שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה סא

שאלה סא אחד ששלח שלוחו אל המורה הורא' עם דבר מאכל להורות לו בדיני אסור והיתר דבשר בחלב והורה המורה שהוא אסור בהנאה והלך השליח וזרק את המאכל לאיבוד ואח"כ נודע שטעה המור' בדבר משנ' ושהמאכל מותר והבעל הבית תובע להמורה והשליח שישלמו לו ההיזק מי מהם חייב לשלם: תשובה בדין המורה עצמו ששגג בהוראתו פשוט הוא דפטור ואין הדין צריך לפנים והאריכות בזה אך למותר כמבואר בטח"מ ובש"ע ר"ס ך"ה דאע"פ שגרם להזיק לא נתכווין להזיק ולא הזיקו בידים. ואע"ג דרמ"א כתב שם ויש חולקין והוא מדברי התוספת והרא"ש מ"מ עכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ואין מוציאין מיד מוחזק גם הש"כ שם השיג מאוד על דעת היש חולקין אלו ע"ש דבריו באורך ודבריו מסתברים: אכן שלוחו הוא דעוית שמיהר והשליכו לאיבוד (וכה"ג כתבו התוספת בהגוזל) ולכאורה יש לחייב השליח דלא עדיף ממורה עצמו דאם האכיל לכלבי' וכה"ג שאיבדו ביד חייב כדין מזיק בידים לדעת גדולי פוסקי' כמבואר כל חלוקי דינים שם בח"מ סי' ך"ה ע"ש בסמ"ע ס"ק ז' ובש"כ שם ס"ק ד' ובכללי דינים שלו וכ"ש השליח דהוי כמעביר על דבריו של בעה"ב שהוא לא צוה רק לשאול ולא לעשות מעשה להשליכו לאיבוד (ועיין בח"מ סי' קפ"ב דהא אף ששאל לחכם ואסר מותר לשאול לחכ' אחר אם מודיעו שאסר הראשון כדאיתא בי"ד סי' רמ"ב סעי' נ"א בהג"ה יע"ש.

איברא כד מעיין שפיר נראה דגם השליח פטור דאנוס הוא כיון שעשה ע"פ שגגת הוראה של המורה וראיה ברורה לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ט הובא בב"י בא"ה ס"ס י"ז ובש"ע לפסק הלכ' וז"ל וא"ת א"כ מיכל איך הותר להנש' לדוד התם אנוסה גמורה היתה או שאנסוהו שאול והשיאה לפלטי והיא על כרחה נבעלה א"נ התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתו אמלוה ועל הוראה זו נסמכ' וטעות כזו אונס הוא עכ"ל א"כ ה"ה בשליח זה שסמך על הוראת המורה שהור' כהלכה דהוי אונס כי אין סבר' לחלק ולומר דהתם הור' המור' להקל משא"כ כאן דהור' המורה לאיסו' לא ה"ל להשליח לאבדו עד שישאל לאחר זה אין סבר' כלל דהא אפי' לענין איסור א"א אמרינן דסמוך על הורא' והוי אונס וכ"ש להיפך לאיסור והבע"ה שלחו אל המורה הזה אף שלא נעלם ממני שבבית שמואל ס"ס י"ז הקשה על דין זה וז"ל ומיהו קשה למאי דקי"ל נשאת על פי שני עדים שאמרו שמת בעלה אסורה לבעלה ואין לך אונס גדול מזה ומ"מ אסורה לבעלה ובט"ז מאריך בזה עכ"ל מ"מ אי משום הא לא תברא דשאני נשאת ע"פ שגגת הוראה מנשאת ע"פ עדים שקרים דהוי טעות וכמבואר חילוק זה בש"ס דיבמות פ' האשה רבה דף צ"ב ע"א וכ"כ הרמב"ם פי"ד מ"ה שגגות דין ג' הורו ב"ד שיצא שבת וכו' וכן אם התירו ב"ד אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניה' שמת בעל' ואח"כ בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטא' על שגגתן וב"ד פטורין ע"כ משא"כ בשגגת הוראת ב"ד העוש' על פיהן פטורין והן חייבין כמבואר שם ובש"ס דהוריות:

לכן נרא' דהשליח פטור מלשלם אכן על עיקר קושית תשובת הרשב"א צ"ע דמאי קושיא מפלטי בן ליש לפי מה דאיתא בש"ס דסנהדרין פ' כהן גדול דף י"ט ע"ב שדורש מכמה מקראות שפלטו אל מן העביר' מה עשה נעץ חרב בינו לבינה וכו' ודלמא דוד ג"כ ידע כל זה ברוח הקודש כאש' העידו עליו המקראו' א"כ מעיקר' לק"מ וצ"ע ומ"מ הדין דין אמ' ומסתב' מעצמו דל"ד להיכ' שהמור' עשה בידי' והאכילה לכלבי' כיון דהו' עצמו שגג ועשה ההיזק בידי כנ"ל ה"ק יעקב שאלה סב כוס של יין שיצק עכו"ם שמן זית ע"ג לרפואה ונגע בשמן אם יש לאסור היין או לא וכדאיתא ברפ"ק דשבת דף ה' ע"ב נגע טבול יום בשמן לא פסל את היין:

תשובה שאלה זו ממש נסתפק בתשובת ה"ל קטנות ח"א סי' יוד וכתב וז"ל אגב ראוי להסתפק באלו שנותנין יין בצלוחית של זכוכית ונותנין מעט שמן בפי הצלוחית כדי שלא יתקלקל ויעמו' ימים אם נגעה עכו"ם בשמן מה דינו של היין שבצלוחית ואדוני אבי כתב שאפשר שיש לדמותו למשנה ד' פ"ב דטבול יום נגע טבול יום בשמן לא פסול אלא את השמן אף ה"נ וצ"ע עכ"ל התשובה ולע"ד לבבי לא כן ידמה כי פשוט הוא להיפך ולאסור (אם לא היכא שנתערב בו בתערובת ממש דאז אין בו משום ניסך כדאיתא ברמב"ם פ"ג מהמ"א ובש"ע סי' ק"ל ע"ש) ואין להביא ראיה מטומאה לנסך דהא הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לטומאה ולנסך הוי חבור כדאיתא להדיא בש"ס דעכו"ם דף ע"ב ואף למקצת פוסקים דפסקו נצוק אינו חבור לענין יי"נ מ"מ מטומאה לא ילפינן וכ"ש מטבול יום אין ראיה כלל דכל הני דלא הוי חבור לטבול יום הוי חבור לענין שאר טומאה קלה וחמורה וכדאיתא בפ"ק דטבול יום משנה א' וברמב"ם פ"ח מ"ה טומאת א"כ כ"ש לענין נסך ותדע שכן הוא דהא רתיחת יין חדש אינו חבור לטבול יום כדאית' במשנה ראשונה פ"ק דטבול יום וברמב"ם פ"ח מ"ה טומא' אוכלין ולענין נסך הוי חבו' כמבוא' בש"ס דעכו' דף ס' ע"ב במתניתין דף ע' ע"ב גבי האי רביתה דנקיט אופ' בידו ע"ש וז"ל הגהו' אשר"י פ' ר' ישמע' דף צ"ב ע"א חבי' שהי' מחמצ' ומעלה ומעלה רתיחא אותו רתיחא הוי חבור ליין ואם נגע עכו"ם ברתיחא של יין חמרא אסור והא דנקט במתני' מטפח ולא נקט נגע בנחת להודיעך שאין דרך ניסוך בכך ושרי בהנאה וה"ה דבנגיעה נמי אסור בשתיה מא"ז עכ"ל הג"ה ועיין בב"י סי' קך"ד מבואר דבנגיעה חמור ממטפח ואסור אף בהנאה הרי דאין ללמוד היתר מטבול יום כלל ובלא"ה אע"ג דלא הוי חבור מ"מ לא גרע ממגע ע"י דבר אחר דאסור אף בשתיה אף בז"ה לדעת קצת פוסקים וכן החמיר בש"כ בי"ד סי' קך"ד ס"ק ע"א ע"ש ואלו לא נגע העכו"ם ממש בשמן רק ע"י נצוק כמשמעות לשון השואל בתחלה אפשר דיש להתיר כיון דבלא"ה דעת גדולי פוסקים דנצוק אינו חבור וכן פסק בש"ע סי' קך"ז סעי' ב' שכן יש לנהוג בהפסד מרובה גם בלא"ה אין להחמיר כל כך בנדון דידן כיון שהוא לרפואה אך שלא על דרך זה נשאלתי כלל ואגב ראיתי לעוררך מ"ש עוד שם באותו תשובה בה"ל קטנות דיש להחמיר ביין שרוף של ישראל הנעש' מיין ישראל שנגע בו עכו"ם אח"כ ובאמת אין לשם שום חשש איסור חדא דיין מבושל אין בו משום ניסוך וגם נשתנה הטעם כמו אלונתית לכן אין מקום לחומרא זו וכן ראיתי נוהגין ופוק חזי מה עמא דבר ה"ק יעקב: