שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קח

שאלה קח חזר השואל הרב דק"ק צאנז וז"ל תשואת חן להוד רום מעלתו על כל הטובה אשר גמל אתי ולא מנע תורתו תורת אמת ממני ושכרו כפול ומכופל מן השמים והנה כאשר החל רום פאר מעלתו ושפעת כבודו כן יגמול חסד עמדי להראני עוד נפלאות מתורתו כי חביבים עלי מאוד דבריו והם הלכ' למש' מסיני עוקר הרים והנה באתי להודיע למר שמצאתי בספר בית שמואל במהדורא בתרא בסי' ע"ז כתב בשם הט"ז ז"ל הא דמוציאין ממנו דוקא בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אלא א"כ שתפסה וכן משמע במרדכי עכ"ל ובקיצר הדינים כתב וז"ל וצריך לחזור לה אפי' מעות הנדן כן משמע מכל הפוסקים ולא כב"ח אבל א"צ להחזיר את שלה עד בשעת הגט אבל קוד' הגט א"צ להחז' אא"כ שתפס' היא אין מוציאין מיד' וקוד' שגירש' וכל אחד יושב לבדו משמע דאין לזה על זה שום תנאי כתוב' אלא אם מתה יורש אותה וכל זה מיירו שביררה טענה שלה למה מאוס עליה עכ"ל ונלע"ד כמ"ש הט"ז דכן משמע במרדכי כוונתו לדברי המרדכי סוף כתובות והובא דבריו בחלקת מחוקק בסי' ע"ז בהשגות שהשיג על הב"ח סעי' ה' שכתב וז"ל דדינא דמתיבתא הוא כאלו היה מוציאה מדעתו היה צריך לשלם לה נצ"ב וכו' מזה משמע דדינא דמתיבתא הוא דוקא בזמן הגט כנלע"ד ראי' לדברי הט"ז הנ"ל וא"כ לפ"ז משמע דקוד' נתינ' הגט לא דיינינן כלל דינ' דמתיבתא רק דינא דש"ס ובדין הש"ס פשוט הוא דאם הוא ביד שליש הוא בחזקת הבעל כמ"ש הריב"ש והובא דבריו בב"י ובב"ח וכ"כ בספר בית שמואל ובתשובת מהר"א ששון סימן קפ"ו פוסק דהבעל יכול לומר קים לי כהרשב"א וצריך דוקא תפיסה אף בטענה מבוררת מכל אלו הראיות היה נלע"ד שהמעות בחזקת הבעל בנ"ד אף שלא בא לידו עדיין והעיקר שמתחלה כשהושלש המעות ביד שליש הושלש ע"ד שימסור המעות להזוג אך הבעל התרצה את עצמו שיתעסק בהן השליש לטובת הזוג זמן רב ובספר בית שמואל בסימן נ"ב כתב בזה שהוא בחזקת הבעל ואף אם יהיה ספיקא דדינא היה נלע"ד דאביו ואחיו של הבעל נקראו מוחזקים ויכולין לטעון קים לנו כדי שיועיל השטר מחילה וכמ"ש ראי' לזה מטור א"ע סי' ק"ו וכ"כ בספר ב"ש.

סי' נ"ז ס"ק ך"ח: ומה שהוד רום מעלתו תמה עלי מאוד על שהבאתי ראיה לזה מדברי תקפו כהן דף פ"ב ושם משמע לכאורה איפכא הנה המאור הגדול אב"ד דק"ק פינטשוף תמה עלי ג"כ בזה אך כתבתי לו דנלע"ד דהתקפו כהן מיירו כעין מעשה שכתב בתחלת הספר שעל המעות שחייב הלוה למלוה ליכא שום ספיקא דדינא רק על מעות אחר שביד המלוה יש ספיקא דדינא והלוה אינו יכול להוציא ממנו שהמלוה מוחזק בו ורוצה הלו' לתפוס זה המעות שחייב על שטר זה משום ספיק' דדינא שעל המעות שביד המלו' על זה כתב דאין יכול לתפוס משום ספיקא שבא ממקום אחר אבל בנדון דידן שהספק אם המעות שייך לבעל ויכול למחול או לא נלע"ד דהוא דומה ממש לדין הנזכר בא"ע בסי' ק"ו דכשם שהתם הספק הוא אם נמחל כתוב' כן כאן הספק אם נמחל השט"ח ומאוד מאוד נפשי בשאלתי שיעשה עמי חסד שלא ימנע תורתו ממני כ"ע תלמידו החושק וכוסף ליהנות מזיו תורתו ה"ק משה בלא"א מהר"ר מנחם נחום סג"ל זלה"ה חונה פה ק"ק צאנז:

תשובה מה שמכ"ת חוזר על הראשונות מפני שמצא חידוש בספר בית שמואל במהדורא בתרא שכתב בסי' ע"ז בשם הט"ז ז"ל הא דמוציאין ממנו דוקא בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כפינן ליה אין מוציאין כלום ממנו אא"כ שתפסה וכן משמע במרדכי עכ"ל הנה באמת כאשר כתבתי תחלת התשובה הרגשתי בדברי הט"ז אלו אך לא רציתי לכתבו בתוך תשובתי מפני שראיתי שמכ"ת ושאר תשובת הרבנים המופלגים שהעתיק תוך כתבו כולם לא הזכירו מחילק זה אמרתי חדא מתרי טעמי או שבנדון דידיה הוא גם כן בזמן הגט באמת או לפי שלא השגיחו בדברי הט"ז בזה לפי שהוא נגד משמעות הפוסקים ראשונים ואחרונים כאשר אבאר ועכשיו בכתבו שנית ראיתי שמכ"ת רוצה לתפום לדברי הט"ז לעיקר ועושה סעד לדבריו מדברי המרדכי סוף כתובות שכתב וז"ל תקנת חכמים היא להקל על בנות ישראל שלא תצאנ' לתרבו' רעה לפי שראו שנתקלקלו הדורת ותקנו לכל הפחו' דשקלה נכסי' צאן ברזל לא נכסי מלוג ועשו אותם בנכסים כאלו הוא מוציאה ולא מחמת מרדה ואלו היה מוציאה מדעתו היה צריך לשלם נכסי צאן ברזל השת' נמי תקינו הכי עכ"ל הנה בודאי לכאורה כיון מכ"ת בזה האמת שזה הוה כוונת הט"ז כמ"ש וכן משמע במרדכי דמשמע כן מדבריו לפום ריהטא אבל אחר העיון היטב נראה דהט"ז לא דק בזה במחילת כבודו במקומו מונח חדא דאיך יהי' זה כוונת המרדכי דהא המרדכי עצמו בסוף פ' אע"פ כתב להדיא להיפך וז"ל לפעמים רבות בא כזה מעשה ודיני כך דיהבינן לה מה דעיילה ומעגנינן לה עד שתתפייס להיו' עמו או עד שיתפייס הוא ליתן גט עכ"ל הרי להדיא דנותן לה מיד אף שאינו רוצה ליתן גט וכלשון זה כתב ג"כ באגודה פ' אע"פ ובהג"ת אשרי שם בשם המרדכי וכן בהרא"ש עצמו שם ובקיצר פסק הרא"ש יע"ש ובתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' ה' מבואר להדיא כן דאין כופין אותו להוציא ומ"מ צריך ליתן לה מה שהכניסה לו וכן משמעות הטור וב"ח ורמ"א בהג"ה ושאר אחרונים וכן מבואר בתשובת מהר"של סי' ס"ט וכן מבואר ומוכח ג"כ מה שטרחו האחרונים לתרץ דברי מהר"מ שבמרדכי וכמו שהוזכר ג"כ בתשובתינו הראשונה בהא דאי תפסה ולא קא מוקי בפשיטות שלא בזמן הגט אלא ודאי דאין חילוק וכן מבואר להדיא בתשובת הרשב"א סי' תת"ס ובהגהו' מרדכי דפוס קראקא דף קפ"ב ע"ג כתב וז"ל הקשה מהר"מ וז"ל וא"כ דחייב לה נכסי צאן ברזל היכא דחזיא דאשמוטי נכסי תמרוד ותתפוס בנכסי ותאכל היא ותחדי וי"ל אין זו שמחה שלימה אחרי דבידו לעגנה ונהי דאיהו נמי מעוגן בתקנת ר"ג מ"מ איהי נמי מעגנא עכ"ל הרי דאף שמעגנה ולא נתן גט מ"מ דיינן דינא דמתיבתא:

ואף שיש מקו' לבעל דין לחלוק ולתלות שלשון זה דתשובת הרשב"א והגהו' מרדכי אלו במ"ש ותתפוס בנכסי משמע דוקא אי תפסה: אי משום הא לא תברא חדא דהא כתב תחלה בלשונו לשלם לה משמע דבלא תפיסה איירו אלא דמ"ש ותתפוס הוא רק לשון בעלמא כאלו כתב ותיקום בנכסי ע"פ ב"ד: ועי"ל והו' עיקר דהקושי' ותמרוד קאי אף באמתל' שאינ' מבוררת על כן צריך לכתוב ותתפוס וכמו שכתבו האחרונים על דרך זה לתרץ דברי מהר"מ במקום אחר כמבואר בתשובתינו הראשונה: כלל כל משמעות דברי הראשונ' ואחרוני' ומדברי המרדכי עצמו הוי להיפך מדעת הט"ז בזה: ועיקר מטרין של הט"ז שהוא מהמרדכי כמ"ש מכ"ת שכן משמע מדבריו בסוף כתובת אין ראיה כלל לע"ד דאדרבה דוק לאידך גיסא וזיל בתר טעמה שכתב תקנת חכמים היא לתקנת בנות ישראל שלא תצאנה לתרבות רעה ומה הועילו חכמים בתקנתם אם לא ירצה לגרש לפי שאין כופין ולא יתן לה נכסי צאן ברזל כיון שאינו רוצה לגרשה לדעת הט"ז מכ"ש שתצא לתרבות רעה במאיס עליה בטענה מבוררת אלא ודאי אף דאין כופין אותו להוציאה מ"מ משום תקנתא דידה עשו חכמים כאלו היה מוציאה מדעתו וצריך ליתן לה הנצ"ב מיד אף שאינ' מוציאה כדעת המרדכי עצמו בפ' אע"פ וכל הפוסקים וזה פשוט כוונתו ג"כ כאן ושלא כדעת הט"ז: ואולי כוונת הט"ז עצמו בדרך אחר שלא יהא נגד דעת כל הפוסקים והבית שמואל קיצר בהעתקת לדברי הט"ז ועכ"פ אם הכוונה כפשוטו כמו שהבין מכ"ת דבריו לאו דסמכא אינן נגד כל הני פוסקים ראשונים ואחרונים:

ועתה מ"ש מר עוד שהושלש על דעת שימסור המעות לאחר נישואין להזוג ומביא ראיה מספר בית שמואל סי' נ"ב הנה אין לכפול הדברים שכבר הוזכר בתשובתינו שזה לא דמי לנדונית חתנים כמבואר בתשובת מהרש"ל וכמפורש בתשובת מחותני הגאון מהרי"ל מקראקה שהעתיקו ואף אם יהיה ברשות הבעל לא יוכל לומר קים לי גם עיקר תמיהתי על כתביו הראשונים היה רק בדרך זה לפי שכתב בלשונו דאביו ואחיו של הבעל נקראי' מוחזקים על זה כתבתי דלא דמי לסי' ק"ו כיון שבשטר של אביו ואחיו ליכא פלוגת' כלל רק שהפלוגתא הוא בעסק הבעל ואשתו לכן ליכא למימר קים לי: כלל הדבר אני על עמדי עומד בתנאי כפול אם עדיין הם המסכימים הגאוני' המפלגי' מחותני מהרי"ל מקראקה וש"ב מהר"ע נר"ו ובאם לאו בטלה דעתי באלפי אלפים והאלף לך שלמה רבא וחייא ה"ק יעקב: שאלה קט ראובן שהשיא בתו והפריז לה סך מסוים לנדן ומתה תוך שנה ראשונה ב"מ והניח אחריה זרע נגמר בשערו וצפרניו ותוך שמנה ימים מעת לידתו מת הילד מתוך חליו ובעל מוחזק בכל אשר לו: אי יוכל ראובן להוציא מידו הנדוניא שנתן לבתו בכח תקנת שום כיון שהולד לא נתקיים שלשים יום או לא: תשובה האריכות בנדון זה הוא אך למותר לכאור' כי כבר מבואר כל חלקי התשובה זו בדברי תשובת האחרונים ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן כ"ח שהאריך בדברי ראשונים ואחרונים העלה לבסוף דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ויש לפשר הדבר דרך פשר ע"ש דבריו באריכות:

גם שם בסי' ק"ג כתב שאלו בא לפניו דין כזה היה עושה פשר דבר אפי' שלא מרצון הצדדים עכ"ל ומה רב גוברי' בזה ויש לו על מה שיסמוך והו' מתשובת הרא"ש כלל ק"ו הובא בש"ע בח"מ סי' י"ב סעי' ה' וכ"כ שם בסמ"ע ס"ק י"ב וכמבואר ג"כ מהראי' שהביא הרא"ש כלל ק"ז הובא בש"ע ח"מ סי' י"ב סעי' ה' וכ"כ שם בסמ"ע ס"ק י"ב וכמבוא' ג"כ מהראי' שהביא הרא"ש שם מפ' המפקיד דכל שאין הדבר יכול להתברר על פי הדין פשרה בזה היינו דינו ודלא כמשמעות תשובת באר עשק סי' קס"ג וכבר השגתי עליו באריכות בספרי משפטי יעקב סי' י"ב: גם בתשובת נחלת שבעה סי' פ"ב האריך בנדון זה שאין להוציא מיד הבעל מספיקא ושהסכימו עמו כמה גדולים ובאמת זו שקשה בדיני ממונות להוציא ממון מיד מוחזק היכא דיוכל לומר קים לי: ובר מן כל דין היה נראה לכאורה דבנדון זה הדין עם הבעל מכח ודאי ולא מכח ספיקא דדינא אפי' להוציא מיד מוחזק וראיה ברור' לזה מסוגיא דש"ס והתוספ' הרא"ש בסוגיא דיבמות, דף ל"ו ע"ב דגרסינן שם כל ששהה שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ולא חולצת ולא מתייבמת וכתבו שם התוספת והרא"ש וא"ת אמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן: ואומר ר"י דחיישינן למיעוט המצוי כמו במים שאין להם סוף דאשתו אסורה שאין מעידין עליו להשיא את אשתו עכ"ל תוספות שם: ומבואר בח"מ סי' רפ"ד במים שאין להם סוף אף דאשתו אסורה מ"מ לענין ממונא דהיינו נחלה היורשים יורדים לנחלה דאזלינן בתר רובא וחזקה שהוא בחזקת מת ע"ש א"כ בנדון דידן שאזלינן בתר חזקה דחזקת רוב נשים ולד מעליא ילדן שהרי התוספת בחדא מחתא מחתינהו כן היה נ"ל מדינא:

אף שבתשובת מהר"מ גלאנטי סי' כ"ב כתב בפשיטות דאם כתב זרע של קיימא צריך להיות דוקא שלושי' יום וכה"ג שמעתי בשם מוח"ז הגאון המפורסם מהר"ש זצ"ל שפסק כן למעשה גם בבית שמואל בא"ה סי' נ"ב ס"ק י"ח פסק כן בפשיטות מ"מ היה נראה לי מדינא כמו שכתבתי ובפרטות שבתשובת עבודת הגרשוני דוח' דברי תשובת מהר"מ גלאנטי בשביל תשובת הרשב"א ומהר"ין לב גם בתשובת נחלת שבעה סי' פ"ב והסכים כן בשם כמה גדולים הביא ג"כ בשם מוח"ז הגאון מהר"ש ודוחה דבריו ע"ש: אכן אחר העיון היטב ראיתי שאין לפקפק בדברי מוח"ז הגאון מהר"ש שפסק כן ומעשה רב ובפרטות שהיה מפורסם בהוראה והלכה כמותו בכל מקו' וכדאי הוא לסמוך עליו כי טעמו ונימוקו עמו לע"ד דאף שלדינא נ"ל דכה"ג מקרי זרע של קיימא דאזלינן בתר רובא וכמ"ש מ"מ בתנאים שמתנין בני אדם זה עם זה ולשון שטרו' וכן לשון התקנ' ודאי הולכין אחר מנהג ולשון בני אדם וכל שלא חי שלשים יום קוראים אותו נפל וכן קוברין אותו אצל נפלים ויוצא בחיק ואין מתאבלין עליהם כדאית' בי"ד סי' שי"ג לכן קוראין אותם בלשון בני אדם נפל כל שלא חי שלושים יום ועוד נראה דיש ללמוד הסתום מן המפורש דבתקנת טולטילה שהביא בטור א"ה ר"ס קי"ח מפורש כוונתיהם כן להדיא דלא הוי בן קיימא עד שיחי' שלושים יום וא"כ מזה יש ללמוד ג"כ לענין תקנ' שום דודאי היה כוונתיה' על מה שנקרא בלשון בני אדם בן קיימא ובודאי אלו ידעו החולקים טעם מקורן הדברים של מוח"ז לא היו דוחים דבריו במילי דכדי וכנ"ל ה"ק יעקב: שאלה קי מהרב המופלא מהר"ר מאיר אב"ד דק"ק טריר זצ"ל וז"ל: יש לי דעת לשאול מה דקי"ל בא"ה סי' קי"ג בענין עישור נכסים ואומד דעת אביו הוא דין פשוט שעישור נכסים אינו נגבה עד שתבא הבת להנשא כדאית' בתשובת הרשב"א סי' מ"ו והובא בהגהות מהרמ"א שם.

א"כ יש לצדד שמעון שמת והשיא בת אחת לראובן בחייו חיותו נכנסה לחופה ונתן לה שטח"ז כנהוג במדינה זו: ואח"כ אחר נישואי בתו לחתנו הנ"ל הלך שמעון לעולמו ומת בלא צוואה והניח אחריו בן אחד פנוי ושתי בנות קטנות פנוית: וב"ד כאבי יתומי' אמדו דעת השמעון הנעדר והפרישו לחלק שני בנות סך מסוים אח"כ קודם שנישאו מתו שתי בנות הפנויות ועתה יש לשאול אם יש לראובן חתנו איזה זכות לתבוע חלקו בכח שט"חז באותו סך שהופרש לחלק שתי בנות הנעדרים כי מאחר שעדין לא זכתו הבנות שמתו קודם נישואין ומעולם לא בא סך זה לידם א"כ יש לראובן עדיין חלק באותו סך. או דלמא יוכל הבן לומר שהבנות היו בעלת חוב דאחים ולא מתורת ירושה כלל ויש לי עוד דרכים ואופנים להפך לכמה גוונים אכן את דעתו דעת הרחבה אשמע: תשובה הנה לכאורה היה נראה לפי מה דמסיק הש"ס בפ' מציאות אשה דבת בעלת חוב דאחי הוי וא"כ האחים יורשים את אחותם ואין לחתנו ראובן שום שייכות בזה בכח שטח"ז שהוא רק בירושת חמיו:

ואף שמבוא' בסי' קי"ג בהגהות מהרמ"א שעשור נכסים אינה נגבה עד שתבא הבת להנשא והו' מתשוב' הרשב"א וכ"כ הר"ן ובתשוב' דברי ריבות סי' קע"ז ולכן כתב מר ג"כ בלשון השאלה כי מאחר שעדיין לא זכתה בעישור נכסים וכה"ג מצאתי ראיתי בתשובת מהר"י מטראני חלק א' סי' ק"ל שהאריך להוכיח כן וכתב וז"ל אע"ג דבת בעלת חוב הוי מ"מ לא הוי בע"ח דאבא שתזכה בו בשעת מיתת האב אלא ב"ח דאחי הוי שחייב להשיא' באותו עישור וכיון שמת ונשארו הנכסים כל אחת תשיא את עצמה דלא זכת' בהם עד שעת נישואין תדע מדאמרינן בש"ס ראשונה נוטלת עישור נכסי שניה במה ששיירה וחוזר' וחולק' בשוה ואי ס"ד דמשעה שמת אביהן זכו כל אחד בשלה היה לנו לומר שהראשונה זכתה בעישור נכסים שלה וכו' דהרי גבי פרנסה שמין באב ודאי שהאב לא היה משיא את הקטנה קודם לגדולה משום שנאמר לא יעשה כן במקומינו ומשעת מיתה זכתה גדולה בחלק' אלא ודאי דלא זכו עד זמן נישואין לכן אם באו להנשא כאחת זוכה כאחת: ועוד ראי' דבפ' מי שמת גבי נכסים מעוטים מבעיא ב"ח מה שתתמעט בנכסי' דפשיטא דלא ממעט כיון שלא הגיע זמנה לגבות עכ"ל משמע דלא זכתה בה אלא בשעת נישואין דאי זכתה משעת מיתת האב ואינו מחוסרת אלא זמן מ"ט לא ממעט כמו ב"ח דלא שאני לן בין ב"ח שהגיע זמנו ובין ב"ח מכאן ועד יו"ד שנים עכ"ל הר"י מטרני הרי להדיא מבואר מדבריו דלא זכת' הבת בעישור נכסיה עד שעת נישואין:

וא"כ בנדון דידן לדבריו עדיין יש לראובן חלק באותן עישור נכסי מכח שטח"ז איברא אחר העיון נראה דכל דברי מהר"י מטרני ממילא מופרכים במחילת כבודו ואף שאין משיבין את האר"י לאחר מותו מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאדרבה מוכח לכאורה בפשיטו' דמיד בשעת מיתת האב זוכין הבנות בעישור נכסיהן והו' חוב על אביהן ותדע שכן הוא דהא לפי מה שפשוט בש"ס וכל הפוסקים דפרנסה זו גובה ממשעבדי מה ששיעבדו האחין אחר מיתת אביהן קודם שנישאו ואם אית' דאין להם זכות עד שעת נישואין קשה אמאי טרפי ממשעבדי הלא אין ב"ח מאוחר טורף מלקוחת הקודמין: ותו דבנה בנין קבוע על יסוד רעוע דכתב ועוד ראי' דבפ' מי שמת וכו' וכתב הרא"ש וכו' שכח ונעלם ממנו דברי הרא"ש בפ' מציאת אשה שכתב להדיא להיפך וז"ל מצאתי כתב בשם הרב ר"י ז"ל דהא דאמרינן דבוגרת לא הפסידה עישור נכסים הני מילי היכא דבגרה אחר מיתת האב אבל אם בגרה בחיי האב וכו' הלכך אם מת האיש והניח בת קטנה אע"פ שבגרה או נישאת לא מחלה ולא הפסידה עישור נכסים דכבר זכתה מיד שמת אביה כו' ומסתבר הכי עכ"ל וכ"כ במישרים נכ"ג חי"א: ומה שמדקדק כן בתשובת מהרי"ט מדברי הרא"ש בפ' מי שמת אין זו אפי' דקדוק עניות דודאי אין כוונת הרא"ש שאינה מחוסרת אלא זמן: ומה שהקשה מ"ט לא ממעטא כמו ב"ח אף שלא הגיע זמנו י"ל ב"ח שאני דאיכא חדא לטיבותא כיון דכי מיית אית ליה ממעט וכדאיתא שם בש"ס משא"כ כאן דאיכא תרתי לריעותא שלא הגיע זמן וכי מתה לית לה והא דלא הזכיר הרא"ש טעם זה גבי עישור נכסים משום שכבר הוזכר טעם זה שם גבי בת אשתו וה"ה לעישור נכסים וכן בפרישה סי' קי"ב ס"ק ל"ה מרכיב באמת שני הטעמים יחד גבי עשור נכסים:

וראי' ראשונה שהביא שם בתשובה מהא דאמרינן וחוזרת וחולקת בשוה ואי ס"ד וכו' גם זו אין ראיה כלל דאף שאמדינן דעת האב ולא היה משיא את הקטנה קודם לגדול' שלא יעשה כן במקומינו מ"מ הא הש"ס לא קאמר שהקטנות ישאו קודם הגדולות רק להנשא כאחת קאמר ואמדינן דעת אביו דאם היה משיאין כאחת שהיה נותן להם שוה בשוה שאסור לשנות בין הבנים וה"ה לבנות מה"ט: והעולה מזה דמיד בשעת מיתת האב זכתה הבת בתורת חוב על האחים ואחיה מינה קאי ירית: ועדיין אין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף דמסיק בש"ס שהיא בעלת חוב דאחין מ"מ מבואר בתשובת מהר"מ פדוי סי' נ"א שכתב וז"ל עוד נראה לומר שסובר הגאון ז"ל שמה שאמרו שהבת בפרנסת בעלת חוב הויא ולא יורשת לאו כללא הוא שתחשב בעלת חוב לכל מילי רק למה שהזכיר התלמוד בהדיא דמצי לסלוקי בזוזי או בחד ארעא דאי לגמרי חשבינן לפרנס' כחוב א"כ אם בדרך משל הניח האב מא' דוק ויצא עליו חוב מן תשעי' דוקט יצא הבן נקי מנכסי האב כי הבת תטול עשר' מאח' שהי' בעלת חוב והבעל חוב נוטל כל הנותר מן היורש וא"כ תהד' הקושי' לדוכת' מה שהקש' בש"ס מי שיש לו עשר בנו' ובן אין לבן במקו' בנו' כלו' אלא ודאי לענין זה כיורשת הוי עכ"ל: וא"כ הרי להדי' דלא בכל מילי הוית כבעלת חוב רק להני שני דברים שהוזכר בש"ס להדיא: מ"מ אי משום הא לא תברא חדא שאין דבריו מוכרחים וברורי' כל כך אף שאין אני כדאי לחלוק על גדול שכמותו מ"מ יתנו ראיות עידיהן ויצדקו: דמ"ש רק למה שהוזכר בש"ס להדיא זה הוא נגד משמעות הרא"ש שכתב ג"כ דנ"מ לענין לגבות מן הראוי אף שלא הוזכר שם בש"ס והוא הסכמת האחרונים: והמ"מ כתב עוד דנ"מ ג"כ לענין לטרוף ממשעבדי בשבועה: