקא אם החורב' אינ' עשויה צבנות אבל אם עשוי' לבנות וכו' זה לא קאי רק אבבא דריש' שהוזכר שם בש"ע שאם בעל הבנין ר"ל עצים ואבנים אני נוטל על זה כת' רמ"א החילוק בין אם החורבה עשוי לבנות או לא וכן מבואר במוצא הדין בב"י וד"מ בשם תלמידי הרשב"א והמרדכי פ' השואל: אבל אם בעל הקרקע אמר טול בניינך מבואר להדיא בב"י בשם תלמידי הרשב"א להיפך וכמ"ש לעיל וגם בש"ע דפוס אחד מדפוסי קראקא מצאתי להדיא שנדפס הוא ודוקא רק על בבא דרישא: וכל זה דלא כמשמעות הסמ"ע שם בס"ק י"ג יע"ש והוא ברור:

רק היכא דחזינן לבעל הקרקע שתואנה הוא מבקש להפסיד לבעל הבנין ודאי אין שומעין לו וכמ"ש הרא"ש והטור משא"כ אי לא חזינן דמבקש תואנה שומעין לו בכל ענין שוב מצאתי כן בלבוש ע"ש סי' שע"ה סעיף ב' וסעיף וי"ו דכל היורד שלא ברשות בין עשויה ליטע או לבנות או לא בכל ענין יכול בעל הקרקע לומר עקור נטיעותיך ובניינך שקול וזיל אך היכן שרואין שתואנה הוא מבקש בזה הוא דעת הרא"ש והכל כפי ראות השופט והדיין אשר בימים ההם ע"ש בהרא"ש והטור ויפה עשה הסמ"ע שלא השיג על הלבוש בזה כדרכו להשיגו כי כל דבריו נכונים לקוחים מדברי הראשונים והוא ברור וגם דעת רמ"א כן הו' דלא כהבנת משמעות הסמ"ע אך עדיין הדבר צ"ע בנדון שלפנינו אי הבעל מקרי יורד ברשות או לא: כי הרמב"ם פ"י מ"ה גזילה דין ז' והטור סי' שע"ה כתב בפשיטות ובעל בנכסי אשתו והשותף שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונ': וכתב שם ההמ"מ דהיינו דוקא בנכסי אשתו קטנה וכ"כ הרשב"א שצריך להגיה כאן בנכסי אשתו קטנה דבנכסי אשתו הגדולה מבואר להדיא בש"ס דכתובת דף ע"ט ופ' ע"א שאם היתה ההוצא' יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה הרי דהוה כיורד שלא ברשות וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ' ך"ג מ"ה אישות ובטא"ה סי' פ"ה. אף שראיתי להב"ח בח"מ סימן שע"ח שירד לחלק ולתרץ דברי הרמב"ם בדרך אחר מ"מ דבריו רחוקים ואינם ברורים לע"ד ואין להם עיקר כלל בש"ס ואין לנו לזוז בזה מפסק הש"ע דדוקא בנכסי אשתו קטנה הוי כיורד ברשות ולא בנכסי אשתו הגדולה והוא ברור מש"ס ופוסקים אך זה שהוא עומד עלי ככותל ותמוה לי מאוד דעל מ"ש הרמב"ם שם בפי' מ"ה גזילה והטור סי' שע"ה כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה או על תחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנק"ח כמה הוציא:

כתב שם המ"מ והב"י זה נלמד מדאמרינן בפ' האשה שנפלו נכסים לה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיור' ברשות עכ"ל ודבריהם תמוהים דהא על האי מתני' קאמר שם בש"ס להדיא שאם ההוצא' יתיר' על השבח אין לו אלא ההוצא' שיעור שבח והוי ידו על התחתונ' כיור' שלא ברשות וכמ"ש ההמ"מ והב"י עצמם דהוי כיורד שלא ברשות נמצא דבריהם סתורי' בסי' א' ואיך שכחו דברי עצמם ולא ראיתי לאחד מן האחרונים שהרגיש עליהם בדבר זו: גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' קי"ט השיב לשואל כהוגן שם (הוא ניהו מחותני הגאון המפורסם מוהר"ד אפנהיים נר"ו) דמתני' זו דכתובת דאיירי ביורד שלא ברשות הוא הבעל קתני ישבע דהוא שבועת המשנ' דוקא שלא ברשות הוא דישבע אבל ביורד ברשות ליכא שבועה כלל אלא לאחר שתיקן היסת תקנו דגם ביורד ברשות יהא נשבע היסת ע"כ תוכן דבריו שם בתשוב' ובודאי נעלם ממנו לשון הרמב"ם והטור בסי' שע"ה ובש"ע שם דמבואר להדיא להיפך דבין ביורד שלא ברשות או יורד ברשות צריך לישבע שבועת המשנ' בנק"ח וכמ"ש ג"כ המ"מ וב"י שם ואף שכתבתי דמוציא ומקור הדין שהוציא המ"מ והב"י דין זה מהש"ס נסתר כיון דהבעל הוי כיורד שלא ברשות מ"מ נ"ל שיש לדברי הרמב"ם וטור מקור הנובע ממקום אחר בסוגיא זו דשם קאמר אביי שאם היתה שבח יותר על ההוצאה נוטל ההוצא' בלא שבועה א"ל רבא א"כ אתי לאיערומי אלא אמר רבא שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה עכ"ל הרי דלפי ס"ד דאביי דבעל הוי כיורד ברשות ואפ"ה צריך שבועת המשנה כי היכי דלא ליתי לאיערומי לכן פסק כן הרמב"ם והטור וכל הנמשכין אחריהם:

ומ"ש הסמ"ע בסי' צ"א ס"ק ט"ו דמי שהוציא הוצאה ברשות נשבע רק היסת כמה הוציא בזה ודאי לא כיון להלכה ונתעלם ממנו דברי הרמב"ם והטור סי' שע"ה דצריך לישבע בנק"ח ועיין בב"ח בח"מ סי' צ"א ובא"ה בקונטרס אחרון שלו סי' ע' דלפעמים אף בימי תנאים וחכמי המשנה השביע רק היסת וכמבואר מפרש"י בפ' כל הנשבעין יע"ש ועפ"ז יש ליישב ג"כ הקושיא שהקשה שם בתשובת עבודת הגרשוני ע"ש) וכן השיג עליו שם הש"ך בס"ק ך"ב: ומה שכתב שם בסי' צ"א מור"ם בהג"ה מי שהוציא הוצאת ברשות וכו' היינו משום דבלא ברשות לא שייך לומר ישבע כמה הוציא כיון דידו על תחתונה על כן לא פסיקא לי' דהא אם הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל ההוצאה כלו וכמפורש בסי' שע"ה וכל זה ברור ופשוט דלא כתשובת עבודת הגרשוני ועכ"פ זכינו לדין דבעל הוי כיורד שלא ברשות בנכסי אשתו הגדולה: וכדי שלא להשוות דברי המ"מ והב"י לטועים ממש בדבריהם תוך כדי דבור נ"ל ברור דס"ל דודאי אף דהבעל הוי כיורד שלא ברשות לענין שאם ההוצאה יתירה על השבח דאינו נוטל ההוצא' רק כשיעור שבח מ"מ חידוש הוא שחידשו חכמים בזה כיון שהבעל יש לו פירו' מנכסי מליג של אשתו ומה"ט הבעל בנכסי אשתו אין לו חזקה כמו שותף ולמה יקרא יורד שלא ברשות וצריכין אנו לומר דחכמים תקנו זה משום מילתא דשכיח שדרך הבעל להוציא הוצאה על נכסי אשתו ולפעמים יהיה שנואה בעיניו או יתקוטט עמה ירבה בהוצאת לכן תקנו חכמים שאינו נוטל רק כהוצאת שיעור שבח כדי להשגיח על נכסי אשתו כבשלו. על כן אין לך בו אלא חידושו דהיינו דוקא לענין זה הוי כיורד שלא ברשות אבל לענין שאר דברים אם השבח יותר על ההוצאה הוי כיורד ברשות (ולפ"ז אין צורך להגי"ה בדברי הרמב"ם בנכסי אשתו קטנה כמו שהגי"ה הרשב"א) ולהכי מדקדק המ"מ וכת' דבעל כיורד ברשות ולא יורד ברשות ממש וק"ל: