שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קח, קטע 3

לכן נ"ל פשוט בנדון שלפנינו דלענין זה הוי הבעל כיורד ברשות דאם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח דהיינו שאומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה או בחרבה לבנותו וכמבוארים הדינים ברמב"ם פ"י מ"ה גזילה והטור והש"ע בסי' שע"ה ולא יוכל לומר טול עציך ואבניך כנ"ל הק"י: דיני גיטין שאלה קיג אשה אחת צעק' במר נפשה ומייללת בקולה על בעלה שהכה אותה איזה פעמים והתרו בו ע"פ ב"ד שלא יכה אות' עוד שאל"כ יכפוה לגרשה וכמבואר בא"ה סי' קנ"ד סעי' ג' בהג"ה ויהי היום ואין איש מאנשי הבית בבית רק הבעל ואשתו ומשרתו ויכה האיש את אשתו מכת אכזריות והיא צעקה ואין מושיע לה וכאש' מקול ענו' נתקבצו אנשי' לבית' לראו' ולשמוע מה הקולו' משמשות הראה להם מכות אכזריות שכל אחוריה וגבה נפוח ונצרר ממכות רשע שהנה בעלה והוא כופר בכל ואמר שלא הכה אותה כלל רק שאולי היא חבל' בעצמה או משרתו לתלו' הסרחון בו ושמא עיניה נתנה באחר: והיא אומרת שאיך אפשר לחבול בעצמה כל כך לאחוריה אף גם איך עולה על הדעת לחבל בעצמה כך ומשרתו מעולם לא עלה על דעתו להכות אותה מעולם גם הוא מועד בכך והמשרת הוא עד מסייע לה ילמדינו רבינו הדין עם מי: תשובה עיקרא דהא מילתא יש לדמות למה ששנינו במתני' דפ' כל הנשבעין נחבל כיצ' היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ואמר לו חבלת בי והוא אמר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל ע"כ וקאמר בש"ס נחבל כיצ' אמ' ר"י אמ' לא שנו אלא במקו' שיכול לחבול בעצמו אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה וניחוש דלמא בכותל נתחכך תניא רבי חייא שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו ודלמא אחר דליכא אחר:

וכתב הרמב"ם בפ' המשניות ובהלכותיו פ"ה דחובל ומזיק והראש שם בפ' כל הנשבעים על הא דקאמר בש"ס ודלמא אחר הפי' שאמר לאחר הכני פצעני כדי לענוש לזה ונראה דהוכרחו לפ' זה דאל"כ תקשה דאיך יעלה על הדעת ודלמא אחר כיון שזה תובע לזה הנחבל ואינו תובע להאחר וחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו מהיכי תיתי שיתבע למי שלא הזיקו וימחול למי שהזיקו באמ': לכן הוצרכו לפרש שהוא עשה כן בכיוון שציו' לזה להכותו כדי לענוש לזה מפני איזה קטטה וכה"ג שיש לו עם הנחבל וק"ל: וא"כ בנדון דידן אף אי נימא שההכאות היו מאחוריה בענין שאי אפשר לעשות כן בעצמה וכגוונא דמתרץ הש"ס שעלתה לו נשיכה בגבו מ"מ כיון שהי' בבית עוד אחר דהיינו משרתו אע"פ שהיא אינו תובע תו חיישינן שהיא ציוותה למשרתו שיכה אותה כדי לכפות לבעל שיגרשה שמא עיניה נתנה באחר ומשרתו אינו נאמן אפי' כעד אחד כיון שהוא נוגע בדבר וכן מוכח בש"ס דשבוע' שם דלפי מה דס"ד של המקשן דמיירי דאיכא אחר בהדייהו ואפ"ה צריך הנחבל לישבע ולא אמרינן דאותו אחר הוא עד המסייע לפטרו משבוע' (דאפי' בנשבעין ונוטלין דינא הכי וכדאית' בתשובת מיימוני דספר משפטים סי' פ"א והובא ג"כ בהגהות ש"ע בסי' פ"ז לפסק הלכה סעי' וי"ו בהג"ה ע"ש בש"כ ס"ק י"ח וי"ט) אלא ודאי דאין זה עד מסייע כיון שנוגע בדבר שיש לחשוד שהוא הכה אותו בציווי כדי לחייב את זה וחיישנן לרמאות ולקנוניא על כן לא מהני עדותו כלל וה"ה כאן בנדון שלפנינו:

ואין מקום לומר כיון דכאן איכא רגלים לדבר שהבעל מועד בכך להכות את אשתו וגם הוא נגד הסברא שהמשרת יכה את אשת אדוניו ובעלה אדונו אתה עמהם בבית ואיך הניח להכות את אשתו שהיא כגופו ולא מיחה במשרתו וחזר להכותו אלא ודאי שהוא בעצמו עשה הנבלה הזאת וא"כ אפי' שבועה אינה צריכה וכופין אותו להוציא כיון דאיכא אומדנת המוכיחות שהוא עשה לה כל זאת: זה אינו דהא קי"ל דלא כרב אחא דאמר גמל האוחר בין הגמלים ושור שהיה רועה ונמצא שור הרג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים זה ודאי הרגו או נשכו וכמבואר בטח"מ סי' ת"ח דלא אזלינן בתר אומדנא כי האי אף בדיני ממונת כדמסיק הש"ס בסנהדרין פ"א דיני ממונת דף ל"ז ע"ב ועיין בפ' אלו הן הנשרפין דף פ' ע"א שנים שהיו עומדים ויצא חץ מב מביניהם והרג שניהם פטורין ואמר ר' יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם ופרש"י שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקה לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה: וא"כ ה"ה בנדון שלפנינו: ואל תשיבני מהא דכתב הרמ"ה והובא בטח"מ ס"ס צ' וז"ל כתב הרמ"ה מסתברא היכא דאיכא אחר עמו דבריר ליה לסהדי דלא חבול ביה האי אחר כמאן דליכא אחר דמי ונוטל בלא שבועה עכ"ל הרי משמע מדברי הרמ"ה דסומכין כה"ג על פי אומד הדעת של העדים וכן מצאתי ראיתי בחידושי דינים לספר דברי נב"א דף ח' ע"א שפי' הוא דברי הרמ"ה דמיירו כגון שזה האחר הוא אדם כשר וירא שמים הלכך נוטל בלא שבועה: אלא שמתמיה שם על הרמ"ה שדעתו הוא נגד סוגית הש"ס והפוסקים שכתבתי דלא אזלינן בתר אומדנא כי האי והניח דבריו בתימא אכן באמת לאחר העיון נלע"ד אין כאן אפי' קצת קושיא דודאי לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ה מ"ה חובל ומזיק דין ד' וז"ל קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעל זרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנק"ח עכ"ל:

וכתב שם המ"מ וז"ל ודעת רבינו שהו' קנס שאין לך עדות מתקיימת בלא ראיה ובלא ידיעה כזה העדות עכ"ל: וא"כ אם דעת הרמ"ה כהרמ"בם לא קשה מידי דבנחבל משום קנס שאני אף דבשאר עדו' לא מהני הכא שאני דחדוש הוא שחידשו חכמים בקנס ואף אי נימא דדעת הרמ"ה כדעת הראב"ד בזה שהשיג על הרמב"ם דלא מטעם קנס הוא אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן ע"כ האמינהו לזה בשבועה עד כאן לשונו: מכל מקום לא קשה מידי על הרמ"ה דאפשר לומר דכוונתו בהא דבריר ליה לסהדי דהיינו שזה האחר תש כחו שאין לו כח לחבל כל כך או שראה אותו שהביט באותו פעם מחלון וכה"ג או שהיו ידיו כפות בענין שא"א לו להכות וכיון דאיכא אומדנא דמוכח כולי האי ודאי מהני: וכה"ג מבואר להדיא בתוספ' בפ' שבועת העדות דף ל"ד ע"א ד"ה דאי אית ליה דר' אחא ע"ש וכן מבואר בדברי תשובת הרא"ש הובא בטח"מ סי' ס"ה סעי' ך' וכ"כ הב"ח בסי' ת"ח ע"ש נמצא דלק' מ על הרמ"ה אבל הא דאדם כשר וירא שמים ודאי לא מהני כלל ושלא כדעת דברי בב"א: ונחזור לנדון דידן דאף אי נימא דהוי ג"כ אומדנא דמוכח טובא מ"מ אע"ג דאפשר דמהני לענין נחבל דנוטל בלא שבועה מ"מ לענין להוציא אשה מבעלה וכמה קשה גירושין ולדעת מקצת פוסקים דיני נשים כדיני נפשות דמיא וגם האומדנא אפשר אינו ברור כל כך א"כ די בכך שנאמין אותה בשבוע' בנק"ח כדין הנחבל אבל בלא שבוע' אין להאמינ' לכפות אותו לגרשה ואם אפשר לתווך השלום מתוך מריבה זו מה טוב ונעים לשבת יחד כי גדול השלו' בין איש לאשתו ושלו' על דייני ישראל כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קיד מהרב הגדול ה"ה מוהר"ר ליב אב"ד דק"ק פערשי זצ"ל:

איש אחד שהלך מאשת נעורים ולא חזר ולא נודע מה היה לו וישבה גלמודה לערך ב' שנים והיא ילדה בת טוב שני' ובת טובים ועת' נודע שהלך דרך פייארן מקו' אשר אין רגל יהודי מצוי על שלושים פרסאות ושם המיר דתו והוא משרת אצל שר גדול באופן שאין לכופו שיבא לב"ד ליתן גט לאשתו ואי אפשר להביא ב"ד למקומות ההם מפני הסכנה כידוע: ויש גילוי שבריצוי כסף יכתוב בכתב ידו לכתוב וליתן גט לאשתו ועוד יש תקנה דאפשר להביא שם שני עדים וסופר ולומר לפניהם אבל לסדר ולכתוב גט שם אי אפשר אם יש תקנה לעלובה זו: תשובה אף דכל גדולי פוסקים והוא מתוספת וירושלמי פסקו דאין לסמוך על פי כתבו ליתן גט לאשתו כמבואר בב"י בסי' ק"ך באורך: מ"מ במקום עיגון כי האי אפשר דיש להתיר וכמ"ש בתשובת להרד"ך והובא ג"כ בספר בית שמואל ומסכים עמו אף דגברא חזינה וראי' לא חזינא כי גוף התשובה לא נמצא בידי לע"ע: מ"מ יש ראי' ברורה לדבריו מדברי הרא"ש פ' התקבל שכתב וז"ל ולא עוד אלא אפי' כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לו ונתנה לה פסול עד שיאמר לסופר וכו' אע"ג דהרכנה מהני אפשר דהרכנה עדיפא טפי משום דמראה בגופו: א"נ נשתתק דאי אפשר בענין אחר אקילו ביה מפני תקנת עגונות עכ"ל הרא"ש: הרי להדיא דלתירץ שניה היכא דאיכא תקנת עגונת שרינן ע"י כתב וזה הוא ג"כ לדעת ר' ירוחם והרמב"ם כמבואר בב"י שם: ואין לסתור ולומר דהרי כבר כלל זה מסור בידינו דתירץ ראשון בפוסקים עיקר: וכמ"ש ג"כ בספרי מנחת יעקב כלל לו ס"ק ל"ט בשם תשובת האחרונים וזה אפשר כוונת הטור בא"ה שפשק בסי' ק"ך כתירץ ראשון של הראש דבנשתתק אין להתי' אלא ע"י הרכנה ולא ע"י כתב:

ובב"י שם טרח לימצא טעם לדברי הטור ולפי כלל זה הטעם פשוט דתירץ ראשון עיקר אי משו' הא לא חבר' חדא כיון שהרא"ש עצמו אינו תופס תירץ ראשון לעיקר שכתב רק דרך אפשר הרי שדיחויא בעלמא הוא ועוד ראי' ברורה דתירץ שני עיקר מסוגיא דש"ס דגיטין דף ע"א דגרסינן שם אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר ר"י מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ע"כ ואם אית' לתירץ ראשון דהרכנה עדיפא טפי לא מקשה הש"ס כלום דהלא טובא קמ"ל וק"ל:

אף די"ל דהתופסתא והירושלמי שהם מקור תירץ ראשון פליגי על תלמודא דידן מ"מ קי"ל דתלמודא דידן עיק' גם בחידושי הרש"בא מדחיק מאוד ליישב קושיא זו ועי"ל דודאי בנשתתק כיון דאפשר על ידי הרכנה יש לחוש להחמיר כתירץ ראשון שבהר"אש ולא נסמוך אכתיב' כיון דיכול להרכין בראשו שהיא עדיפא קצת אף לתירץ שני יש להחמיר כתירץ ראשון ונראה שזה כוונת הטור שפסק כתירץ ראשון להחמיר בנשתתק משא"כ בנדון כזה אם אי אפש' בענין אחר ודאי אין דנין אי אפש' משאפש' ויש לסמוך במקום עגון אכתבו אף לדעת הטור וכן פסק בתשובת מב"יט ח"ב סי' קנ"ה אך לפי מ"ש מר בסוף שאלתו דאפש' להבי' שם שכו עדי' וסופ' ולומ' לפניה' כו' א"כ בודאי דאין להתיר ע"י כתב כיון דאפשר ע"י אמיר' על כל זה הדבר קשה לעשות מעשה כזה ולכאורה אין למכתה תרופה בנדון זה דהמומר כאשר פשוט ומבואר בתשובת גדולי האחרוני' ה"ה תשובת מהרי"ל בסימן ק"ה ותשובת מהרי"ו סי' קך"ו ופסקי מהרא"י סימן מ"ב ומ"ג ותרומת הדשן סי' רל"ז ותשובת מהר"מ מלובלין סימן קו"ח ושאר כל האחרונים דבמומר חיישינן שיבטל השליחות והגט ואין לו תקנה אלא ע"י שיעשה תחלה שליח לקבלה ואח"כ שליח להולכה וזה אי אפשר לעשות שליח על דרך זה כיון שלא נכתב עדיין הגט רק שמצוה לעדים ולסופר לכתוב הגט: ואף שכתב בש"ע סי' ק"מ וקמ"א בלשון יש אומרים מ"מ לא מצאתי מי שחולק בדבר זו ובתשובת מהרי"ו מבואר שהרז"ך הי' רוצ' להכשיר הגט מ"מ בתשובת מהרי"ל סי' ק"ה מבואר שהרז"ך עצמו הי' מסופק בדבר ושאל למהרי"ל איך יתנהג ופסק לאסור וליכא למימר דבחשש עיגון כמו בנדון דידן יש להקל דהא שם בתשובת מהרי"ל מבואר דאפי' בחשש עיגון אין להקל:

איברא בתשו' הב"ח סי' ק"ב מיקל במקום עגון במומר אם עשה שליח להולכה לבד אם אין אנו יודעין שיודע שיכול לבטל הגט וכן משמע קצת בתשובת תמים דעים סי' קצ"ו דלא חיישנן לביטול הגט במומ': מ"מ אין ראי' מדבריה' דאינהו מיירו בגט כתוב כבר ומסרו ליד שלוחו לא חיישינן שבטלוהו: משא"כ בנדון דידן גרע טפי כיון שמצוה רק על פה שיכתבו ויתנו בקל יוכל לבטלו וגם אין לצדד היתר ולומר כיון דבנדון דידן מיירו שהוא במקום שאין רגל יהודי מצוי על שלושים פרסאות וביטל גט בעינן בפני שנים ולא חיישנן חששא רחוקה שיזדמן לו שנים כשרים לבטל בפניהם קודם נתינת הגט. גם זה אינו דהא מבואר בתשובת הר"ן סי' מ"ג דיכול לבטל ע"י כתב וכן פסק בש"ע סי' קמ"א. ואין לומר דהא מבואר בדברי הר"ן שם הטעם דמהני ביטול ע"י אגר' וכ"י וז"ל וכיון דגט כותבין בפק"ח ע"פ כתבו כ"ש דביטול ע"י כתבו מהני ואע"ג דבתוספת' משמע דאפי' בפקח אין כותבין ע"פ כתבו מ"מ יש לחוש ולהחמיר עכ"ל: וא"כ לפי מה שכתבנו דדעת רוב הפוסקים דאין להתיר בגט ע"פ כתבו: א"כ ודאי דיש לסמוך על גדולי פוסקים אלו שאינו מועיל כתב לענין בטול: איברא כד מעיינן שפיר יראה להדיא שגם זה אינו אף שאין אני כדאי להשיג על גדול שכמותו תשובת הר"ן מ"מ תורה היא כי בודאי ברור דביטול לכ"ע מהני ע"פ כתבו וא"צ לשמוע קולו דוקא כמו בכתיבת גט דהא מבואר בש"ס דאפי' בגילוי דעתו בעלמא פליגי משמע דע"י כתב לכ"ע מהני בביטול ועוד דכל הפוסקים שפסקו שאין לכתוב הגט ע"פ כתבו היינו להחמיר אבל לא להקל לענין בטול:

ואם נאמר שעדיין יש למכתה תרופה בדרך זה להניח שם באותו מקום שהמומר שם שני יהודים ושלא זזה ידם מידו עד אשר ידעו שכבר ניתן הגט ואח"כ יעידו לפני ב"ד שידעו שלא ביטול השליחות והגט וכה"ג מבואר בתשובת משפטי שמואל סי' ס"ד בגט ע"י שליח דמהני בכה"ג אך שהו' דבר קש' מאוד ואינו מצוי לעשות כן לכן נ"ל דאין לה תקנ' אלא בכה"ג שאותו סך ממון שצריך ליתנו לו כדי שיצו' לתת גט כיון דמקרבי דעתו לגבי זוזי ישלישו אצל שליש אח' עד זמן מה שכב' נתנו הגט ולא בטלו זאת ועוד אחר' יפסול כל עדים שיעידו על הביטול או על קיום חתימתו וישביעו אותו על כך בחלק לעו"ה ובודאי היכא דאפשר בענין אחר עבדינן כמשמעות הפוסקי' והש"ס דגיטין דף ל"ג בהא דקאמר כי מטמרי מה הוי וכו' ובדף ל"ד בהא דאמר ר' ירמי' אותיבו קרי באונכי ולא קאמר דיפסל כל העדים אבל במקום דאי אפשר בענין אחר ואיכא חשש עיגון סמכינן על תקנה זו וכן משמע שם בתשוב' משפטי שמואל ע"ש ומו"ח הגאון המפורסם מהור"ר וואלף נר"ו כתב שירחיב לו את הדרך לומר שצריך זמן הרבה לנתינת הגט כיון שהיא במקום רחוק ויהיה סובר שיש לו עוד זמן לבטל הגט ובאמת יקרבו את האשה עם הב"ד סמוך לאותו המקום שאפשר כדי ליתן הגט מהר והאריך בזה בתשובתו וכן נ"ל אם יסכימו המורים (ועיין בתשובה הסמוכה סימן קט"ו מבואר מעשה בגט שניתן בק"ק ליבנא על דרך זה ויצא הדבר בהיתר) ה"ק יעקב: שאלה קטו מעשה שהיה פ"פ כך היה באש' אחת שהיתה יושבת עגונה וגלמודה מבעל' זה כמה שנים ואח"כ אירע שנסע בעלה שהחליף דתו עם שיירא בעלי מלחמות בליבנא הסמוך להרחיק נדוד וריצה את עצמו מרצונו הטוב לגרש את אשתו אך שלא היה יכול לשהות בכדי שיעשה כל סדר הגט:

בכן נסעתי לשם בכח ב"ד יפה עם הסופר ועידי החתימה והרשאה ושליח הגט שיצוה לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ושליח שיתן הגט לידה: ואף שלא היה נעלם מאתנו שאין לסמוך על זה אם לא בשעת הדחק וכ"ש בגט מומר לעשו' שליח להולכה חיישנין שיבטל הגט: ואי אפשר לעשות התקנה לעשות שליח בשני אופנים לקבלה ולהולכה כדין המומר כי לא מהני תקנה זו כיון שעדיין לא נכתב הגט ודאי יש לחוש לבטולו מ"מ סמכנו על זה בשעת הדחק ועיגון כי האי וכבר נעשתי סניף להתיר במעשה כזה שנשאלתי מק"ק פערשי עיין בתשובה הקודמת: מלבד שיש קצת צד להקל בנדון זה שהבעל אומר שלא החליף דתו כלל וגם ראינו שמגרש בלי שום אונס והכרח כלל ולא בשביל שוחד ממון רק מרצונו הטוב שאין לחוש כל כך שיבטל וצוה הכל כאשר סדרתי: וכאשר באתי אל מושב זקנים פה פראג לסדר הגט נפל בה כמה ספיקות כי בודאי על סדר הגט לכתוב מקומו וזמנו אין לפקפק אף שהמעשה כבר נעשה בליבנא ד"ט אב והגט נכתוב אחר כמה ימים אין לחוש כי אין זה דבר חדש וכמו שפסק הרמב"ם פ"א מה"ג והטור והש"ע בא"ה סי' קך"ז סעי' וי"ו דכותבין הזמן והמקום כשעת הכתיבה וכדאית' להדיא בש"ס דיבמות דף קי"ו ע"א האי גיטא דאשתכח בסורא וכו' א"נ מילי מסר כדאמר רב לספרי יע"ש אך שנפל ספק בענין נוסח הגט כי בדעתי היה לסדר הגט על פי תשובת ה"ל קטנות בחלק ב' בקונטרס לגיטן סי' ס"ד סעי' ה' שכתב וז"ל ובגט זה שהוא נחפז ללכת ואינו יכול להמתין עד שיכתוב הגט לא יכתב בו העומד היום ולא העומדת היום וכו': והנה מ"ש שלא יכתוב בו העומד היום זה ודאי היא נכון כיון שאין הבעל כאן וכמבואר בש"ע סי' קד"ח סעי' ב':

אך מ"ש ולא העומדת היום סתימות לשונו משמע כל שהבעל נחפז וכול' ואינו אצל הכתיב' אף שהיא אצל הכתיב' אין כותבין העודמת היום הוא לכאורה כמלתא בלא טעמא מ"מ אמרתי אולי כוונתו כיון שהבעל נחפז ללכת א"כ צריך לעשות במקומו שליח שיתן הגט לאשתו וכל היכא שהבעל משוי שליח להוליכו לאשתו אין כותבין הגט במקום האשה ואז אין כותבין העומדת וכו' אצל האשה כמבואר שם בש"ע: וא"כ אף בנדון כזו שאע"פ שהאש' היא במקום הכתיבה מ"מ כיון שהגט ניתן ע"י שליח אין לכתוב העומדת היום שלא תחלוק בשליחות (דוגמא לדבר אית' בש"ס דריש גיטין לענין בפני נכתב ובפני נחתם ע"ש) וכיון שכתב בהקדמתו בה"ל גיטין שלקט הדברים מגדולי חכמים אמרתי לסמוך על דבריו בשב ואל תעשה דעדיף: אך שרבותי וחבירי רבו עלי לכתוב העומדת כיון שהאשה בכאן: גם בענין נוסח ההרשא' היה קצת פקפוק בדבר דכיון שנכתב הגט אח"כ ע"פ מה שציווה הבעל צריכין בו כמה שינויים: ובאותו פעם לא היה מחותני האב"ד הגאון מהר"ד אפנהיים פה שהי' בבית חמיו הקצין יצו: ובאנו אל השופט הכהן אשר היה פה עמנו הגאון מהר"נ כ"ץ אב"ד דק"ק פרנקפורט באכסניא של תורה ולא רצה להכריע למעשה ואמר שלא ראה מעשה מרבותיו שסדרו גט על פי צוואת הבעל שהרחיק נדוד וגם בית חמי הגאונים יצו לא רצו להכריע למעשה בכן לא רצינו לעשו' מעש' עד שיבא מורה צדק לעדתו והו' הגאון מוהר"ד הנ"ל ונתעכב נתינת הגט עד שאחד מעידי החתימה שלוה הבעל חלה את חליו אשר ימות בו ומדאגה מדבר שאם ימות העד יהא עיגון עולם עלת' ההסכמ' מאת מחותני הגאון אב"ד נר"ו לסדר הגט שמה בליבנא בכן סדרתי הגט שמה עם צירוף שני דיינ' מו"ש והא לך נוסח הגט: