שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה קע

שאלה קע ראובן שמכר כל כלי כסף שלו לשמעון שני מאות אונץ ושמעון משך הכסף לביתו ונשאר חייב לו לערך שני מאות ר"ט וכשמעו אשת שמעון שמכר כל כספו התחילה לריב עמו שלא הי' לו למכור איזה כלים שבאו משבח בית אביה בכן הלך שמעון אצל ראובן שיחזור למכור לו איזה כלים שבאו משבח בית אביה שלו ויתן לו ריווח קצת וכן התפשרו יחד וניכה לו במה שנשאר חייב לו ע"פ החשבון בשביל כלים אלו ועדיין לא חזר ומשך הכלים לביתו אם יכול ראובן לחזור כיון שלא חזר ומשך משמעון או לא: תשובה דין זה פשוט וערוך לפנינו בטור וש"ע סימן קצ"ט וז"ל וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ במנה ונתחייב לראובן מנה ואח"כ הי' לשמעון חפץ אחר למכור ואמר ראובן לשמעון מכר לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי המכר שאתה חייב לי מהחפץ שמכרתי לך א"ל שמעון הן נקנה החפץ לראובן בכל מקום שהוא שגם זה דבר שאינו מצוי הוא לא הצריכו בו חכמים משיכה עכ"ל והוא הסכמת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם עיין בב"י שם דן מינה דאם בחפץ אחר אמרינן דנקנה בלי משיכה לפי שאינה מצוי וכ"ש באותן כלים עצמן שימכור ואח"כ יחזור ויקנה שהוא אינו מצוי כלל רק שדיברו הפוסקים בהווה יותר ותו דלא יוכל לפרש כן לשון הש"ס יש דמים שהן כחליפין דלא שייך אלא בחפץ אחר ודוק ונלמד דין זה מכח כ"ש וגם יש בו קצת ישר וטוב שיחזור לכלי תשמישו ודא' גמר ומקנה לו ע"י שמכר לו בהנאת מחילת מלוה כמ"ש רמ"א בהג"ה שם כנ"ל פשוט והחלוק בזה הוא מן המתמיהין הק' יעקב שאלה קעא ראובן שהבטיח ליתן מתנה לשמעון ע"מ שילך אצל השררה ולהשתדל עבורו בדבר מה והלך ראובן והשתדל עבורו בכל יכלתו לפי טענתו ודבורו רק שדבריו לא עשו פירות ועכ"פ הוא קיים התנאי ומבקש מתנתו ושמעון טען אינו מאמינך ברר דבריך והביא לי ראיה שעשית כך אי שמעון נאמן או לא:

תשובה אף שלכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בש"ע לח"מ סימן א' סעיף י' וז"ל האומר לחבירו הרינו נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים התנאי אבל אם אמר ליה ע"מ שלא תעשה דבר פלוני על הנותן להביא ראיה עכ"ל וסתם רמ"א כוותייה וכתב הסמ"ע מילתא בטעמו דלעולם מוקמינן מסתמא שנשאר הדבר כמו שהי' מעיקרא מ"ה צריך להביא ראיה שנשתנה הדבר ולא קיים התנאי עכ"ל אבל מכל מקום צריך ענין דהרי בא"ה ס"ס ל"ח הביא רמ"א שני דעות די"א דאפי' תנאי בקום ועשה נאמן כל שאין כנגדו מכחישו ע"כ וכבר האריך בתמיהא זו בספר בית הלל בא"ה ע"ש שהניח בצ"ע ולפום רהיטא היה נ"ל לומר כיון דחלק ח"מ הוא אחרון ובתרא בש"ע אמרינן דחזר רמ"א ממ"ש דעה אחרונה ומסתבר ליה כדעה זו שהובא בח"מ וזה נ"ל דעת בעל הלבושים שבא"ה ס"ס ל"ח השמיט לגמרי הגהות רמ"א וסמך עצמו אמ"ש בח"מ סי' רמ"א כנ"ל לפום ריהטא אבל כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שבכונה עשה כן רמ"א לפי שראה שכתב הר"ן פ' האומר על מתנו' דהאומר להאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז כתב וז"ל שהדבר מוכרע שאין הבעל יוכל לומר עברת על תנאך שא"כ היאך מתירין אות' להנשא לכתחיל' הלא צריכין להיות עמה עדים כל היום שלא יטעון עליה עברת על תנאך ביום פלוני ויקלקלה בב"ד אלא ודאי היא נאמנות עכ"ל מה"ט לענין קדושין וגירושין פסק רמ"א וחושש להאי דלעולם מי שהתנאי תלוי בו יהא נאמן כדי שלא יהא הבעל מקלקלה או מעגנה כל ימיה וק"ל אבל לענין תנאי ממון פסק כהר"ן מטעם שכתב הסמ"ע והוא מצד השכל והסבר' וכל זה במתנה בע"פ אבל אם כתב שטר מתנה עם נאמנות בכל ענין נאמן המקבל מתנה והוא פשוט נ"ל הק' יעקב: